פרשני:בבלי:פסחים מח ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים מח ב

חברותא[edit]


ומקשינן: והתנן:  חמשת "רבעים" של קמח (ובספרים שלפנינו איתא "ועוד". ורש"י לא גרס לה) - חייבין בחלה. דהיינו, חמשה לוגין של ציפורי. שהלוג הוא רביע הקב.
שיעור העיסה החייבת בחלה הוא כשיעור העיסה שהיתה לבני ישראל במדבר. וכדברי הכתוב "ראשית עריסותיכם".
עיסת המדבר היא שיעור המן שירד לכל אחד מדי יום, והוא עומר לגולגולת.
העומר, עשירית האיפה הוא.
באיפה יש שלש סאין.
בסאה יש ששה קבין.
בקב יש ארבעה לוגים.
בלוג יש ששה ביצים.
נמצא שיש באיפה שמונה עשר קבים, שהם שבעים ושניים לוגים.
וכיון שהעומר הוא עשירית האיפה, יש לנו לחלק את שבעים ושנים הלוגים לעשר, שהם: שבעה לוגין, ועוד ביצה וחומש.
וכך הוא החשבון: עשירית משבעים לוגים הם שבעה לוגין.
נשארו לנו שני לוגין, שהם שתים עשרה ביצים, לפי שהלוג הוא שש ביצים.
ועשירית משתים עשרה ביצים, היא ביצה וחומש (12/10=1. 2).
נמצא דיש בעשירית האיפה שבעה לוגין, ועוד ביצה וחומש.
אלא ששיעור זה נאמר בלוגים מדבריים. שהיא המדה שהיתה נוהגת בהיות בני ישראל במדבר. אבל בירושלים הוסיפו על המדות שתות (ששית). וכל שש מדות מדבריות הפכו לחמש מדות ירושלמיות (דהיינו שתות מלבר. שהיא חמישית מלגו).
נמצא ששיעור שבעה לוגין מדבריים וביצה וחומש, נעשה לששה לוגים ירושלמים. שהרי ששה לוגים מהם נעשו חמשה. והלוג הנוסף עם הביצה וחומש נעשה ללוג אחד בלבד.
לפי שהלוג הוא ששה ביצים. נמצא שלוג מדברי הוא חמישה ביצים ירושלמיות. ומהנותר, שהוא ביצה מדברית וחומש, נעשה ביצה ירושלמית אחת.
הרי, שבשבעה לוגין מדבריים וביצה וחומש, יש ששה לוגים ירושלמים בדיוק.
ובציפורי הוסיפו על המדות הירושלמיות עוד שתות.
וכל שש מדות ירושלמיות הפכו לחמש מדות ציפוריות.
נמצא, כי ששה לוגים ירושלמיים נהפכו לחמש לוגים ציפוריים. דהיינו קב (שיש בו ארבעה לוגים) ורביע הקב. וזהו שיעור העיסה החייבת בחלה.
וקשיא לרב שאמר שיעור חיוב חלה הוא "קבא מלוגנאה".
ומשנינן: הכי קאמר רב: קבא מלוגנאה נמי - אהאי שיעורא קאי! מדת הקב במקום ההוא, היא כגודל קב ורביע של ציפורי.
אמר רב יוסף: הני נשי (ם) דידן, החמירו על עצמן, ונהוג למיפא קפיזא קפיזא לפיסחא (נהגו לאפות מצות לפסח בשיעור קטן של שלשה לוגין בלבד בכל פעם), כדי לשומרה מן החימוץ.
אמר ליה אביי: מאי דעתיך? למה לדעתך יש לעשות כן? לחומרא בעלמא. שהרי מן הדין אין לחוש לחימוץ אף בשיעור גדול מזה.
אין נכון לעשות כן.
דהא חומרא דאתי לידי קולא הוא. משום דעל ידי שהן לשות פחות משיעור חמשת רבעים קמח, קא מפקע לה לעיסה מחיוב חלה.
אמר ליה: אף כשהן לשות עיסה פחות משיעור החיוב הן מפרישות חלה, דעבדן כרבי אליעזר.
דתנן: רבי אליעזר אומר: הרודה את הלחמים מהתנור, ונותן אותן לסל, אם יש בכולן יחד חמשת רבעים - הסל מצרפן לשיעור חיוב חלה.
ואף שבשעת הלישה לא נתחייבו, שהרי נילושו כל אחד בנפרד, ואין בכל אחד לבדו כשיעור, הם מתחייבים בשעה שמצטרפים ביחד בסל.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר.
וכן נוהגות הנשים בפסח. לשות מעט מעט, ואחר כך מצרפות את כל המצות בסל. ועל ידי כך הן מתחייבות בחלה.
אמר ליה אביי: והא איתמר עלה דרבי אליעזר: אמר רבי יהושע בן לוי: לא שנו שהסל מצרפן, אלא בככרות של בבל. שלפי שהן רחבות ועגולות, הרי הן נושכות זו מזו (נדבקות זו לזו) בתנור, ונחשבות לככר אחד. ומשום כן, מועיל צירופן בסל.
אבל כעכין שהם צרים וארוכים, ואינם נושכים בתנור זה בזה, הסל לא מצרפן.
אמר ליה רבי יוסף: לא קיימא לן הכי.
דהא כבר איתמר עלה: אמר רבי חנינא: אפילו כעכין, הסל מצרפן.
בעי רבי ירמיה: ככרות שהונחו בטבלא שאין לה לבזבזין (מסגרת) סביב - מהו שיצטרפו לחלה?
וצדדי הספק הם:
האם דוקא צירוף של תוך כלי בעינן, ואין מצרף אלא סל שיש לו דפנות ותוך, והא ליכא תוך לטבלא זו.
או דלמא, צירוף של אויר כלי בעינן. וכל הככרות הנמצאות באויר שמעל הכלי, נחשבות כמצויות בו, ומצטרפות. והא אויר איכא אף לטבלה זו.
ומסקינן: תיקו!
תניא: רבי אליעזר אומר: הסל מצרפן לככרות להתחייב בחלה.
רבי יהושע אומר: אף התנור מצרפן. וגם אם לא צירפן בסל, מצטרפות על ידי ששהו יחד בתנור.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: ככרות של בבל שנושכות זו מזו בתנור, מצטרפות! משום שדבוקות זו לזו.
מתניתין:
רבן גמליאל אומר: שלש נשים לשות כאחת מצות לפסח.
יכולות הן ללוש בעת ובעונה אחת, כל אחת כמות שיש בה כדי למלאות את התנור, ויהיו אופות בתנור בזו אחר זו, ואין חוששין שמא בינתיים יחמיץ הבצק.
ואפילו שהשניה צריכה להמתין עם בציקה עד שתאפה הראשונה, והשלישית צריכה להמתין עד שיאפו שתי חברותיה. כי אין העיסה מחמצת במשך זמן של שתי האפיות.
וחכמים אומרים: לא יתחילו שלשתן ללוש בבת אחת, לפי שאם תצטרכנה להמתין מגמר הלישה ועד האפיה, עלול הבצק להחמיץ.
אלא, יהיו שלש הנשים עוסקות בבצק כאחת, כל אחת בשלב אחר של עשייתו.
שתהיה האחת לשה.
ואחת, השניה, שהתחילה לפניה וכבר לשה, תהיה עתה עורכת את הבצק (טחה את פניו עם מים).
ואחת, השלישית, שהתחילה ללוש לפני שתיהן, וגם ערכה כבר את הבצק, תהיה אופה באותה שעה.
ועד שתגמור השניה לערוך, תגמור השלישית לאפות. ואז תוכל השניה לאפות מיד. ובאותו זמן תערוך הראשונה. וכשתגמור את העריכה, שוב יתפנה התנור, ותאפה מיד.
ונמצא שאינן צריכות להמתין כלום.
רבי עקיבא אומר: אין נראים דברי רבן גמליאל, במה שקבע כלל, ואמר שעד משך זמן של אפית שלש נשים אין העיסה מחמצת.
כי לא כל הנשים שוות. שיש מהן יותר זריזות לשמור מחימוץ, ויש זריזות פחות.
ולא כל העצים שוים. שיש עצים שהיסקם חם יותר ואפייתם מהירה, ויש שאפייתם איטית.
ולא כל התנורים שוין. יש חמים יותר, ויש חמים פחות. וכיון שזמן אפיית שלש נשים אינו קבוע, אי אפשר לקבוע כלל על פיו.
לפיכך, נראים דברי חכמים. ולא תתחלנה ללוש בבת אחת.
ועוד אמרו:
זה הכלל: אם האשה רואה כי הבצק שבידה תפח (רוצה לתפוח) - תלטוש (תטבול) ידיה בצונן, ותקטף (תטפח) במים הצוננים על הבצק, שעל ידי כך יצטנן, ולא יחמיץ.
גמרא:
שנינו במשנתנו: וחכמים אומרים: שלש נשים עוסקות בבצק כאחת. אחת לשה, ואחת עורכת, ואחת אופה.
תנו רבנן: זאת שלשה ראשונה, כשגמרה ללוש היא כבר מקטפת (עורכת) את הבצק, וחבירתה השניה לשה תחתיה באותו הזמן.
וכשהראשונה המקטפת גמרה לקטף, הרי היא אופה. ובאותו הזמן, חבירתה השניה מקטפת תחתיה. ובו בזמן, השלישית מתחילה בעסק הבצק, ולשה.
וכשאותה שאופה ראשונה גמרה לאפות, הרי היא מתחילה לעסוק בבצק אחר, ולשה אותו. ובו בזמן, חבירתה השניה שעד עתה היתה מקטפת, אופה תחתיה. והשלישית מקטפת תחת השניה באותו הזמן.
וכך חוזרת חלילה על עצמה ("חלילה" מלשון מחול, סביב סביב) עד שיגמרו את כל אפייתן. כשהשלישית אופה, השניה מתחילה ללוש, והראשונה מתחילה לקטף. וכן הלאה. נמצא שאף לרגע אין אחת מהן מפסיקה מעסק הבצק.
וכל זמן שהן עוסקות בבצק - אינו בא לידי חימוץ.
שנינו במתניתין: רבי עקיבא אומר: לא כל הנשים שוות. וכו'
תניא: אמר רבי עקיבא: דנתי לפני רבן גמליאל שהיה שונה כלל, שבכל ענין לשות כאחת, וממתינה האחת עד לגמר אפיית השניה, ואפילו ממתינה לגמר שתי אפיות: ילמדנו רבינו! במה אמרת את הכלל: שלש נשים לשות כאחת?
האם דוקא בנשים זריזות, השומרות היטב מחימוץ אף כשהבצק שוהה זמן מרובה.
או אפילו בנשים שאינן זריזות.
האם אף בעצים לחים, שנמשכת האפיה בהם זמן מרובה התירו זאת?
או דוקא בעצים יבשים, שבוערים מהר, ואפייתם נגמרת בזמן מועט, שאין בו כדי שיחמיץ הבצק שביד הנשים האחרות.
האם דוקא בתנור חם התירו לשלש נשים ללוש יחד, לפי שאפייתו מהירה, ולא יצטרכו להמתין הרבה.
או אף בתנור צונן, שמשך זמן האפיה בו הוא מרובה.
אמר לי: אין לך אלא מה ששנו חכמים! שלא חילקו חכמים במדותיהם אלא לעולם הן לשות כאחת, ובזמן שאחת אופה ימתינו האחרות.
זה הכלל: אם תפח הבצק והוא קרוב להחמיץ, תלטוש האשה את ידיה בצונן, ותטפח בהם את הבצק, כדי שיצטנן שלא יחמיץ.
מתניתין:
בצק שלא החמיץ כל צרכו קרוי "שיאור". ודינו כחמץ נוקשה, ששנינו בו בריש פירקין שעוברים עליו רק בלאו, רש"י בגמ' מפרש שאפילו בלאו אינו ופטור ממלקות ואין עונשו כרת.
(ואין זה "שאור" האמור בתורה, שהוא דבר העשוי לחמץ בו עיסות אחרות. וחייבים על אכילתו כרת, מגזירת הכתוב, אף על פי שאינו ראוי לאכילה).
ועיין לעיל בדף מג א בהקדמה ביאור ענין שיאור.
שיאור בפסח - ישרף. לפי שאסור בהנאה ואכילה.
אבל האוכלו פטור.
וה"סידוק", שהוא חמץ גמור, ישרף. והאוכלו אף חייב כרת!
איזהו "שיאור" שהאוכלו פטור?
משנוצרו בבצק סדקים דקים, אחד מכאן ואחד מכאן, כצורת קרני חגבים - זהו הסימן להתחלת החימוץ.
ואיזהו "סידוק"? - שנסדק בסדקים הרבה עד שנתערבו הסדקין שבו זה בזה. שזהו סימן לכך שכבר החמיץ לגמרי, דברי רבי יהודה.
וחכמים (היינו רבי מאיר) אומרים: בין בצק זה שנתערבו סדקיו, ובין בצק זה שנסדק כקרני חגבים, שניהם חמץ גמור הם. והאוכלו חייב כרת.
אלא איזהו "שיאור" שאינו חמץ גמור?
כל בצק שעדיין לא נסדק כלל, אלא שהכסיפו פניו. והגוון שלו, הוא כגוון החיוור של פני אדם שעמדו שערותיו מתוך פחד ורתת.
גמרא:
תנו רבנן: איזהו "שיאור"? - כל בצק שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו.
ואיזהו "סידוק"? - כל בצק שנוצרו בו סדקים כצורת קרני חגבים - דברי רבי מאיר.
וחכמים (היינו רבי יהודה) אומרים: איזהו "שיאור"? - כשנסדק כקרני חגבים.
ואיזהו "סידוק"? - כל שנתערבו סדקין זה בזה.
ובין זה השיאור ובין זה הסידוק, האוכלו חייב כרת.
והוינן בה: האיך אמרו חכמים (דהיינו רבי יהודה, שהוא בר פלוגתא של רבי מאיר בענין שיאור) שאף השיאור בכרת?
והאנן תנן: שיאור ישרף, והאוכלו לשיאור שנהיו בו סדקים כקרני חגבים פטור מכרת, ואינו אפילו בלאו - דברי רבי יהודה. ואיך אומר רבי יהודה בברייתא שהאוכל משיאור (של סדקים כקרני חגבים) חייב כרת?
ומשנינן: אימא, סיפא של הברייתא אינה דברי חכמים אלא דברי רבי מאיר.
והכי קאמר: לרבי מאיר, בין בצק זה שהוא כקרני חגבים ובין בצק זה שנתערבו סדקיו, שניהם חמץ גמור הם, ולכן, האוכלו חייב כרת.
ואין שיאור לפי רבי מאיר אלא בצק שהכסיפו פניו אבל אין בו כלל סדקים.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי מאיר, שאפילו בסדקים דקים הוא נחשב חמץ גמור? -
משום שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה, שאין לו כמה סדקים מלמטה. ואף שעל פניו אין נראים בו אלא סדקים דקים כקרני חגבים, בתוכו כבר נתערבו הסדקים זה בזה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |