פרשני:בבלי:פסחים פג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים פג ב

חברותא[edit]

הכא במאי עסקינן: כגון  שמצאן לעצמות צבורין צבורין (ערימות ערימות), ומהן (וחלקם) חלוצין, שבדק את העליונים ומצאן חלוצין, ואילו שאר העצמות שבערימה עדיין לא בדק אם יש בהן מוח.
וקא משמע לן ברייתא בדין עצמות אלו: עצמות שאר קדשים דאין בהם משום שבירת העצם, הרי אנו תולין: כי מסתמא לכולהו הוה חליץ להו ואכיל להו, כלומר: מסתמא כאשר עשה לעליונים כן עשה לתחתונים, ששברן והוציא את מוחן תוך זמן אכילתו ואכלו, וממילא לא בעי העצמות התחתונים שריפה, שהרי לא שימשו נותר מעולם.
אבל עצמות הפסח: "מפני התקלה" דהיינו דיש בהן משום שבירת העצם, חוששין אנו: דילמא רק הני העצמות העליונים - חלצינהו (רוקנם).
אבל להנך העצמות התחתונים לא חלצינהו, ועדיין יש בהם מוח, ולפיכך בעי שריפה.
אמר רב יהודה אמר רב:
כל הגידין הרי הן כבשר, ונמנין עליהן בפסח ויוצא ידי חובתו.
חוץ מגידי הצואר הנקראים "אלל הרחב" (מהרש"ל), שאין נמנין עליהן, הואיל וקשין הן, ועץ בעלמא הן.
ומקשינן עלה ממשנתנו: תנן: העצמות "והגידים" שבודאי ייעשו נותר, והנותר ישרפו בששה עשר.
והרי הני גידין היכי דמי, באיזה גידין אמרה משנתנו שמתחילתן עומדין הן לשריפה כי ודאי לא יאכלום וייעשו נותר?
אילימא גידי בשר (גידין הרכין המתפשטין בבשר, רש"י חולין צ ב) שדרך לאוכלם.
אם כן למה מתחילתן עומדין הן לשריפה, ניכלינהו (יאכלם) ולא ייעשו נותר?!
ואי תבוא לפרש: לא עומדים היו הגידין מתחילתן להיות נותר, אלא, כך היה מעשה דאיתותר מתוך עצלות.
אם כן היינו "נותר", ולמה חילק התנא גידין משאר נותר?!
אלא פשיטא דמיירי בגידי צואר שאין דרך לאוכלם מחמת קשיין, ומסתמא יותירום, (ודומים הם לעצמות שנשנו בנפרד, מפני שמתחילה ידוע שיותירו אותם).  210 

 210.  נתבאר על פי רש"י. אמנם בתוספות הקשו על הגמרא, ממה נפשך, והרי אם באנו להוכיח שאף גידי צואר בשר הן, שוב יקשה "ניכלינהו"?! ופירשו: "דלאו בשר גמור הוא שיהא טעמם כטעם בשר, מיהו לענין שריפה בעי למימר דליהוו בשר". וכתב מהרש"א בביאור דבריהם, דהואיל ואין טעמם כטעם בשר להכי לא הוה בכלל "נותר" דמתניתין, וחשיב ליה באנפי נפשיה; ומשמע שם במהרש"א דאסור להותירם לדעת התוספות, ע"ש. אבל במנחת חינוך מצוה ח בד"ה והנה הלאו, כתב: "והנה הלאו הזה (שלא להותיר) הוא רק בדברים הראויים לאכילה, (בזה) הזהירה תורה דלא נתעצל באכילתם ולא ישארו, אבל דברים שאינם ראויים לאכילה אפילו יכול לאוכלן אלא דאינן בשר גמור, מכל מקום כיון דאין אוכלים אין צריך לאכול ומותר להותיר", וציין לסוגייתנו ולדברי התוספות, וכן כתב בספר "פתח הבית" ראה שם.
וכיון שכן תיקשי לרב: אי אמרת בשלמא בשר נינהו ואם אוכל אותם יוצא בהם ידי חובה, אמטו להכי בעי (משום כך טעונין הם) שריפה.
אלא אי אמרת לאו בשר נינהו, אם כן למה להו שריפה?! והרי אין שם "נותר" עליהן, ויכול לזורקם.
אמר משני רב חסדא: לעולם גידי צואר לאו בשר נינהו, ואילו שאר גידין בשר גמור הוא וראוי לאכילה.
ומתניתין - דמשמע, שיש גידין שהן בשר ליטען שריפה וסתמן אין נאכלין - לא נצרכא אלא לגיד הנשה.
ומיהו לא בגיד הנשה ודאי, שהוא אין טעון שריפה כיון שאסור הוא באכילה, אלא בספק גיד הנשה, ואליבא דרבי יהודה.
דתניא: רבי יהודה אומר: אינו נוהג - גיד הנשה - אלא בירך אחת ואין ידוע באיזו, והדעת מכרעת בשל ירך ימין.
והואיל וגיד שבכל ירך ספק הוא אם נוהג בו איסור, הרי שאסור לאוכלו מספק, ומאידך גיסא צריך לשורפו שמא אינו גיד הנשה האסור, ועל גיד זה הוא שאמרה משנתנו שעיקרו לשריפה.  211 

 211.  א. הקשה השאגת אריה סימן צו: יבוא עשה ד"ואכלו את הבשר" וידחה לא תעשה ד"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה"?! (ועיין חזון איש יו"ד רי"ד לדף פט שתירץ קושייתו, וראה ביאור דברי החזון איש בספר "דברי תורה", ליקוט מדברי החזון איש לפי סדר פרשיות השבוע, מעורך ה"חברותא"). ואפילו לפי מה שכתבו תוספות (קדושין לח א) בשם הירושלמי, שאין עשה דקודם הדיבור היינו קודם מתן תורה, דוחה את לא תעשה שלאחר הדיבור; הרי מוקמינן לה כאן כרבי יהודה, והוא סבירא ליה בחולין, שאף גיד הנשה נאסר קודם הדיבור שכבר נאסר כן לבני יעקב, ואם כן נדחה הוא מפני עשה שקודם הדיבור. ועוד: הרי עשה של אכילת פסח נשנה לאחר הדיבור, דכתיב "ובשלת ואכלת", וראה שם מה שכתב בזה. ב. הקשה בספר "פתח הבית": קצת קשה למאן דאמר ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא, אם כן סוף סוף כיון שלא היה באפשרי לאכול בלילה על כל פנים מחמת ספק, יהיה מה שיהיה סוף סוף אינו בכלל נותר?! וראה שם שיישב שתי קושיות אלו חדא בחברתה.
ופרכינן: והרי מספקא לן בגמרא בחולין בביאור דברי רבי יהודה שאמר: "והדעת מכרעת" של ימין, אם כוונתו לומר שמסופק הוא ו"דעתו שלו נוטה" לומר שהוא בשל ימין  212 , או שמא פשיטא ליה כן ו"דעת תורה" היא שהכריעה שהוא של ימין  213 .

 212.  שהרי כתיב אצל המלאך שנאבק עם יעקב: ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה (בראשית לב), "וסתם הנאבק עם חבירו כשהוא נותן ימינו לשמאל חבירו וחובקו, ידו מגעת מאחוריו עד ירך ימינו", רש"י חולין צ ב.   213.  משום דאמר קרא: אשר על כף "הירך" המיומנת שבירך; או משום דכתיב "בהאבקו עמו", כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף ימינו של חבירו, גמרא חולין צא א.
ואלא (ואם כן, כפירושו של רב חסדא), תפשוט מכאן דספוקי מספקא ליה לרבי יהודה באיזו ירך נוהג גיד הנשה, ונמצא שכל גיד ספק נותר הוא, ולפיכך טעון הוא שריפה מספק.
דאי מיפשט פשיטא ליה דבשל ימין נוהג, אם כן: ההיא - של שמאל - דהיתירא, ניכליה ואינו בא לידי נותר, ואילו אותו גיד - של ימין - דאיסורא, נישדיה יזרקנו ולמה ליה שריפה, שהרי אין בו דין נותר כיון שאסור הוא באכילה?!
אמר משני רב איקא בר חיננא: לעולם בגיד הנשה מיירי, וכרבי יהודה הסובר: אין שני הגידין שבשתי הירכות אסורין, ולעולם יש לומר, כי מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה, כי הגיד שבירך ימין - אסור, ושבירך שמאל - מותר.
ומשנתנו, שביארנו, כי היא מדברת בגיד הנשה שאינו אסור אלא מספק:
כגון שהוכרו ולבסוף נתערבו.
כלומר: מתחילה קודם שניטלו הגידין מן הירכות ודאי הוכרו שהרי אין לך אדם שאינו מכיר בין צד ימין לצד שמאל, אך לאחר שניטלו הגידין מן הירכות אין ידוע איזה ניטל מן הירך הימנית ואיזה ניטל מן השמאלית (רש"י חולין), ומספק אין אוכל שום גיד ולשריפה הן עומדין.
רב אשי אמר, משני שינויא אחרינא לפרש "גידין" שבמשנתנו דלא תיקשי לרב: לא נצרכא משנתנו אלא לשמנו (שומנו) דגיד הנשה שאינו אסור מן התורה, וללמדנו באה המשנה, שאסור הוא באכילה (רש"י) ומתחילתו עומד הוא לשריפה.  214 

 214.  דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, מנחת חינוך מצוה ח.
דהכי תניא: שמנו של גיד הנשה מותר הוא מן התורה, וישראל קדושים הם (עושין סייג לתורה, רש"י חולין צא א) ונוהגין בו איסור.
והואיל ומותר הוא מן התורה, שם "נותר" עליו וטעון שריפה, ומתוך שאסור לאוכלו, ודאי ייעשה נותר, וישרפנו.
רבינא אמר משני: משנתנו מדברת בגיד הנשה החיצון, הגיד שבצידו החיצון של הירך הרואה את האויר (ולא בצד הפנימי הרואה את הירך השניה), שאינו אסור אלא מדרבנן.
ונמצא שעל כרחו הוא מותירו, כי אינו יכול לאוכלו מדרבנן, אך הואיל ומדאורייתא מותר הוא, הרי שם "נותר" עליו, וטעון שריפה.
וכדרב יהודה אמר שמואל, דאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן:
א. פנימי (הרואה את הירך השניה) הסמוך לעצם הקולית התחוב בבוקא דאטמא, הרי הוא אסור, וחייבין עליו מלקות, דמדאורייתא אסור הוא.  215 

 215.  ברש"י כאן ובחולין הוסיף ביאור: שהוא נתון לאורכו של שופי כשפורעין את הירך, ואותו גיד ראשו אחד מחובר בעצם האליה, ומשם נפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית ועצם הירך (בוקא דאטמא), ושם הוא סמוך לעצם.
ב. חיצון (הרואה את האויר שמחוץ לבהמה) הסמוך לבשר (מובלע בבשר), הרי הוא אסור מדרבנן ואין חייבין עליו מלקות.  216 

 216.  ברש"י כאן ובחולין הוסיף ביאור: שהוא הגיד הקצר הניתן בסוף השופי לרוחבו, ומובלע בכף הסובבת את הקולית. *216. צל"ח; וראה שם שביאר, למה לא העמידה הגמרא דבריה על תחילת המשנה.
שנינו במשנה: חל ט"ז להיות בשבת ישרפו לאחר השבת לפי שאינן דוחין לא את השבת "ולא את יום טוב": (*216)
ותמהינן: ואמאי אינו דוחה את היום טוב (רש"י)?!  217 

 217.  אבל ודאי שעל שבת לא הקשה, דעל שבת לא היה לו לומר כל כך בפשיטות שידחה לא תעשה דשבת, שהרי לא תעשה שיש בו כרת הוא; ועוד, דאטו היה מקום לטעות דשבת אינו עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, והרי בשבת העשה מפורש בתורה "ביום השביעי תשבות", צל"ח; וראה עוד שם.
וניתי עשה דכתיב בנותר "באש תשרופו", וידחי לא תעשה דמלאכת יום טוב?!
אמר משני חזקיה, וכן תני דבי חזקיה (כן הובאה גם ברייתא בבית מדרשו של חזקיה):
כיון דאמר קרא: לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו "עד בוקר" באש תשרופו, שאין תלמוד לומר "עד בוקר", שהרי היה לו לומר "והנותר ממנו באש תשרופו" כיון שכבר אמר בתחילת הפסוק "עד בוקר".
ומה תלמוד לומר "עד בוקר"? אלא: ל"באש תשרופו" הוא שייך, וללמדך: ליתן לו בוקר שני לשריפתו, והכי קאמר קרא: והנותר ממנו בזמן שאסרתי לך דהיינו בוקר ראשון, הרי כשיבוא בוקר שני שהוא חול המועד תשרפנו, אבל ביום טוב, לא (רש"י שבת קלג א).  218 

 218.  ואם תאמר, נילף מהכא שאין עשה דוחה את לא תעשה בכל התורה?! "ושמא מכאן לא נילף לפי שיכול לעשות לאחר יום טוב", תוספות ישנים שבת כה א, ד"ה ה"ל.
אביי אמר משני: כיון דאמר קרא "עולת שבת בשבתו", ולמדנו ממה שאמר הכתוב "בשבתו" שיקטיר על המזבח רק עולת אותה שבת, ולא עולת חול יקטיר בשבת, ולא עולת חול - כגון אברי תמיד של ערב יום טוב שלא הוקטרו מבעוד יום (רש"י שבת כד א) - יקטירם ביום טוב.
הרי למדנו, שאפילו הקטרת אברי עולה של חול אינו דוחה את היום טוב, וכל שכן שריפת פסול של עולת חול שאינו דוחה; והרי הפסח קרבן של חול הוא, כיון דזריקת דמו בערב הפסח הוא.  219 

 219.  והוא הדין שאין יכול להקטיר את אמורי הפסח בלילה שהוא יום טוב, כיון דקרבן של חול הוא; ומה שאמרה תורה גבי פסח "ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח", אין הכתוב מדבר אלא בארבעה עשר שחל להיות בשבת, הואיל וקרבן של שבת הוא, כמבואר כל זה לעיל בפרק תמיד נשחט, רש"י.
רבא אמר משני: כיון דאמר קרא: אך אשר יאכל לכל נפש "הוא לבדו" יעשה לכם; ויש ללמוד:
"הוא": ולא מכשיריו של אוכל הנפש, היכולין ליעשות מבעוד יום.
"לבדו":


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |