פרשני:בבלי:פסחים ל ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים ל ב

חברותא[edit]

כיוצא בו,  אין טשין (מורחים) את התנור באליה. ואם טש, כל הפת כולה שנאפתה בו אסורה! שהרי נבלע משומן האליה בפת, וחיישינן שמא יאכלנה עם מאכלי חלב.
ואם טש את התנור באליה, אסור לאפות בו את הפת, עד שיסיק את התנור! שעל ידי היסק התנור כלה כל שומן האליה.
ומסקינן לקושיין: משמע, הא הוסק התנור, שרי לאפות בו את הפת. ותיובתא להא דאסר רבא בר אהילאי לעולם את הפת שנאפתה בתנור שנטוח בשומן. ומשמע דאסר אף אם נאפתה לאחר שהוסק התנור.
ומסקינן: תיובתא!
אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי, ולא קיימא לן כוותיה, אלא מועיל היסק לתנור לשרוף את כל הבלוע בתוכו, אמאי קאמר רב: קדירות בפסח ישברו  1 !? והרי אפשר להסיקן בגחלים, ועל ידי כך יתלבנו, ויתבער האיסור שבתוכן  2 .

 1.  וצריך עיון. לפי מה שכתב הרמב"ן, דאף כלי חרס פולטים על ידי ההיסק, ולא נותר בהם אלא משהו, אבל כבר לית בהו נותן טעם, מאי פריך כלל על רב מהתם. דלמא דוקא לפת מהני ההיסק, משום דעל ידו כבר לית בתנור נותן טעם. אבל חמץ שאוסר אף במשהו, לא סגי ליה בהיסק. ויש ליישב, דאם היה נותר משהו מן השומן בתנור לאחר ההיסק, עדיין היה אסור לאכול את הפת עם כותח משתי סיבות. גם משום דאין מבטלין איסור לכתחלה, וגם משום דהוי דבר שיש לו מתירין. שהרי יכול לאוכלה שלא בכותח. אחיעזר, חלק ב סימן טו.   2.  וקשה, לפי מה שביארו תוספות לעיל (ל א הערה 15), דלא בעינן היסק אלא משום השומן בעין שאינו מתקנח יפה, מאי פריך לרב? הרי אפשר דרק לזה מהני היסק. אבל לא מהני להפליט את טעם החמץ הבלוע בקדירות. וצריך לומר, דלא פריך אלא לרב לשיטתו, דסבר נ"ט בר נ"ט אסור. ולדידיה מוכח שפיר, דמהני ההיסק אף לבליעות שבתנור. ר"ן.
אמר ליה: התם בברייתא, דקתני בה דמהני היסק לתנור, איירי בתנור של מתכת. אבל הכא, בקדירות שאסרן רב לאחר הפסח, איירי בקדירות של חרס  3 ! והתורה העידה על כלי חרס, שהבליעות שבתוכו אין יוצאות ממנו לעולם, כמבואר להלן.

 3.  ולא משני כן על רבה בר אהילאי. משום דקים לה לגמרא, דאיירי אף בתנור של מתכת. ואפילו הכי גזר, שלא יועיל לו להיסק. דלמא יפשע ולא יסיק. רבינו דוד. והאחיעזר שם, כתב ליישב על פי דרכו (הובאה בהערה 1), דלרבה בר אהילאי אכתי תיקשה, אף אם נעמידו בתנור חרס. שהרי אף בו מהני ההיסק שלא יהיה בו נותן טעם. ולא נותר בו כי אם משהו. ואם כן אמאי אסר לאכול את הפת אפילו במילחא? והרי אם נאסור את הפת לגמרי, תו לא הוי דבר שיש לו מתירין. ואף משום אין מבטלים איסור לכתחלה, אין לאסור אלא לאכול בכותח. אבל לא שייך לגזור משום זה לאוכלה אף במילתא. שהרי אף אם יאכלה בכותח לא יבוא לידי איסור, בדיעבד.
ואיבעית אימא: הא והא בשל חרס. ואף הברייתא איירי בתנור של חרס. אלא שחלוק תנור מקדירה. שזה התנור, היסקן של הגחלים שבו הוא מבפנים. ודוקא בכך נשרף השומן שנטוח בו. אבל זה (הקדירות), היסקן מבחוץ. שאין הגחלים ניתנים בתוך הקדירה, אלא מחוצה לה. ואין די בהיסק זה ללבנן מבפנים.
ומפרשינן: וכי תימא, הכי נמי בקדירות, הרי יש להן תקנה על ידי דליעבד להו הסקה מבפנים - אף בכך אין להתירן. שאם נתיר להשתמש בהן על ידי היסק מבפנים, יורו היתר לעצמן ויתירו אף בהיסק מבחוץ. לפי דחייס אדם עליה (על הקדירה), וימנע מלהסיקה מבפנים, משום דפקעה (נשברת) מחמת כן.
ומסקינן: הלכה כתירוץ השני, דאף לחרס מהני ליבון. ובלבד שיסיקו מבפנים. הלכך, האי בוכיא (כלי העשוי מרעפי חרס, שאופים ומטגנים בו ככר), כיון דדרך היסקו הוא על ידי נתינת גחלים מבחוץ - אם נבלע בו איסור, הרי הוא אסור! ולא סמכינן על הליבון הנעשה בו.
אבל אי מלייה גומרי (מלאוהו בגחלים) מבפנים, שפיר דמי! ולא גזרינן ביה שמא יסיקו מבחוץ, כדגזרינן בקדירות. משום שאין אדם חס עליו.
אמר ליה רבינא לרב אשי: הני סכיני שנשתמשו בהם בחמץ, אם רוצה להשתמש בהם בפסחא, היכי עבדינן להו להכשירם מהחמץ?
אמר ליה רב אשי: לדידי, חדתא (סכינים חדשות) קא עבדינן! והבין רבינא מתשובתו, שאינו משתמש כלל בפסח בסכיני החמץ.
אמר ליה רבינא: תינח מר, דאפשר ליה בסכינים חדשות, שהרי עשיר אתה. אבל מי דלא אפשר ליה בהכי, מאי יעשה? אמר ליה רב אשי: אף אנא איני עושה לי סכינים חדשות. אלא עושה אני את סכיני החמץ כעין חדתא (כמו חדשות), קאמינא. שאת קתייהו (קת הסכין העשויה עץ) אני מכניס בטינא (טיט), כדי שלא ישרפו באש התנור. ואת פרזלייהו בנורא (את להב הסכין העשוי ברזל אני מכניס לאש) ומלבנן. והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין (ואחר כך אני מסיר את הטיט מעל הקתות, ומכשירן על ידי הגעלה ברותחין).
שמן הדין סגי לסכין בהגעלה  4 . אלא שרב אשי החמיר על עצמו. ועד כמה שאפשר היה לו ללבן באש, היה מלבן. והקתות שאי אפשר ללבנן, היה מסתפק בהן בהגעלה.

 4.  ואיירי בסכינים קטנים. אבל סכינים גדולים שצולים בהם בשר, צריכים ליבון. שכל כלי שבולע איסור באש עצמה, אינו פולט אלא על ידי האש. ועוד יש לומר, דהכא בלע מהחמץ כשהיה עדיין היתר. וכל דבלע היתרא, סגי ליה בהגעלה ברותחין, ואף שבלע על ידי האור. תוספות על פי המהרש"ל. אבל הרמב"ן כתב, דחמץ לא מיקרי היתרא, אף קודם זמן איסורו. ולא דמי לבשר קודש שנבלע בכלי ואחר כך נעשה נותר. דהתם נחשב שהיתרא בלע, משום שעדיין לא היה נותר בשעת בליעתו. ויעוין בזכר יצחק סימן ז, שכתב בביאור מחלוקתם, דתליא באם איסור חמץ הוא איסור חפצא או איסור גברא. דאם אינו חלות איסור בחפצא, אלא נאסר על האדם לאוכלו בימי הפסח, נמצא דלא נשתנה בו כלום בין קודם הפסח לתוך הפסח. ואם כן, אף אם נבלע קודם איסורו, לא מיקרי דהיתרא בלע. והר"ן כתב, שסכינים אלו, אף שמשתמשים בהן לפעמים על ידי האור, אין רוב תשמישם לכך. ואף שרוב תשמישו אף אינו בכלי ראשון, אלא בכלי שני, חייבו חכמים להגעילו בכלי ראשון. לפי שלפעמים משתמשים בו על ידי האור. והטילו בו הכשר בינוני, שהוא ממוצע בין הכשר כלי שני ללבון.
ומסקינן: והלכתא, אידי ואידי (הקת והברזל) מכשירן על ידי הגעלה ברותחין, ודיו!
מיהו צריך להגעילן ברותחין שבכלי ראשון! אבל אם הערה את הרותחין לכלי שני, כבר אין בכוחם להפליט את בליעות האיסור שבכלים.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: עץ פרור (כף עץ שבוחשין בה את התבשיל שבקדירה)  5  שנשתמשו בו לחמץ, מגעילו ברותחין, ובכלי ראשון! משום דקסבר: כבולעו כך פולטו! שאותו חום שהבליע את האיסור בעץ, דרוש כדי להפליטו ממנו. וכשם שהבליעה היתה על ידי רתיחה של כלי ראשון, כן צריך רתיחת כלי ראשון, כדי לפולטה.

 5.  ואינו כף שמנערים בו את הקדירה כשהיא על גבי האש. דאם כן היה מצריך הגעלה בכלי ראשון על גבי האש. והכא משמע דסגי בהגעלה ברותחין של כלי ראשון, אף שכבר הורידוה מהאש. אלא הוא כף שמפררים בו את האוכל בכלי ראשון, לאחר שכבר אינו על גבי האש. וקא משמע לן, דאף שלפעמים משתמשים בו כשהכלי עדיין על גבי האש, סגי אף בכלי ראשון שלא על גבי האש. לפי שרוב תשמישן בכך. רמב"ן. ולפי זה צריך לומר ד"רותחין" אינו רתיחה ממש. שהרי לאחר שהורידוהו מהאש אינו רותח. אלא שעדיין מעלה קצף. מהר"ם חלאווה.
בעו מיניה ממרימר: הני מאני דקוניא (כלי חרס המצופים בעופרת  6 ) של חמץ, מהו לאישתמושי בהו בפסחא? האם דינם ככלי חרס שאין מועילה להם הגעלה ברותחין. או שהעופרת מחליקה את החרס שלהם, ואינה מניחה אותם לבלוע. הלכך מהני להו הגעלה.

 6.  רש"י. ותוספות בכתובות קז ב ובעבודה זרה לג ב, תמהו בדבריו. דבמאי גרע חיפוי אבר מאשר אם היה כולו אבר. ולכך פירשו כפירוש הערוך, דהיינו כלי חרס המצופה בזכוכית. והשפת אמת כתב ביישוב דברי רש"י, דלכאורה יש להקשות איפכא. הרי ציפוי האבר בולע, אלא דמהני ליה הגעלה. וכיון שציפוי האבר בולע, אינו מפסיק את הבליעה מהחרס הפנימי. וכיון שהחרס בולע, תו לא מהני ליה הגעלה. ומאי שנא מכל כלי חרס? אלא צריך לומר, דספק הגמרא היה, דדלמא הא דכלי חרס אינו יוצא מיד דפיו לעולם, הוא משום שלא נבלע בו רק טעם התבשיל, אלא רוב לחלוחית נכנס בו (ויעוין ברמב"ן בהערה 10). ולכך אין הגעלה מועלת לו. אבל אם עברה הבליעה דרך האבר, שוב אינה אלא כשיעור בליעת כלי מתכת, דמהני לה הגעלה אף לכלי חרס.
ומפרשינן: עופרת ירוקא (שנחפרה מקרקע שמעורב בה מתכת ששמה "צריף"), לא תיבעי לך מידי. דודאי אסירי הכלים המצופים בה, ולא מהני להו הגעלה. לפי שה"צריף" הוא עז ובולע לעולם.
(רש"י. ובכתובות קז ב כתב, שהצריף המעורב בעופרת אינו אוטם את החרס. אלא מחלחלו, ואינו מונעו מלבלוע).
כי תיבעי לך, בכלי קוניא המצופים בעופרת אוכמי או חיורי (אדומה או לבנה), מאי דינם? האם מונעת עופרת זו את החרס מלבלוע, או לא.
והיכא דאית בהו בכלים אלו קרטפוני (בקעים וסדקים), לא תיבעי לך מידי. דודאי הם בולעים, ואסירי. כי תיבעי לך, בכלי קוניא דשיעי (חלקים), מאי דינם?
אמר להו מרימר: והרי חזינא להו לכלים אלו, דמידייתי (שהם פולטים) את המשקין הנמצאים בתוכם מצידם החיצוני. אלמא בלעי טובא מהמשקה לתוך דופנם. ולכן אסירי לעולם ככלי חרס, ואף הגעלה אין מועלת להם  7 .

 7.  כלומר, מזה שהם זבים הרבה קודם הגעלה, ופולטים אף מצידם החיצון, סימן הוא שהם לגמרי ככלי חרס. ואף הם בכלל מה שהעידה התורה עליו, שאינו יוצא מידי דפיו. תוספות על פי המהרש"א. ולכאורה, על פי דרכם (הובאה בהערה 6) דהיינו כלי חרס המצופים בזכוכית, היה להם לפרש ביתר פשיטות. דהרי מספקא לן אי בלעי כלל, או לא. ומהא דמידייתי חזינן דבלעי, ואין הזכוכית מונעת את הבליעה. ואם כן, שוב חזר דינם להיות כסתם כלי חרס, שאינו יוצא מידי דפיו. וכן נראה מהרא"ש בעבודה זרה. שפת אמת.
ומאי טעמא לא מהני הגעלה לכלי חרס - שהרי התורה העידה על כלי חרס, שאינו יוצא מידי דופיו (בליעות האיסור שבתוכו, לשון "דופי") לעולם! שהרי בכלי עץ וכלי מתכות הבלועים מאיסור, כתבה התורה "ישטף". ואם הם כלים שדרך תשמישם הוא באש, תקנתם היא בהעברה באש. אבל בכלי חרס כתיב, "ישבר"  8 . אלמא, אין לו תקנה  9 .

 8.  ואם תאמר, מנלן דמשום בליעה הוא. דילמא גזירת הכתוב הוא דישבר. שהרי אפילו בכלי חרס שתלאו באויר התנור, מספקא ליה לרמי בר חמא, אי בעי שבירה. דדלמא קפיד רחמנא על כל כלי שנתבשלו בו גיעולי נכרים, ולא אבליעה. ויש לומר, דכיון דלכלי נחושת מהני מריקה ושטיפה אפילו בבישול ובליעה, בהכרח דמשום בליעה הוא. אלא דמספקא לן, אפילו בכלי חרס התלוי באויר התנור. דלמא עשאו הכתוב ככלי שנתבשל ונבלע בו. תוספות 9.  ואף דאם מלאו בגחלים מותר, וכן בהחזרתו לכבשן, כדאיתא בזבחים צו א, התם נעשה על ידי כן כפנים חדשות. וכבר אינו חשוב אותו הכלי. והכא קאמר, דכל זמן שהוא אותו הכלי, העידה עליו התורה שאינו מפליט את בליעתו לגמרי.
ומקשינן: ומאי שנא לענין יין נסך, דדריש מרימר: מאני דקוניא שנשתמש בהם ביין נסך, בין אוכמא בין חיורי ובין ירוקי, שרי! אלמא, אין דינם ככלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ואמאי אסר בפסח מאני דקוניא, מכל סוג שהוא.
וכי תימא לתרץ, דשאני יין נסך שאין איסורו אלא מדרבנן, ולכך הקלו במאני דקוניא הבלועים ממנו, ולא דמי לחמץ בפסח שאיסורו מדאורייתא - הא ליכא למימר הכי. דהא כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון! ומאחר שאיסורי תורה אוסרים את הכלים האלו בבליעתם, אף באיסורים דרבנן יש להחמיר בהם.
אמר ליה: זה (חמץ), תשמישו בכלים אלו כל השנה הוא בחמין. אבל זה (יין נסך) תשמישו בצונן! ואין הכלי בולע מהמשקה, אלא כשמשתמש בו בחמין.
אמר רבא בר אבא, אמר רב חייא בר אשי, אמר שמואל! כל הכלים שנשתמשו בהן בחמץ בצונן, משתמש בהן בפסח למצה. לפי שאין הכלי בולע אלא מחמין, כאמור  10 .

 10.  וכתב הרי"ף: כל כלי חרס שנשתמש בו חמץ צונן, מותר להשתמש בו מצה בצונן. חוץ מבית שאור! ודבריו תמוהים בתרתי. דמשמע מיניה, שאף אם נשתמש בו חמץ בצונן, אסור להשתמש בו מצה ברותחין. ואמאי? הא לא נבלע החמץ בצונן. וכן קשיא, דמשמע מדבריו, דבבית שאור אסור להשתמש מצה אף בצונן. ואמאי? והרי אף אם בלע חמץ, אינו מפליטו בצונן. ותירץ הרמב"ן במלחמות ה', דחמץ שאני. משום דאית ליה חורפא, והוא מבליע אף בצונן. וכמו שמצינו ביין נסך. הלכך אסור להשתמש בו מצה ברותחין. ומה שאסור להשתמש מצה בצונן בבית שאור, הוא דוקא בכלי חרס, שהצריכוהו שבירה, ואסרו להשתמש בו כלל. משום דחיישינן, שאם ישהנו ישתמש בו אף בחמין. או משום דכיון שבולע הרבה, נעשה כגוף איסור בעין, ואוסר אף בצונן. והוכיח כן מאגני דבי מחוזא, שהשתמשו בהם ללישת המצות. והרי הלישה נעשית בצונן. אלמא אף בצונן אסור. ובעל המאור כתב שלא כדברי הרי"ף. אלא כל שנשתמש בו חמץ בצונן, מותר להשתמש בו מצה, בין בחמין ובין בצונן. וכן כתב הריטב"א בשם הרא"ה, דאף הרי"ף לא אסרו בזה. ולאו בדוקא נקט "צונן". והמהר"ם חלאווה כתב, דלא אסרינן מצה בצונן, אלא בלח. אבל ביבש מותר. מיהו לכתחלה, אף ביבש צונן לא ישתמשו בהם. דאם לא כן, אמאי קאמר רב "קדירות בפסח ישברו". הא מצי להשתמש בהם בצונן.
חוץ מן בית שאור (כלי ששורים בו את השאור, ופעמים מניחים אותו שם ללילה שלם), שהוא בולע אף מן השאור הצונן. שהואיל שחימוצו של השאור קשה, הרי הוא נבלע בכלי  11 .

 11.  מיהו הגעלה מהני אף לבית שאור. רבינו תם. אבל העולם נוהגים דאף בהגעלה לא סגי. רבינו פרץ. עוד כתב, דדוקא ללוש בבית שאור אסור. אבל לשאר תשמישים הוא מותר. ויעוין עוד במשנה ברורה סימן תנא ס"ק קלא, ובשער הציון שם ס"ק קסז.
אמר רב אשי: ובית חרוסת (כלי שנותנים בו חומץ וקמח, והקמח מתחמץ מחמת קיהוי החומץ), כבית שאור דמי! שמתוך שחימוצו קשה, הרי הוא נבלע בכלי אף כשהוא צונן.
אמר רבא: הני אגני (עריבות, קערות) דמחוזא, הואיל ותדירי למילש בהו חמירא, ומשהי בהו חמירא (שרגילים ללוש בהם חמץ, ומשהים בהם את החמץ זמן ממושך), כבית שאור שחימוצו קשה דמי! ואף הן נאסרות בפסח, על אף שנשתמשו בהם בצונן בלבד.
והוינן בה: פשיטא! דהא היינו ממש בית שאור.
ומשנינן: מהו דתימא, דוקא בית שאור, חימוצו קשה. משום שהוא מלא כולו בשאור, ואין בו מקום שיכנס שם אויר. אבל עריבות אלו, כיון דרויחי (מרווחות) הן, ושליט בהו אוירא, לא דמו לבית שאור, ולא בלעי. קא משמע לן, דאף הן בולעות בצונן, כבית שאור.
מתניתין:
נכרי שהלוה קודם הפסח מעות את הישראל על חמצו של הישראל, על דעת כן שאם לא יפרע לו הישראל את ההלואה במועדה יעבור החמץ לבעלותו של הנכרי  12 , לאחר הפסח מותר חמץ זה בהנאה! לפי שאם לבסוף לא פרעו, נקנה החמץ לנכרי כבר משעת ההלואה שהיתה קודם הפסח (וטעמא יבואר בגמרא). נמצא דבימי הפסח היה החמץ של הנכרי. הלכך הוא מותר בהנאה לאחר הפסח. שהרי כל איסור חמץ שעבר עליו הפסח, אינו אלא קנס. משום שעבר עליו ב"בל יראה", כרבי שמעון. ובחמץ נכרי ליכא "בל יראה".

 12.  וכתב רבינו חננאל, "וקבע לו זמן קודם הפסח. דכיון דעבר הזמן, קנוייה הנכרי, ונעשה כחמץ של נכרי". והיא שיטת רבינו אפרים והרמב"ם. ויעוין להלן לא ב, הערה (8).
וישראל שהלוה קודם הפסח את הנכרי מעות על חמצו של הנכרי, שאם לא יפרע לו הנכרי את ההלואה במועדה יעבור החמץ לבעלות הישראל, לאחר הפסח אסור חמץ זה בהנאה! לפי שאם לבסוף לא פרעו, נקנה החמץ לישראל כבר משעת ההלואה. וחמץ ישראל שעבר עליו הפסח אסור משום קנס.
גמרא:
איתמר: בעל חוב (מלוה) שהלוה את חבירו, ושעבד לו הלוה את נכסיו  13 , שאם לא יפרענו עד יום פלוני יגבה מנכסיו, והגיע הזמן ולא פרעו - אביי אמר: למפרע הוא גובה! דאיגלאי מילתא, שמה שגובה המלוה עכשיו, כבר היה שלו משעת ההלואה.

 13.  רש"י. וצריך עיון, למה הוצרך לומר ששיעבד להדיא. ויש לומר, דנקט כן, משום דאביי סבירא ליה "שעבודא לאו דאורייתא" (כדהוכיחו תוספות בגיטין נא). וכל שהשעבוד אינו אלא מתקנת חכמים, אינו כקנין. ולא מסתבר למימר ביה, דחשיב כקנין למפרע. אבל היכא ששיעבד לו בפירוש, לכולי עלמא חייל השיעבוד מדאורייתא, כשיטת רש"י בכמה מקומות. פני יהושע. עוד כתב דישראל לגוי ודאי לא משתעבד, אם לא ששיעבד לו בפירוש.
ורבא אמר: בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה! ואין נעשה המלוה בעלים על מה שגבה, אלא משעת הגביה ואילך  14 .

 14.  ואף לאחר שהגיע זמן הפירעון לא קני, עד שעה שגובה בפועל. רבינו דוד. והיא שיטת הרמב"ן שהובאה בטור חשן משפט סימן קג. ויעוין שם בדעת החולקים בזה.
ומפרשינן: מאי נפקא מינה בינייהו? -
כל היכא דאקדיש הלוה קרקעו, או דזבין (מכר) אותן הלוה, קודם שהגיע זמן פירעון ההלואה, כולי עלמא לא פליגי, דאתי מלוה וטריף קרקע זו מן הלקוחות לצורך פירעון חובו. ואף לרבא דאמר דעד עכשיו היתה הקרקע של הלוה, מכל מקום מודה הוא דאין מכירת הלוה מכירה. דאף על פי שהיא שלו, אין היא ברשותו. שהרי ממושכנת היא למלוה. ואין אדם מקדיש או מוכר דבר שאינו ברשותו  15 .

 15.  רש"י. וקצות החושן בסימן קיז סק"ב, הוכיח מדברי רש"י אלו, דאף לרבא אין המכירה וההקדש חלים כלל. שמשום שמשועבדים הנכסים למלוה, חשוב כאינו ברשותו של לוה להקדישו. ויעוין במערכת הקנינים סימן יא, שדחה ראייתו. ופירש בכונת רש"י, דלא עדיף כח הלוקח וכח ההקדש מכח המקדיש, וכסגנון התוספות בגיטין מ ב. ולעולם חלו המכירה וההקדש, אלא שהם נפקעים משעת הגביה ואילך, מכח השעבוד.
ואף לאחר שהקדישה הלוה, עדיין היא משועבדת לפירעון החוב. ואף דקיימא לן, "הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד", אין זה אלא בקדושת הגוף, כגון קדשי מזבח. ולא בקדשי בדק הבית שאינם קדושים אלא בקדושת דמים. אלא שאסור למלוה לטורפה מההקדש בחנם.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |