פרשני:בבלי:פסחים עז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים עז א

חברותא[edit]

שעירי ראשי חדשים איצטריכא ליה לשנותם במשנתנו שהם באין בטומאה.
כי סלקא דעתך אמינא: לא יבואו בטומאה, כיון דהא לא כתיב בהו "מועד".
שהרי שאר קרבנות הציבור שדוחין הן את הטומאה, מלשון "מועד" הן נלמדים, וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא; ואם כן, אלו שלא נאמר בהן "מועד", הוה אמינא, שאין דוחין הן את הטומאה.
להכי קא משמע לן משנתנו, שבאין הן בטומאה.
ומשום: דאף ראש חודש איקרי מועד, כדאביי.
דאמר אביי:
שנינו במשנה בתענית (כו ב):
בתשעה באב נגזר על אבותינו (בעוון מרגלים) שלא יכנסו לארץ; והראיה לזה (כפי שמבואר בגמרא שם כט א), כי הרי בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים ותרו את הארץ ארבעים יום, ונמצא שחזרו בתשעה באב.
אמנם, אם נחשב את מנין הימים לפי סדר החדשים, שאחד חסר ואחד מלא, נמצא כי בתשעה באב לא מלאו אלא שלשים ותשעה יום מיום שילוח המרגלים.
ולכן פירש אביי:
חודש תמוז דהאי שתא (שבשנה זו) של שילוח המרגלים - מלויי מליוה (עשאוהו חודש מלא של שלושים יום, בעוד שלפי הסדר הרגיל הוא חודש חסר של עשרים ותשע יום), ונמצאו ארבעים יום כלים ביום תשעה באב.
דכתיב: קרא עלי "מועד" לשבור בחורי, ו"מועד" הוא יום העיבור שנוסף על חודש תמוז, שאף היום הנוסף לחודש תמוז, שהוא היום השלשים, ראש חודש הוא.  72 

 72.  כן נראה לכאורה כוונת הגמרא.
הרי למדנו שראש חודש נקרא "מועד", ולפיכך דוחה הוא את הטומאה.
למימרא (מתוך תירוץ הגמרא אנו למדים) דכולהו קרבנות ציבור מ"מועד" אתו (הן נלמדים) שהן באין בטומאה.
ומנא הני מילי כי אמנם מ"מועד" הן נלמדין?
דתנו רבנן בתורת כהנים גבי עומר ושתי הלחם:
כתיב בפרשת אמור בסוף פרשת המועדות: וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל.
מה תלמוד לומר, והלא כבר הוזכרו בפרשה כל המועדות, ומה בא פסוק זה ללמדנו:
לפי שעדיין לא למדנו שיהיו קרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה, אלא רק לתמיד ופסח, שנאמר בהו "במועדו", ומשמע שלא יעבור זמנן ואפילו הן טמאים ואפילו היום הוא שבת. ללמדך:
במועדו - ואפילו בשבת.
במועדו - ואפילו בטומאה.  73 

 73.  כתב הצל"ח: זה פשוט אף בלי שנאמר "במועדו" שהתמיד דוחה את השבת, שהרי מקרא מלא הוא "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד". וכן אין צריך ללמוד שהפסח דוחה את הטומאה מ"במועדו", שהרי כבר דרשוהו חז"ל מן הכתוב "איש איש כי יהיה טמא לנפש" כפי שהזכר לעיל. אלא כך הוא פירוש דברי הגמרא: "במועדו" האמור בפסח, ללמדך אפילו בשבת; "במועדו" האמור בתמיד, ללמדך אפילו בטומאה; וראה עוד שם, ובמהרש"א.
שאר קרבנות ציבור (קרבנות המוספים) מנין שהן דוחין את השבת ואת הטומאה?
ממה שנאמר בפרשת המוספין שבפרשת פנחס: אלה תעשו לד' "במועדיכם". ללמדך: במועדיכם - אפילו בשבת. ואפילו בטומאה.
הרי למדנו אף לקרבנות המוספין שהן דוחין את השבת ואת הטומאה.  74 

 74.  כתב המהרש"א: ודע, כל מוספי דפסח וסוכות לא איצטריך קרא ד"מועדיכם", דמקרא גופיה ילפינן ליה דכתיב בפרשת אמור גבי פסח: "והקרבתם אשה (עולה) לד' שבעת ימים", ובסוכות כתיב: "שבעת ימים תקריבו אשה לד"', ובפרשת פנחס כתיב גבי פסח: "כאלה תעשו (ליום) שבעת ימים וגו"', וכיון דאין שבעה בלא שבת, על כרחך מוספי פסח וסוכות דוחין שבת. ולא איצטריך הכא "במועדיכם", אלא משום מוסף שבועות ויום הכפורים ור"ח (צריך לומר: וראש השנה), וכן נראה מפירוש רש"י בריש פרק אלו דברים.
מניין לרבות אף את מנחת העומר והכבש הקרב עמו, ואת שתי הלחם ושני הכבשים (רש"י) הקרב (ים) עמם, שאף הן דוחין את השבת ואת הטומאה?
תלמוד לומר: וידבר משה את מועדי ה' - הנזכרים בפרשה שם - אל בני ישראל, ובאותה פרשה הוזכרו העומר והקרב עמו ושתי הלחם והקרב עמם.
הרי שהכתוב קבעו מועד אחד לכולן האמורים בפרשה, וכאילו נאמר בכל אחד מהן "מועד", ללמד, שלא יעבור מועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה.
והוינן בה: וכל הני מקראות הכתובים בתמיד, פסח, שאר קרבנות ציבור, בעומר ושתי הלחם - למה לי? לכתוב רק מקרא אחד ונלמד ממנו לאחרים!?
ומשנינן: צריכי כל המקראות הללו:
א. דאי כתב רחמנא רק גבי תמיד, הוה אמינא: תמיד הוא שדוחה את השבת ואת הטומאה, שכן הוא תדיר שהוא חובה קבועה בכל יום, והוא עולה כליל לד'.
אבל פסח שהוא פעם בשנה, ונאכל, ואין למזבח ממנו אלא האימורין בלבד (ר"ח), לא הייתי אומר שידחה את השבת ואת הטומאה.
לפיכך קא משמע לן הכתוב, שאף הפסח דוחה את השבת ואת הטומאה.
ב. ואי כתב רחמנא רק גבי פסח, הוה אמינא: פסח הוא שדוחה, כיון שחמור הוא, שהרי הוא ענוש כרת אם אינו מביא קרבן פסח.
אבל תמיד דאין ענוש כרת אם נמנעו הציבור מלהביאו, אימא לא ידחה.
לפיכך קא משמע לן הכתוב, שאף התמיד דוחה את השבת ואת הטומאה.
ג. ואי כתב רחמנא רק הני תרתי (שני אלו) פסח ותמיד, הוה אמינא: הני הוא דדחו, כיון שיש בהן צד חמור, שהתמיד תדיר וכליל, והפסח שהוא ענוש כרת.
אבל שאר קרבנות ציבור (המוספין) שאין בהן צד חמור, אימא לא ידחו.
לפיכך כתב רחמנא: אלה תעשו לה' במועדיכם.  75 

 75.  א. לשון הגמרא, שהתמיד חמור כיון שיש בו צד חמור כפול, דהיינו תדיר וכליל, אינו אלא ביחס למוספין שאינן עולה, ואילו ביחס למוספין שהן עולה, אין לתמיד צד חמור יותר מהן אלא שהוא תדיר בכל יום, והן לא. והטעם שנקטה הגמרא לשון זה, הוא משום שכתוב אחד הוא לכל הקרבנות הן למוספי עולה והן למוספי חטאת, ושייך לומר, שביחס למה שנתחדש במקרא זה, יש לתמיד צד חמור כפול. ב. התוספות בשם רבינו תם וכן הוא בפירוש הר"ח, אינם גורסים בגמרא אלא "יש בהן צד חמור", ותו לא. ומפרשים הם את כוונת הגמרא, לצד חמור אחד השייך הן בתמיד והן בפסח, והוא: שהגמרא כאן סוברת כמאן דאמר בחגיגה: עולה שהקריבו ישראל במדבר קודם מתן תורה כדכתיב: וישלח את נערי בני ישראל (בחמישי בסיון קודם מתן תורה) ויעלו "עולות", עולת תמיד היתה, ונמצא שהן התמיד והן הפסח ניתנין לישראל ועשאום קודם מתן תורה (ר"ח), וזה הוא צד חמור שבהן, ולפיכך אין ללמוד מהם. והטעם שהם מפרשין שלא כרש"י, שאם כדברי רש"י היה לנו ללמוד בצד השוה שבתמיד ופסח (שפת אמת), כי אין שייך לפרוך על הצד השוה מחמת חומרות שכל אחת מהן אינה שייכת אלא באחד מן המלמדים, שהרי אם כן בטלת צד השוה שבכל התורה, ראה תוספות כתובות לב א, ד"ה שכן יש בהן צד חמור; וראה שם בסוף דבריהם שהביאו סוגיא שלנו.
ד. ואי כתב רחמנא רק אלה תעשו לה' במועדיכם האמור במוספי הרגלים, הוה אמינא רק שאר קרבנות ציבור (המוספין) הבאין לכפר.
לא מיבעיא המוספין שהן חטאת ובאין לכפר, אלא אפילו המוספין שהן עולה, לכפר הן באין על עבירות עשה ולא תעשה שניתק לעשה.
אבל עומר ושתי הלחם, דאין באין לכפר, אלא להתיר בעלמא נינהו (העומר בא להתיר חדש בגבולין, ושתי הלחם להתירו במקדש), אימא לא.
לפיכך קא משמע לן הכתוב, שאף אלו דוחין את השבת ואת הטומאה.
ה. ואי כתב רחמנא עומר ושתי הלחם לחודייהו, הוה אמינא: אדרבה יש סברא לומר בהיפוך: עומר ושתי הלחם דאלימי (חזקים) דהרי באין להתיר, אלו בלבד הן שדוחין את הטומאה.
אבל הנך כל האחרים שאינם באים להתיר, אימא לא ידחו.
לפיכך קא משמע לן הכתוב, שאף אלו דוחין.  76 

 76.  כתבו התוספות: לכאורה לא היו צריכים לכל המקראות האלו, ודי אם היה הכתוב מלמדנו בשני מקומות והיינו לומדים שאר המקומות בצד השוה שביניהן; אלא, שמא יש שום פירכא. ביאור דבריהם: כי אותה פירכא אינה אלא פירכא כל דהו שאין פורכין אותה אלא על צד השוה, ואילו הפירכות האמורות בגמרא פירכות גמורות הן שפורכין בהן גם כשלומדים דין אחד ממשנהו במידת "במה מצינו", ומשום כך לא הוזכרה אותה פירכא בגמרא, אלא פירכות אחרות.
כתיב בפרשת תצוה: "ועשית ציץ זהב טהור. והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל, לכל מתנות קדשיהם. והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'".
ומכאן למדו, שקדשים שהיה בהם עוון, הרי הם נרצים ומוכשרים על ידי הציץ, והוא הנקרא "ריצוי ציץ".
ולמדו חכמים מן המקראות שאינו מרצה אלא על עוון טומאה, להכשיר את ההקרבה בטומאה.
אך אין הציץ מרצה על אכילת בשר קדשים בטומאת הגוף, בין של הבעלים בין של כהנים.
הכל מודים שעל טומאת הדם - מרצה הציץ.
אלא שנחלקו תנאים, האם הציץ מרצה גם על "האכילות", והיינו על טומאת הבשר שנטמא, ויתבאר ענין זה בסוגיא שלפנינו.
וכן נחלקו תנאים, האם הציץ מרצה על "העולין", היינו על האימורין שנטמאו, ויתבאר לקמן.
ההקדמה הזאת היא על פי שיטת רש"י.
סברוה (היו מבינים) האמוראין בני הישיבה - בביאור משנתנו שנתבאר בה שקרבנות הציבור קרבין בטומאה - שתי הבנות. ומתוך שהיו מבינים כן, היו שואלים את שאלתם המובאת בהמשך הסוגיא:
א. דלכולי עלמא, לדעת סתם משנתנו: זה שקרבנות הציבור קרבין בטומאה, הוא משום שגילתה תורה שהטומאה "דחויה" היא בציבור.
כלומר, בקושי הוא שהותר להקריב בטומאה (רש"י לקמן פ א; ויומא ז א) ואינו היתר גמור.  77  והואיל ואינו היתר גמור - בעינן ציץ לרצות, ואם נשבר הציץ אין קרבנות הציבור קרבין בטומאה.  78 

 77.  ברש"י ביאר כאן נפקא מינה אם טומאה הותרה בציבור או דחויה היא בציבור לענין טומאת כהנים, שאם הטומאה הותרה בציבור אין צריך לחפש טהורים שיעשוהו, אלא לכתחילה יכולים הטמאים לעשותו; ואילו אם הטומאה דחויה היא בציבור, לכתחילה צריך לחפש כהנים טהורים שיעשוהו, ודבר זה מבואר בגמרא יומא.   78.  א. דע, כי קרבנות ציבור באין בטומאה אפילו בטומאת הגוף, ואפילו שאין הציץ מרצה עליהם, וכמבואר ברש"י יומא ז א. וכתבו התוספות ביומא ז ב, (ובתוספות כאן בד"ה דלא): כי מכאן אתה למד, שבכל מקום שאין שייך ריצוי ציץ, הרי הטומאה נדחית בציבור אף בלא שירצה הציץ. אבל בגבורת ארי יומא ז א, כתב, כי רק בטומאת הגוף נדחית הטומאה בלי ריצוי ציץ, אבל בשאר טומאות אין נדחית הטומאה בלא ריצוי ציץ ואפילו כשאי אפשר, ראה שם. ודעת הרמב"ם בפרק ד מביאת מקדש, כי אף בטומאת הגוף אין הטומאה נדחית בציבור אלא על ידי ריצוי ציץ. ב. כתב רש"י ביומא ז א, ד"ה בין בצבור, אהא דאמרינן דטומאה בציבור צריך ציץ לרצות: "ומה בין יחיד לצבור (כלומר: והרי אף ביחיד הציץ מרצה), שהיחיד אין טומאת הגוף נדחה אצלו, שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, ושל צבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא על ידי ציץ"; וראה גם תוספות לקמן עח א, ד"ה הא.
ומפני מה היו סוברין כן בדעת סתם משנתנו, משום דליכא תנא דשמעת ליה דאמר (לא שמענו משום תנא שהיה אומר): טומאה הותרה בציבור, אלא רבי יהודה לבדו.
דתניא:
ציץ, בין שישנו על מצחו של הכהן הגדול בשעה שאירעה טומאה בקרבנות (רש"י, וראה הערה  79 ), ובין שאינו על מצחו, הרי זה מרצה, דברי רבי שמעון.

 79.  דעת רש"י, דבעינן שיהא על מצחו בשעה שאירעה הטומאה בקרבנות. ובגבורת ארי יומא ז ב, תמה על זה, דמצד הסברא הדבר תלוי בשעת ההקרבה ולא בשעת הטומאה.
רבי יהודה אומר: עודיהו כל עוד מצוי הציץ על מצחו של הכהן הגדול, הרי הציץ מרצה.
אבל כאשר אין עודיהו על מצחו - אינו מרצה.
אמר לו רבי שמעון לרבי יהודה:
והרי כהן גדול ביום הכפורים, בשעה שעובד עבודה לפני ולפנים בבית קדשי הקדשים (רש"י סנהדרין יב ב) - יוכיח שאין צריך שיהא הציץ על מצחו.
שהרי אינו על מצחו, כי אין הכהן הגדול עובד עבודת פנים אלא בארבעה בגדי לבן בלבד,  80  ובכל זאת הרי הוא מרצה באותה שעה.

 80.  הקשה במקדש דוד סימן ל': והרי אף כי אין עבודתו בקודש הקדשים אלא בארבעה בגדי לבן, מכל מקום שמא נכנס הוא אף בציץ על מצחו כדי לרצות, ואין בזה משום ריבוי בגדים וכפי שביאר שם?! ותירץ, על פי המבואר בגמרא שהביא רש"י כאן, שאין הכהן נכנס בבגדי זהב, משום "אין קטיגור נעשה סניגור", ובכלל זה שלא יבוא שם בציץ של זהב על מצחו. וראה בליקוטי רבינו עקיבא איגר שתמה על רש"י, למה הביא גמרא זו כדי להוכיח שאין עובד שם בבגדי זהב, והרי דבר זה מפורש הוא במקרא, ולא הזכירה הגמרא בראש השנה טעם זה, אלא כדי לתת טעמא לקרא?! ולא תירץ רבינו כדברי המקדש דוד, מפני שדעתו של רעק"א, כי אין הציץ מרצה בלא שילבש הכהן שאר בגדי זהב שלו, וכמו שכתב במקום אחר.
כי ודאי שכל קרבנות הציבור שקבוע להן זמן קרבין בטומאה, ובכלל זה אותן קרבנות שמקריב הכהן בבגדי לבן, ובלא ריצוי ציץ אי אפשר להקריבם בטומאה כי הטומאה דחויה היא בציבור.
אם כן למדנו, כי אף בשעה שאין הציץ על מצחו של הכהן, הרי הוא מרצה.  81 

 81.  א. תמהו התוספות כאן, וביומא ז ב: וכי מה ראיה היא מקרבנות יום הכפורים, והרי בכל מקום שאין שייך ריצוי ציץ, הרי הטומאה נדחית בציבור בלי ריצוי ציץ, וכמו שאנו מוצאים בטומאת הגוף, שאין הציץ מרצה עליו, ומכל מקום מקריבין בציבור אפילו בטומאת הגוף. וראה בדבריהם ביומא מה שביארו בזה; וראה עוד בגבורת ארי יומא ז א, שנחלק עליהם. ב. כתבו התוספות בסנהדרין יב ב, ד"ה כהן: משאר קרבנות לא מצי למידק, דתמיד היה על מצחו, כדמשמע בפרק האומר שהיה על מצחו אפילו שלא בשעת העבודה, ראה שם.
אמר לו רבי יהודה לרבי שמעון: הנח לקרבנות יום הכפורים שאין צריכים כלל ריצוי ציץ, מפני שטומאה "הותרה" היתר גמור בציבור. ואף בלא ריצוי ציץ כשר הקרבן.
מכלל, מכאן יש להוכיח, דרבי שמעון סבר: טומאה דחויה היא בציבור, ולפיכך היה סובר רבי שמעון, שאף קרבנות יום הכפורים צריכים ציץ כדי להכשירם לבוא בטומאה.
ב. ועוד הבנה היתה לאמוראים בני הישיבה: דכולי עלמא, לדעת סתם משנתנו, אין הציץ מרצה על אכילות (על הבשר הנאכל), ואם נטמא הבשר אין מועיל ריצוי ציץ, (ראה הערה  82 ).

 82.  דע, כי בין לדעת הסובר "ציץ מרצה על אכילות" ובין לדעת הסובר "אין ציץ מרצה על אכילות", אין מועיל ריצוי הציץ שיהא מותר לאכול בשר קודש שנטמא, "דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", (רש"י לעיל טז ב). ואין אנו דנין אם הציץ מרצה אלא לענין שייחשב כאילו לא נטמא הבשר, ולענין הדברים המבוארים בהמשך הסוגיא.
ומפני מה היו סבורין כן בדעת סתם משנתנו, משום דליכא תנא דשמעת ליה דאמר: הציץ מרצה על האכילות, אלא רבי אליעזר.
דתניא: רבי אליעזר (תוספות) אומר: הציץ מרצה על אכילות.
רבי יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכי לות.
ומתוך שתי הבנות אלו היו שואלים בני הישיבה:
וכי נימא דמתניתין דידן היא דלא כרבי יהושע?!
ובתחילה מפרשת הגמרא מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע, וטעמיהם, ולקמן בעמוד ב מבארת הגמרא, כיצד נמצאת משנתנו דלא כרבי יהושע.
שני סוגי קרבנות הן: הזבחים, והמנחות.
בזבחים: הכהן זורק את הדם על המזבח, ולאחר מכן מקטיר את האמורין (אם הם קיימים, אבל אם אינם קיימים אין הקטרתם מעכבת את אכילת הבשר), ואחר כך אוכלים הבעלים או הכהנים את שאר הבשר.
ובקרבנות עולה, אין בהם אכילה כלל, אלא זורק את הדם על גבי המזבח, והבשר נקטר כליל על גבי המזבח.
במנחות: הכהן קומץ מן המנחה מלא קומצו ומקטירו על גבי המזבח, והנותרת מן המנחה נאכל לכהנים.
ויש מנחות שאין נקמצות, אלא המנחה כולה עולה כליל לד' על גבי המזבח.
זריקת הדם בזבחים היא זו שהכפרה תלויה בה, והקטרת הקומץ במנחות היא זו שהכפרה תלויה בה.
זריקת הדם על גבי המזבח בזבחים היא זו שמתרת את האימורין או את כל הבשר (בקרבן עולה) בהקטרה, ואת הבשר הנאכל באכילה; ובמנחות, הקטרת הקומץ על גבי המזבח היא זו שמתרת את שיירי המנחה באכילה.
נמצאת למד: כי הקומץ הנקטר במנחה הוא כמו הדם הנזרק על גבי המזבח בזבח, והנותר מן המנחה הנאכלת לכהנים, הוא כמו כבשר הנאכל בזבח.
מנחת העומר, שתי הלחם ולחם הפנים מנחות הן, וכך הוא דינם: מנחת העומר הרי היא נקמצת כשאר מנחות, והקטרת קומצה על גבי המזבח מתרת את שייריה באכילה.
בשתי הלחם אין קמיצה, וזריקת דם שני כבשי עצרת הבאים עמו, היא שמתרת את מנחת שתי הלחם באכילה.
בלחם הפנים אין קמיצה, והקטרת שני בזיכי לבונה, היא המתרת את הלחם באכילה.
דתניא: כתיב: ועשית עולותיך "הבשר והדם ".
רבי יהושע אומר: לפיכך כרך הכתוב בשר ודם יחדיו, כדי ללמדך:
א. אם אין דם לזורקו על גבי המזבח, כיון שנאבד הדם או נטמא  83 , אף אין בשר העולה נקטר על גבי המזבח.

 83.  בלשון רש"י בעמוד ב ד"ה דם, משמע, שהנידון כאן הוא באופן שנאבד הדם (ודומיא ד"אם אין בשר" דבסיפא), אבל אם הדם לפנינו הוא הנקרא "אין הבשר מותר באכילה עד שייזרק הדם" שיתבאר בגמרא בעמוד ב. ודע, שדין "אם אין דם אין בשר" לא נחלקו בו רבי יהושע ורבי אליעזר, ורבי אליעזר מודה בו אף שאינו דורש "ועשית עולותיך הבשר והדם" לענינים אלו כמבואר בהמשך הסוגיא; וכתב רש"י הנ"ל במקור הדין לדעת רבי אליעזר: "דמתחלת הקדשן הן נאסרין, וכפרה אינה באה אלא בדם, וכהנים משולחן גבוה קא זכו, וכיון דכפרה ליתיה (שהרי לא נזרק הדם) איסורא להיכן אזל". ולפי זה מסתברא ודאי, שאף רבי יהושע לא למדו מן הכתוב הזה, אלא מאותו מקום שלמדו רבי אליעזר, וכל עיקר מקרא זה אינו בא אלא ללמד שאם אין בשר אין דם.
והוא הדין בזבחים הנאכלים, אם אין דם, אין הבשר הנקטר (היינו האימורין), או הבשר הנאכל - מותרין בהקטרה או באכילה.
וכן במנחות, אם אין קומץ הנקטר על גבי המזבח, אין שייריה מותרים באכילה לכהנים.
ב. אם אין בנמצא בשר מן הקרבן שראוי להיות נקטר על גבי המזבח, כיון שנטמא או שאבד, הרי שאין הדם נזרק על גבי המזבח.
וכן הוא הדין - לדעת רבי יהושע - גם בזבחים הנאכלים, שאם אין אימורין להקטרה ואף אין בשר לאכילה, שנטמאו או שאבדו הן ואימוריהן, אף הדם אינו נזרק; וכן במנחות, אם אין שיירים הראויים לאכילה, הרי שאין הקומץ נקטר.
רבי אליעזר אומר: מודה אני שאם אין דם אין בשר (רש"י בעמוד ב).
אבל יש דם נזרק אף על פי שאין בשר, שנאמר: ודם זבחיך ישפך (ובהמשך הגמרא תתבאר דרשה זו).
ואם כן מה אני מקיים "ועשית עולותיך הבשר והדם", כדי להקיש בשר לדם, ולומר לך: מה הדם בזריקה הוא ניתן על גבי המזבח, אף בשר הנקטר על גבי המזבח, בזריקה היה נותנו הכהן המסדר את האברים על מערכת העצים שבמזבח.
הוי אומר: לול קטן (אויר מעט) יש בין הכבש שדרכו מעלה את האברים, למזבח שעליו הוא מקטירן ולא היה ראש הכבש מחובר למזבח, כדי שיזכר הכהן על ידי האויר לקיים מצות זריקה (תוספות).  84 

 84.  מדברי התוספות משמע, שכל אויר זה אינו אלא מדרבנן, וכדי להזכירו לקיים מצות זריקה; אך מדברי הרמב"ם פרק ב הלכה יג מבית הבחירה הבינו האחרונים, שאויר זה מן התורה הוא.
ומפרשינן: ורבי יהושע נמי, הסובר: אם אין בשר אין דם, והכתיב: ודם זבחיך ישפך, ויש ללמוד מן הכתוב, כי אפילו אם אין בשר יש דם?!
אמר לך רבי יהושע: אדרבה משם אתה למד שאם אין בשר אין דם, דהא כתיב גביה: ודם זבחיך ישפך על מזבח ד' אלהיך "והבשר תאכל", הא למדת, שאם אין בשר ראוי לאכילה, אין דם הזבח נשפך על גבי המזבח.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |