פרשני:בבלי:פסחים סו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים סו ב

חברותא[edit]


והוינן בה: כיצד מותר לתחוב את הסכין בצמרו של הקרבן או בין קרניו? והרי הא קא עביד עבודה בקדשים בכך שמשתמש בקרבן לנשיאת משא, ועובר על "לא תעבוד בבכור" (כי מקרבן בכור לומדים לאסור השתמשות בכל הקרבנות)!?
ומשנינן: לא היו משתמשים בקדבן למשא כי נהגו בו כהלל, שלא הקדישוהו אלא במקדש, לאחר שכבר נשא את הסכין.
דתניא: אמרו עליו, על הלל, כי מימיו לא מעל אדם בעולתו, לפי שלא היתה שהות בין הקדשתה להקרבתה. אלא, היה מביאה לבהמתו, כשהיא חולין, לעזרה. ומקדישה שם, ומיד בסומך ידו עליה, ושוחטה.
ותמהינן: איך יתכן להעמיד שהקדיש את קרבן הפסח בשבת בעזרה? והרי היכי מצי מקדיש ליה, איך יכולים היו להקדישו בשבת, וכיצד אפשר לומר כמו שהעמדנו, שעשו כהלל?
והתנן: אין מקדישין, ואין מעריכין, ואין מחרימין, ואין מגביהין תרומה ומעשרות. כל אלו - ביום טוב אמרו. וקל וחומר שאין עושים זאת בשבת!
ומשנינן: הני מילי שאין להקדיש בשבת - דוקא בסוגי קרבנות חובות שאין קבוע להן זמן, שאינם נשחטים בשבת, ולכן אין להקדישם בשבת לצורך הקרבתם ביום חול.
אבל בחובות שקבוע להן זמן, הואיל וזמנו של הקרבן הוא להשחט בשבת - מקדישין אותם אפילו בשבת.
וכמו דאמר רבי יוחנן: מקדיש אדם את פסחו בשבת, ואת חגיגתו ביום טוב.
ונקט דוקא מקדיש פסח בשבת, ולא ביום טוב, כי לעולם לא נשחט הפסח ביום טוב אלא רק בערב יום טוב.
ונקט מקדיש חגיגה ביום טוב, ולא בשבת, כי אין חגיגה דוחה שבת, אך היא קריבה ביום טוב.
ותו הוינן בה: גם אם לא הקדיש אלא בעזרה, סמוך לשחיטה, עדיין קשה:
כיצד מותר להביא את הסכין באמצעות הבהמה? והלא כיון שמנהיג את הבהמה כשעליה משאוי הסכין הוא עובר משום איסור מחמר. כי אסור לו לאדם להנהיג בהמה שנושאת משא בשבת כשהוא "מחמר" אותה.
(ואין זה איסור "שביתת בהמתו", שהוא איסור עשה, כי אין נשיאת הסכין מפריעה ל"שביתת הבהמה". אלא הוא איסור לאו של "מחמר", הנלמד מהפסוק "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך", שממנו למדנו שאסור לאדם לעשות מלאכה משותפת עם בהמה, וזו היא מלאכת מחמר, שהבהמה נושאת משא והאדם מנהיגה).
ומשנינן: מחמר "כלאחר יד" הוא, לפי שאין דרכו של טלה לשאת משאוי.
ופרכינן: מה תירוץ הוא זה? והרי מחמר כלאחר יד נמי אסור?
כי נהי הגם דאיסורא דאורייתא ליכא - אך הרי איסורא מדרבנן, מיהא, איכא!?
ומשנינן: היינו, שאלה זו, היא השאלה דקא בעי בני בתירא מיניה דהלל:
וכך שאלו אותו:
האם מותר החימור לצורך הקרבת קרבן פסח בשבת, כאשר עושה את החימור באופן שהוא דבר שיש לו היתר מן התורה, כשאינו מחמר גמור, וכגון ששם את הסכין בין קרניו ובצמרו, ואין דרך טלה לשאת משאוי, ומן התורה הוא מותר.
וגם ה"דבר שבות" מדרבנן (שאסרו אפילו מחמר כלאחר יד), העומד לפניו למנוע אותו מלחמר, אינו דומה לשאר איסורי שבות.
כיון ש"כלאחר יד" הוא דבר שאינו שכיח, ודרגת חומרתו מדרבנן היא קלה יותר מסתם גזירת שבות מדרבנן.
ולכן הסתפקו האם ניתן לעקרו לאיסור השבות שאסרו חכמים בדבר הנעשה כלאחר יד, ולהתירו במקום לצורך מצוה? כמו כאן, שצריך לחמר כלאחר יד לצורך הקרבת קרבן פסח - מאי?
אמר להן: הלכה זו שמעתי, ושכחתי מה היא ההלכה.
אלא, הניחו להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן.
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.
אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - למדנו מהמעשה שאירע עם הלל.
דאמר מר בברייתא: התחיל מקנטרן בדברים. וכיון שנהג בהם בדרך יוהרה, נסתלקה חכמתו - וקאמר להו: הלכה זו שמעתי, ושכחתי.
אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - למדנו מדבורה הנביאה.
דכתיב בשירת דבורה (שופטים ה) "חדלו פרזון בישראל, חדלו. עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל".
וכיון שאמרה זאת בדרך יוהרה הסתלקה נבואתה, ונשתתקה, והוצרכה לומר הא דכתיב (שופטים ה) "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר".
ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.
אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - למדנו ממשה.
דכתיב (במדבר לא) "ויקצף משה על פקודי החיל". וכתיב (במדבר לא) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה".
מכלל, דמשה איעלם מיניה דין גיעולי נכרים.
אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - למדנו מאלישע.
דכתיב (מלכים ב ג) שכאשר הצטרף יהושפט מלך יהודה אל יהורם מלך ישראל למלחמה נגד מואב, והיה להם מחסור חמור במים, באו אל אלישע כדי שיעתיר בעדם תפילה.
ובראות אלישע את יהורם מלך ישראל כעס מאד, ואמר לו "מה לי ולך? לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך!"
ובכעסו נשבע אלישע ואמר ליהורם: "חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו, כי לולי פני יהושפט מלך יהודה, שבאת עמו אלי, אשר את פניו אני נושא (מכבד) - אם אביט אליך ואם אראך".
וכתיב (מלכים ב ג) "ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן, ואז - ותהי עליו יד ה"'. ומשמע שלפני כן נסתלקה ממנו הנבואה מחמת כעסו, וחזרה אליו על ידי שניגנו לפניו.
אמר רבי מני בר פטיש: כל אדם שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים - מורידין אותו.
מנלן - מאליאב אחי דוד.
שנאמר (שמואל א יז) "ויחר אף אליאב בדוד (כאשר ראהו מגיע למלחמה בגלית). ויאמר לו: למה זה ירדת? ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר!? אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת".
ולכן, כי אזל שמואל לממשחינהו לאחד מן האחים, בני ישי, למלך על ישראל, ועברו כולם לפניו - בכלהו, בכל אחי דוד, כתיב (שמואל א טז) שאמר שמואל "לא בזה בחר ה"'. ומשמע שמעולם לא נבחר לכך.
ואילו באליאב כתיב (שמואל א טז) "ויאמר ה' אל שמואל: אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו - כי מאסתיהו!".
מכלל, דהוה רחים ליה שמקודם אהבו ה', ובחרו עד האידנא, שחרה אפו בדוד וכעס עליו, ובכך הפסיד את המלכות, ובמקומו נבחר דוד.
ועכשו חוזרת הגמרא לבאר את המסקנא (בעמוד הקודם) שפסח ותמיד דוחים את השבת, היות שנאמר בתמיד "עולת שבת בשבתו - על עולת התמיד", ואילו פסח נלמד ממנו בגזירה שוה של "מועדו מועדו". אך אין לומדים זאת מ"במועדו" הנאמר בתמיד ובפסח.
ומעתה יש לנו לדון:
כי בשלמא אם היינו לומדים מ"במועדו" שפסח ותמיד דוחים את השבת, היינו יכולים גם ללמוד מ"במועדו" שהם דוחים את הטומאה.
אבל עתה, שאין לומדים זאת מ"במועדו"
-
אמנם אשכחן מצאנו מקור לכך שתמיד ופסח דדחו שבת (תמיד דוחה שבת מהפסוק "על עולת התמיד", ופסח נלמד ממנו בגזירה שוה).
אך זה שתמיד ופסח דדחו טומאה - מנא לן?
אמרי: כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת בגזירה שוה "מועדו מועדו" - הכי נמי יליף תמיד מפסח לענין טומאה, שנדחית מפניו.
ופסח גופיה - מנא לן שדוחה את הטומאה כאשר רוב הציבור טמאים?
שהרי שנינו לקמן בפרק כיצד צולין (עו ב) שקרבנות ציבור דוחים את הטומאה. וגם קרבן פסח נחשב כקרבן ציבור כיון שמביאים אותו ב"כנופיא", באסיפת חברים רבים, שכל אחד ואחד מן הציבור מביאו, ולכן נחשב דינו כקרבן ציבור.
אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (במדבר ט) "איש איש כי יהיה טמא לנפש", הרי הוא נדחה מפסח ראשון לפסח שני.
ויש לנו לדייק מלשון הפסוק "איש איש", כי רק "איש", דהיינו, אדם טמא יחידי, כשלעצמו, הוא הנדחה לפסח שני.
אך, ואין ציבור, כשנטמאו רוב הציבור, נידחין לפסח שני!
אלא, עבדי פסח ראשון בטומאה.
אמר ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: אימא כך כונת הכתוב: איש יחיד נדחה לפסח שני - אבל ציבור לית להו תקנתא, לא בפסח ראשון ולא בפסח שני!
אלא, אמר רבי שמעון בן לקיש: מהכא למדים שפסח דוחה את הטומאה:
שנאמר (במדבר ה) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
יאמר הכתוב לשלח טמאי מתים, ואל יאמר (אין צורך שיאמר) זבין ומצורעין.
ואני דן בעצמי ואומר: אם טמאי מתים משתלחין מהמחנה - זבין ומצורעין שטומאתם חמורה מטומאת מת, לא כל שכן שמשתלחים ממנו!
אלא, הוצרך הכתוב לכתוב זבין ומצורעין ללמדנו שהם משתלחים במקום שאין טמא מת משתלח.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |