פרשני:בבלי:פסחים לה ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים לה ב

חברותא[edit]

מי פירות.  ומי פירות אין מחמיצין  1 !

 1.  ודוקא חימוץ גמור שחייבים עליו כרת אינן מחמיצין. אבל לאו אית ביה. דחמץ נוקשה מיהו הם עושים. רש"י (לקמן לו א). והקשו תוספות, הא לקמן (מ א) מסקינן, דמי פירות אין מחמיצין כלל, ולכתחלה שרי. לכך פירש רבינו תם, דאין מחמיצים כלל. והא דקאמר לקמן, דחמץ נוקשה מיהא הוי, איירי כשלש במי פירות עם מים יחד. ויעוין בתוספות במנחות נד א, שכתבו ליישב את שיטת רש"י מכל קושיותיהם כאן.
שנינו במתניתין: ויוצאין בדמאי ובמעשר וכו'!
והוינן בה: ואמאי יוצא בדמאי? הא לא חזי ליה לאכילה! שהרי חכמים אסרוהו באכילה. וקיימא לן, כל דבר שחייבין על חימוצו משום איסור אחר מלבד איסור חמץ, אין יוצאים בו ידי חובת מצה  2 .

 2.  ואיירי ביש לו מצה אחרת. דאם לא כן, אפשר דאפילו בטבל גמור יוצא. משום דעשה דוחה לא תעשה (ויעוין בהערה 10, בשם רבינו דוד). ואף לדרשה המובאת להלן, דכל שיש בחימוצו משום איסור אחר אין יוצאים בו, מכל מקום לא הוי מקשינן מידי מדמאי. שהרי מצינו בכמה מקומות, שלא העמידו חכמים דבריהם לדחות עשה דאורייתא. פני יהושע.
ומשנינן: כיון דאין איסור דמאי אלא חומרא דרבנן (שהרי רוב עמי הארץ מעשרין), לא אסרוהו חכמים אלא לעשיר. אבל עני מותר בו. וכיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה, הוי עני, ושוב הוא אוכל דמאי, השתא נמי מיקרי דהדמאי חזי ליה לאכילה! משום שעל ידי הפקר הוא ראוי לו. וכיון שבידו להביא את הדמאי למצב שלא יהיה בו אלא איסור חמץ בלבד, הרי הוא יוצא בו ידי חובת מצה  3 .

 3.  ומסופק ר"י, האם דוקא דיעבד יוצא במצת דמאי, אבל לכתחלה לא. ואף דאי בעי מפקר לנכסיה, מכל מקום עדיין לא הפקירם. או דיוצאים אף לכתחלה. משום דאכילת מצה נקרא אכילת עניות (כדכתיב בה "חלם עוני"). וסגי בכך דלעניים היא ראויה. תוספות. ודיעבד פירושו, שאם כבר אכל יצא ידי חובה. ואין צריך לאכול שוב. פני יהושע. ויעוין בשפת אמת שנתקשה בצד הראשון. דממה נפשך, אם אכתי חשיב איסור, אמאי יצא בדיעבד. והמלוא הרועים פירש בכונתם, דלא מהני "הואיל" לקולא, אלא בדיעבד.
והעני מותר בדמאי, כדתנן: מאכילין את העניים דמאי  4  . וכן מאכילין את האכסניא (חילות מלכי ישראל  5 , המגינים מפני האויבים, וישראלים הם. ומוטל על בני העיירות חיוב מזונותיהם) דמאי! שכיון שאינם נמצאים במקום מגוריהם, דינם כעניים המותרים בדמאי.

 4.  והירושלמי פירש, דמותר לתת לעני דמאי, אבל העני עצמו חייב לעשר. אבל בתלמוד שלנו מסיק, שמותר לו לאכול דמאי, ואין צריך לעשר. שנות אליהו, דמאי פרק ג משנה א. וגם מסוגיין מוכח כן.   5.  ובירושלמי איתא, דאיירי באכסניה של נכרים, שמוטל על הישראל לפרנסם. ואף שטבל ודאי אסור להאכילן, משום שהוא פורע חובו בממון כהן, בדמאי הקלו. תוספות, ברכות מז. ודוקא לאכסניה מותר, לפי שאין מחויב ליתן להם אלא מפני דרכי שלום. אבל לפרוע חובו לישראל בדמאי אסור. שנות אליהו. ויעוין בתוספות רבי עקיבא איגר שם שכתב, דלא אתי שפיר לשיטות הפוסקים, דבדמאי אין מעורב ממונו של כהן. ומותר למכור לו את תרומת הדמאי בדמים. ולא גזרו חכמים אלא רק לאוסרו באכילה. אולם למה שפירשו התוספות בעירובין יז, דקא משמע לן שמותר להנות מהדמאי על ידי נתינתו לאכסניה אף שטבל גמור אסור בהנאה של כילוי, אתי שפיר.
ואמר רב הונא: תנא: בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי. ואין מאכילין את האכסניא דמאי!
ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים ואת האכסניא בדמאי!
שנינו במתניתין: ויוצאין במעשר ראשון שנטלה תרומתו וכו'!
והוינן בה: והלא פשיטא הוא דיוצאין בו. דהא כיון שנטלה תרומתו (תרומת מעשר שלו), הרי חולין גמור הוי. ומאי אתא מתניתין לאשמועינן?
ומשנינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא במעשר ראשון שהקדימו בשבלים, קודם שנתמרחו!
שאין התבואה נאסרת באיסור טבל עד גמר מלאכתה, שהוא המירוח בגורן. מיהו, אם תרם ועישר ממנה קודם גמר מלאכה, חלים התרומות והמעשרות.
ותבואה שכבר נגמרה מלאכתה, חייב קודם להפריש ממנה תרומה גדולה. דהא רחמנא קרייה "ראשית". ואחר כך הוא מפריש מן הנותר, מעשר ראשון. ואחר כך מפריש מן המעשר, תרומת מעשר.
אבל אם עדיין לא נגמרה מלאכתה (שעדיין לא נקבעה לטבל), מותר לו להקדים את המעשר לתרומה גדולה. ועל ידי כך מרויח הלוי את חלק האחד מחמישים שבמעשר. שאילו היה מקדים לתרום תרומה גדולה שהיא אחד מחמישים, היה תורם אף מהחלק המיועד להיות מעשר. והשתא שהקדים את המעשר, אותו מעשר פטור מתרומה גדולה. ואינו חייב אלא בתרומת מעשר.
ובהכי איירי מתניתין. ואשמועינן, דכיון שהקדים לעשר קודם מירוח, ונטלה הימנו (מהמעשר) תרומת מעשר, הרי הוא מותר באכילה. ואף על פי שלא נטלה הימנו תרומה גדולה. וכדינא דרבי אבהו.
דאמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלים, פטור מתרומה גדולה. שנאמר במעשר ראשון "והרמותם ממנו תרומת ה', מעשר מן המעשר". דהיינו חיוב תרומת מעשר, שהלוי תורמה ונותנה לכהן. ודרשינן, רק "מעשר מן המעשר" אמרתי לך להפריש ממנו. ולא חייבתי גם בהפרשת תרומה גדולה מן המעשר, וגם בתרומת מעשר מן המעשר  6 .

 6.  ומכאן יש להקשות לדעת התוספות, דאם נתמרחו הפירות הלקוחים ביד הלוקח, הרי הם פטורים. דאם כן, למאי איצטריך קרא לפטור מעשר ראשון שהקדימו בשבלים? והלא מעכשיו הם כלקוחים ביד הלוי, ונתמרחו ברשותו. ותיפוק ליה דפטור מתרומה משום "לקוח". ואולי איצטריך קרא לתבואה של הלוי עצמו. שפת אמת.
אמר ליה רב פפא לאביי: אלא מעתה, אפילו הקדימו למעשר ראשון בכרי (לאחר שנתמרחה התבואה ונקבעה לתרומה) לפני שהפריש תרומה, נמי ליפטר אותו מעשר מן התרומה. דהא ממעטינן מהאי קרא, דהמעשר פטור מן התרומה.
אמר ליה אביי: עליך (על שאלתך זו) אמר קרא: "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה"'! משמע, אף ממתנת המעשר תרימו תרומה גדולה.
והוינן בה: ומה ראית להעמיד את הכתוב הפוטר מתרומה גדולה במעשר שהקדימו בשבלין, ואת הכתוב המחייב בתרומה גדולה במעשר שהקדימו בכרי  7 ? ומשנינן: האי מעשר שהקדימו בכרי, מסתבר טפי לחייבו בתרומה גדולה. דהא אידגן (נתמרח ונגמרה מלאכתו)! וכבר נקבע בטבל לענין תרומה. וכיון שכבר נתחייב בה, שוב אינו נפטר. אבל האי מעשר שהקדימו בשבלין, עדיין לא אידגן! וכיון דבזמן שנעשה מעשר אכתי לא היה טבול לתרומה, מסתבר לפוטרו מתרומה.

 7.  ופירשו התוספות בביצה יג ב, דפריך: מה ראית להעמיד את החיוב בכרי ואת הפטור בשבלים. אימא דהא והא בהקדימו בכרי. אלא כאן שהפרישו קודם ראית פני הבית, וכאן כשהפרישו לאחר ראית פני הבית. אבל רש"י שם כתב, ואימא איפכא. והקשו תוספות, מאי סברה לומר איפכא. והר"ן פירש, דנימא איפכא. דאם הקדימו בכרי, יתחייב הלוי ולא הישראל. ומשני, "דהא אידגן" ! וכיון שברשותו של הישראל נתחייב, תו לא פקע חיובו מיניה. והרש"ש בעירובין כתב ליישב דברי רש"י, על פי שיטת התוספות, דלקוח קודם מירוח חייב במעשר, ולאחר מירוח פטור.
שנינו במתניתין: ויוצאין במעשר שני והקדש שנפדו!
והוינן בה: פשיטא דיוצאין בהן. שהרי כבר חולין גמורים הם.
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, שנתן בפדיונם רק את הקרן. ולא נתן את החומש! שהבעלים הפודה אותן חייב להוסיף בפדיונם חומש משווים, בנוסף על דמיהם.
וקא משמע לן, דאין נתינת החומש מעכבת מהם לצאת לחולין.
שנינו במתניתין: והכהנים יוצאים במצה של חלה ובשל תרומה! והוינן בה: פשיטא דיוצאים בהן, שהרי הן מותרות לכהנים באכילה.
ומשנינן: מהו דתימא, במצה שהיא שוה ומותרת לכל אדם בעינן. קא משמע לן, מדכתיב "מצות" בלשון רבים, משמע דאף מצות שאינן מותרת לכל ריבה! שאותם בני אדם שמותרים לאוכלם יוצאים בהם. שנינו במתניתין: אבל לא יוצאין במצה של טבל וכו'!
והוינן בה: פשיטא  8 ! שהרי אם החמיצה אסורה אף משום טבל. ואין יוצאין אלא במי שאין איסורו אלא משום חמץ.

 8.  תימא, מאי פריך פשיטא? והא בסמוך שואלת הברייתא איפכא, מנא לן דאין יוצאים בטבל. ויש לומר, דפריך אמאי איצטריך למימר דאין יוצאים לכתחלה. תוספות שאנץ. ויעוין בפני יהושע בברכות מז ב, שנתקשה, דלמא הא גופא קא משמע לן, דאף בדיעבד אין יוצאים. והר"ן תירץ, דלא פריך פשיטא אעיקרא דדינא. אלא דמרישא כבר שמעינן לה. (ונראה דכונתו למה שפירש הפני יהושע שם. דמקתני ברישא דיוצאין בדמאי, משמע דדוקא דמאי. דאף ספק טבל לא חשיב מעיקר הדין, לפי שרוב עמי הארץ מעשרין, אבל בספק טבל אין יוצאין. וכל שכן בודאי טבל).
ומשנינן: לא צריכא, אלא בטבל שהוא טבול רק מדרבנן. וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. שאינו חייב במעשר מן התורה, לפי שאינו מחובר לקרקע  9 . קא משמע לן, דאפילו הכי אין יוצאין בו  10 . משום דהוי מצוה הבאה בעבירה  11 .

 9.  וצריך עיון, למה לא יהיה פסול למצה, מגזירה שוה ד"לחם" "לחם" מחלה? שהרי עציץ שאינו נקוב, פטור מחלה. וכמו דפסלינן לקמן מצת מעשר שני, משום דהוא פטור מחלה. שפת אמת 10.  ותימה, אמאי לא נימא בזה עשה דוחה לא תעשה, ולא יחשב כמצוה הבאה בעבירה. ואף אם יש לו מצה אחרת, נדחה הלאו. דלא קיימא לן כריש לקיש דאמר "כל מקום שאתה יכול לקיים שניהם, מוטב. ואם לאו, יבא עשה וידחה לא תעשה". ויש לומר, דאין העשה דוחה את הלאו אלא היכא שהעשה והלאו פוגעים זה בזה, במקום שאין לתפוש אותו בדבר כלל. וכגון במילה בצרעת. או סדין בציצית. רבינו דוד. ודבריו צריכים ביאור. ואולי כוונתו למה שכתב רבינו פרץ בעירובין, דדוקא היכא דעיקר העשה הוא גם במקום לאו, נדחה הלאו. שכשחייב הכתוב ציצית, חייב אף בבגד פשתים. וכן במילה חייבה תורה, אף כשיש במקומה צרעת. אבל היכא דגוף הכתוב לא קאי במקום לאו, אין הלאו נדחה. ויעוין בשאגת אריה סימן צו שכתב ביישוב הקושיה, דטבל אית ביה מיתה בידי שמים. ואינו נדחה מפני העשה, כשם שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. עוד דייק שם אף מהרמב"ם פרק ו מחמץ ומצה הלכה ז, דאין עשה דמצה דוחה לא תעשה. וכתב ד' דרכים בטעמא דמילתא. והאור שמח שם ביאר בדעת הרמב"ם, דאין איסור החפצא נדחה מפני מצות הגברא. ואף שלכאורה נסתרים הדברים מכמה מקומות, יישב את כל הסתירות בטוב טעם.   11.  ודוקא משום טעם זה אין יוצאים בו. אבל דרשה ד"מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצאים בו", לא שייך כי אם באיסורים דאורייתא, ולא בטבל דרבנן. מיהו גבי דמאי שפיר פריך לעיל דמשום ההיא דרשה לא יצאו בו, כדפירש שם רש"י. והיינו משום שאיסור חכמים בטבל, הוא משום שחששו לספק דאורייתא. מהרש"א.
ולא דמי לדמאי, שיוצאין בו אף שהוא אסור מדרבנן. משום שדמאי מותר לעניים ולאכסניא. הלכך אף עשיר שאסור בו, יוצא מיהא בדיעבד. מה שאין כן טבל דרבנן, שהוא אסור לכל.
שנינו במתניתין: ולא יוצאין במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו!
וקא סליק אדעתין, דאיירי ממעשר שלא נטלה תרומת מעשר שלו.
והוינן בה: פשיטא דאין יוצאין בו. שהרי טבל הוא.
ומשנינן: לא צריכא, אלא מעשר ראשון שלא נטלה תרומה גדולה שלו. וכגון שהקדימו בכרי, לאחר שכבר נטבל לתרומה. מהו דתימא, שאף מעשר זה פטור מתרומה גדולה, וכדאמר ליה רב פפא לאביי, שאף הוא יהיה בכלל המיעוט ד"מעשר מן המעשר", ולא תרומה גדולה מן המעשר.
קא משמע לן, דלא כן הוא. אלא כיון דכבר נגמרה מלאכתו ונתחייב בתרומה קודם שהופרש המעשר, שוב אינו נפטר ממנה. וכדשני ליה אביי לרב פפא.
שנינו במתניתין: ולא יוצאין במצה של מעשר שני והקדש שלא נפדו וכו'! והוינן בה: פשיטא! והלא אסורים הם באכילה.
ומשנינן: לעולם איירי במעשר שני והקדש דנפדו. ומאי "לא נפדו" דקתני? - שלא נפדו כהלכתן קאמר. וכגון מעשר שני שפדאו על גב אסימון, שהוא מעה של כסף שלא הוטבעה בצורת מטבע. ולכתחלה אין פודים מעשר שני אלא על מטבע שהוטבעה צורתה. משום דרחמנא אמר, בפדיון מעשר שני "וצרת הכסף בידך", והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו". ומדכתיב "וצרת", דרשינן שמחללים דוקא על דבר שיש בו צורה.
וכן איירי בהקדש שנפדה. אלא שלא נפדה כהלכתו. כגון שחיללו על גבי קרקע! שאין פודין את ההקדש אלא בכסף או במטלטלין שהן שוה כסף. כדכתיב גבי מי שהקדיש שדה ובא לפדותה, "ונתן הכסף וקם לו"  12 .

 12.  ולאו דוקא כסף, אלא כל מטלטלין. דילפינן בכלל ופרט וכלל. "ויסף חמישיתו", כלל. "כסף", פרט. "וקם לו", חזר וכלל. מה הפרט מפורש, דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות ועבדים ושטרות.
תנו רבנן: יכול יהא אדם יוצא בטבל שלא נתקן? -
ומפסיקה הגמרא באמצע דברי הברייתא, ומקשה: מאי קאמר "טבל שלא נתקן"? והלא כל טבל נמי לא נתקן.
ומפרשינן: אלא איירי בטבל שלא נתקן כל צרכו. וכגון שנטלה ממנו תרומה גדולה. ועדיין לא נטלה ממנו תרומת מעשר, ולא מעשר ראשון, ולא מעשר שני. ולא אלו בלבד שיש בהם קדושה (שהרי תרומת מעשר קדושה כתרומה גדולה. ואף מעשר ראשון קדוש, משום תרומת המעשר הכלולה בו. וכן מעשר שני קדוש, ואינו נאכל אלא בטהרה ובירושלים), אלא אפילו אם רק מעשר עני לא ניטל ממנו, אין יוצאין בו ידי מצה! ואפילו שאין במעשר עני שום קדושה, והוא חולין לכל דבר.
ועל זה שאל התנא: מנין שאין יוצאין בו  13 ? ומשיב: תלמוד לומר: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". מי שאיסורו משום "בל תאכל עליו חמץ" (אם נתחמץ), יוצאין בו ידי חובת מצה (כשלא נתחמץ). יצא טבל זה, שאם נתחמץ, אין איסורו משום "בל תאכל חמץ", אלא משום "בל תאכל טבל". ואף מעשר עני טובל את הכרי ואוסרו באכילה, כל זמן שלא הופרש  14 .

 13.  וקשה, תיפוק ליה משום דהוי מצה הבאה בעבירה. תוספות, סוכה ל א. ויש לומר, דדוקא בלולב שמשבחין בו לפני המקום, וקרבנות שבאים לרצות, פסלינן בהו כל שבא בעבירה. אבל בשאר מצוות אינו פוסל. תוספות שאנץ. מיהו למסקנת הגמרא לא ממעטינן מ"מי שאין איסורו מחמת חמץ" אלא לרבי שמעון. אבל לדידן, לית לן הך מיעוטא. ולפי דברי התוספות שאנץ יצא, דמתניתין היא דלא כהלכתא. ויעוין בר"ן שעמד על זה. והביא בשם הרמב"ן. דאף במצה איתא לטעמא דמצוה הבאה בעבירה. אלא שאין זה אלא מדרבנן. ולא קאמר בברייתא, אלא דלרבי שמעון אין יוצאים בטבל מן התורה. אבל לדידן, מדרבנן מיהא אין יוצאים. עוד כתב הריטב"א, דלא שייך הכא דין מצוה הבאה בעבירה. משום דאין חיוב המצוה גורם לעבירה. ודוקא במצה גזולה אמרינן כן. משום שעל ידי המצוה הוא קונה את המצה בשינוי השם. דמעיקרא "לחם" והשתא "מצה". נמצא שהמצוה היא הגורמת לו את העבירה. והשאגת אריה בסימן צו כתב לתרץ קושייתם, דאיצטריך קרא למצה הטבולה ממעשר עני, שאין איסורה אלא בלאו. ואם אין לו מצה אחרת היה ראוי להתיר משום עשה דוחה לא תעשה. וחזר והקשה (בסימן צז) על פי דברי התוספות לקמן לח ב, דבלאו קרא נמי לא היה יוצא, אלא אם כן אכל יותר מכזית. דלפי זה הדרא קושיה לדוכתה. שהרי בשיעור הנוסף על הכזית אינו מקיים מצוה. ולא שייכא בה "עשה דוחה לא תעשה". ויעוין בקהלות יעקב שתמה בדבריו. וכתב להוכיח דאף בהכשר מצוה אמרינן עשה דוחה לא תעשה, היכא דהוה בעידניה.   14.  ובירושלמי (הובא בתוספות, קידושין לח א) מקשה, למה לא אכלו בני ישראל מצה מהחדש. ויבוא עשה ד"בערב תאכלו מצות" וידחה לא תעשה דחדש. ומשמע מזה, דמשום העבירה שיש באכילת מצה אין יוצאים בה. וקשיא, הא מבואר כאן, דכל שחייבים על חימוצו משום דבר אחר, אין יוצאין בו ידי מצה. ואף חדש יש למעט מטעם זה. ואף דמסקינן, דדוקא לרבי שמעון איתא להך דרשה, אבל לדידן דאיסור לא על איסור אף בכולל ליתא להך דרשה, מכל מקום קשיא. שהרי לגבי חדש לא חשיב חמץ איסור כולל. שהרי כל התבואה שבעולם אסורה משום חדש. ויעוין בקהלות יעקב, שכתב בכמה דרכים לבאר דחשיב שפיר איסור מוסיף. עוד כתב, דהירושלמי לשיטתו ודאי לא קשיא. דכתב כאן (פרק ב הלכה ג) דאיסור חמור חל על איסור קל.
ותמהינן: היכי קאמר בטבל שנתחמץ שאין איסורו משום חמץ? וכי איסורא דחמץ להיכן אזלא?! אמר רב ששת: הא מני רבי שמעון היא, דאמר: אין איסור חל על איסור! וכיון שכבר קדם איסור טבל על תבואה זו, שוב אין חל עליה איסור חמץ.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |