פרשני:בבלי:פסחים עו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים עו א

חברותא[edit]

ב. אם נפל צונן לתוך צונן והפרידם והדיח את היבש, דברי הכל: הרי זה מותר, כי אין ההיתר בולע מן האיסור בצונן.
ג. אם נפל חם לתוך צונן שהיה העליון חם והתחתון צונן, או צונן לתוך חם, נחלקו בהם רב ושמואל:
רב אמר: עילאה גבר (העליון נוצח), כלומר: העליון מחמם את התחתון כשהעליון חם, ומצננו לתחתון כשהעליון קר.
ולפיכך:
חם שנפל לתוך צונן: הרי שניהם חמים ובולעים הם זה מזה, ואסור.
ואילו צונן שנפל לתוך חם: אין בולעין הם זה מזה, ומותר, לאחר שיפרידם וידיח את היבש.
ושמואל אמר: תתאה גבר, התחתון הוא שמחממו או מצננו לעליון.
ולפיכך: חם לתוך צונן: הרי זה מותר.
צונן לתוך חם: הרי זה אסור.  45 

 45.  פסק רש"י: אף כי קיימא לן הלכתא כרב באיסורי, במחלוקת זו הלכה כשמואל, כיון ששתי ברייתות דלקמן הרי הן כדבריו; וראה בצל"ח שנתן טעם למה הוצרך רש"י הפרשן לפסוק הלכה; ולמה לא המתין עד סוף הסוגיא, ראה שם.
ומקשינן ממשנתנו על שמואל, הסובר "תתאה גבר"::
תנן: נטף מרוטבו של הפסח על החרס וחזר אליו, הרי זה יטול את מקומו.
וקא סלקא דעתך של בני הישיבה שהקשו מכאן, כי משנתנו מדברת כשנפל מרוטבו החם של הפסח על חרס צוננת, וכדמפרש ואזיל ביאור המשנה.
(קושיית הגמרא להלן מתבארת על פי דברי התוספות)
והשתא תיקשי: בשלמא לרב דאמר: עילאה גבר, משום הכי יטול את מקומו.
כיון דהרי אזל רוטב (הולך לו הרוטב) העליון החם, ונופל על החרס התחתון ונוצחו ומרתח ליה לחרס (מחמם הוא את החרס).
ושוב הדר חרס מרתח ליה לרוטב, חוזר החרס - שנתחמם מן הרוטב - ומרתיח את הרוטב.
ולפיכך יטול את מקומו:
שהרי: כי הדר הרוטב - שנרתח מחמת דבר אחר - אפסח (כשחזר ונפל הרוטב על הפסח).
הרי כבר קא מטוי רוטב הפסח, הרי כבר נצלה רוטב הפסח מחמת חמימותא דחרס (מחמימותו של חרס)!
ואם כן: כשחוזר הרוטב אצל הפסח ונבלע בו, צריך הוא ליטול את מקומו, כי הרי: רחמנא אמר "צלי אש" ולא צלי מחמת דבר אחר, כגון רוטב שנתחמם מן החרס.  46 

 46.  נתבאר על פי תוספות ומהרש"ל, וכדמוכרח מדברי רש"י במשנה; ומלשון התוספות נראה שיש שאין גורסים כלל "וכי הדר רוטב וכו"', וגם רש"י לא הזכיר מילים אלו.
אלא לשמואל דאמר: תתאה גבר, תיקשי משנתנו:
כי הרי החרס התחתון כיון דצונן הוא, אדרבה: אקורי מיקר ליה לרוטב (מקרר הוא את הרוטב).
ואם כן: כשחוזר הרוטב ונופל על הפסח אמאי יטול את מקומו, והרי אף הרוטב עצמו מותר הוא (תוספות בדעת רש"י)?!
ומשנינן: כשם דאמר רבי ירמיה אמר שמואל, לתרץ על קושיא דומה מסיפא של המשנה "נטף מרוטבו על הסולת" (לקמן בגמרא): משנתנו מדברת בסולת רותחת!
הכא נמי יש לתרץ על קושייתנו: משנתנו מדברת בחרס רותח, ומשום כך יטול את מקומו.
כי הרי נתחמם הרוטב מחומו של חרס ונעשה צלי מחמת דבר אחר, וכיון שנבלע בפסח, צריך הוא ליטול את מקומו.  47 

 47.  תמהו התוספות: לפי מה דסלקא דעתין שהחרס צונן הוא, אם כן היה להגמרא להקשות מרישא דמתניתין "נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו", ואמאי, והלא החרס צונן הוא, ותתאה גבר?! והוסיפו, שאין לומר: דברישא ששנינו "חרסו של תנור" פשיטא ליה להגמרא שהחרס חם הוא, ולא סלקא דעתין שהחרס צונן הוא אלא במציעתא ששנינו: נטף מרוטבו על "החרס" ולא הזכיר חרסו של תנור שדרכו להיות חם; זה אינו, דמאליו משמע "דמדנקט חרס משמע דבחרס תנור איירי". וראה דבריהם מה שיישבו בזה.
תו מקשינן ממשנתנו לשמואל, (והיא הקושיא שנזכרה כבר):
תנן: נפל מרוטבו של הפסח על הסולת, הרי זה יקמוץ את מקומו.
קא סלקא דעתך בסולת צוננת, והשתא תיקשי:
בשלמא לרב דאמר: עילאה גבר, משום הכי יקמוץ את מקומו וישרפנו.
ומשום: דהרי מרתח לה - הרוטב החם העליון - לסולת דהדר הודרניה (הנמצאת סביב הרוטב).
ושוב הדרא סולת ומרתחא ליה לדידיה (חוזר הסולת ומחממת את הרוטב), וקא מטוי רוטב מחמת חמימותא דסולת (נצלה הרוטב מחמימותו של סולת).
ולכן יקמוץ את מקומו וישרפנו, כי הרי הרוטב שבסולת - אסור, דרחמנא אמר "צלי אש", ולא צלי מחמת דבר אחר, כגון רוטב שנתחמם מן הסולת.
אלא לשמואל דאמר: תתאה גבר, תיקשי משנתנו:
כי הרי הסולת כיון דצוננת היא, אדרבה: אקורי קא מיקר ליה לרוטב (מצננת היא את הרוטב) ולא נאסר הרוטב (תוספות בדעת רש"י).
ואם כן למה לי יקמוץ את מקומו - דהיינו, שיקמוץ את הסולת וישרפנו - והרי יכול לאוכלו?!
אמר משני רבי ירמיה אמר שמואל: משנתנו בסולת רותחת.
ולכן יקמוץ את הסולת וישרפנו: כי הרי הסולת הרותחת מחממת את הרוטב שנפל בה, ואוסרתו לרוטב משום "צלי מחמת דבר אחר".
תו מקשינן ממשנתנו לשמואל:
תנן: סכו לפסח בשמן של תרומה, אם חבורת כהנים יאכלו, אם של ישראל: אם חי הוא ידיחנו, אם צלי הוא יקלוף את החיצון.
בשלמא לרב דאמר: עילאה גבר, אמטו להכי סגי ליה - אף כשהצלי היה חם - בקליפה (משום כך הוא שדי לו בקליפה).  48 

 48.  כלומר: כי אפילו לשיטת התוספות בפירוש "צלי" במשנה - ראה הערה במשנה - שמשנתנו בצלי מדברת בצונן, היינו גם בצונן, ומכל מקום מיירי גם בצלי חם, שפת אמת.
ומשום, דעילאה (השמן העליון) הרי צונן הוא, ומצנן את הפסח התחתון, ואין כאן חום שיבליע את השמן בפסח כדי נטילה.  49 

 49.  רש"י, וטעות סופר הוא ברש"י, וצריך לומר "ואק ורי". והוסיפו בתוספות לבאר הקושיא: אין המשנה מדברת כשסכו בעודו בתנור, שאם לא כן, על ידי רתיחת התנור היה נבלע, אפילו למאן דאמר עילאה גבר; וראה הערה (43) במשנה, בשם המאירי.
ודי היה לו בהדחה, אלא שמכל מקום צריך ליטול ממנו כדי קליפה, שהרי לא גרע מצלי קר שצריך קליפה, מאחר שצלוי ויבש הוא, ואי אפשר שלא יכנס בו השמן מעט.  50 

 50.  רש"י, והיינו לכאורה כשיטת התוספות שנתבארה במשנה, שהצלי אפילו כשהוא צונן והשמן צונן הרי הוא בולע כדי קליפה, אלא שהתוספות כתבו הטעם מפני שהוא רך, ורש"י נתן טעם מפני שצלוי ויבש הוא, (וראה בהערות לקמן בדעת רש"י בזה). ואילו לדעת המאירי שהובאה בהערה (43) במשנה, הסובר: שאין דין משנתנו אמור אלא בחם ולא בצלי צונן. לפי דעתו יש לפרש דברי הגמרא, על דרך שאמרו בגמרא לקמן לשמואל הסובר תתאה גבר, דמכל מקום עד שמצנן התחתון את העליון בלע וטעון קליפה. ואם כן הוא הדין לרב הסובר עילאה גבר, נמי אמרינן: עד שמקרר השמן העליון את הפסח הרי הוא בולע מן השמן כדי קליפה, ולפיכך טעון קליפה אפילו לרב הסובר עילאה גבר. וכבר תמה בשפת אמת על רש"י למה לא אמר טעם זה.
אלא לשמואל דאמר: תתאה גבר, תיקשי משנתנו: שהרי כיון דחם הוא הפסח התחתון ומחממו לשמן העליון, אם כן: מבלע בלע הפסח מן השמן כדין חם לתוך חם.
ואם כן אמאי סגי ליה בקליפה, והרי כדי נטילה בעינן, כיון שהשומן נבלע בפסח הרבה (וכדלעיל במשנה גבי רוטב).
והואיל ובעינן "כדי נטילה", שוב ממילא בפסח זה שניסוך כולו בשמן, ניתסר הפסח לגמרי שהרי "כולו בכלל נטילה" (נתבאר על פי המאירי במשנה בד"ה ונתגלגלו)?!
ומשנינן: שאני סיכה, דמשהו בעלמא הוא דעבידא (במשהו בעלמא סכין אותו), ושיערו חכמים שאינו בולע אלא כדי קליפה (מאירי).  51 

 51.  צריך ביאור: וכי אטו ברוטב שחזר אל הפסח מן החרס, יש יותר מן השמן שסכין בו את הפסח?! ואם כן: למה ברוטב שחזר על הפסח צריך כדי נטילה?!
תניא כוותיה דשמואל דתתאה גבר:
חם לתוך חם, אסור; וכן צונן שנתן לתוך חם, אסור, דתתאה גבר, והוי כחם לתוך חם.
חם לתוך צונן שאינו מתחמם מן העליון וצונן לתוך צונן, מדיח ומותר.
הרי למדנו בהדיא שתתאה גבר כשמואל.
ותמהינן אברייתא: האיך קתני חם לתוך צונן, מדיח?!
והרי כיון דחם הוא העליון, אדמיקר ליה התחתון לעליון (עד שמצנן התחתון את העליון) אי אפשר דלא בלע העליון החם פורתא (אי אפשר שלא יבלע העליון החם מעט מן התחתון).
וכיון שכן, קליפה מיהא ניבעי (נצריכנו קליפה)?!  52 

 52.  נתבאר על פי משמעות לישנא דגמרא (כמו שכתב בשפת אמת; וכן היא משמעות לשון רש"י), שהעליון לבדו הוא שבולע כדי קליפה, ולא התחתון הקר. אבל בתוספות ד"ה תנן, כתבו "דכולי עלמא מודו דתתאה בלע כדי קליפה". ובשפת אמת הביא גם בשם הרשב"א חולין קיב א, שכתב: "דבפרק כיצד צולין מסקינן דהתחתון הצונן מתחמם מהעליון ובולע ובעי קליפה"; ותמה השפת אמת עליו: שהרי אין מפורש כן בהדיא בגמרא.
אלא אימא (כך תשנה בבריתא): חם לתוך צונן, קולף; צונן לתוך צונן, מדיח.
תניא נמי אידך כשמואל: בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח, וכן בשר צונן שנפל לתוך חלב חם, אסור דתתאה גבר.
חם לתוך צונן דתתאה גבר, וכן צונן לתוך צונן, מדיח.
ותמהינן על ברייתא זו, כדתמהינן אברייתא דלעיל: וכי חם לתוך צונן, מדיח?!
והרי כיון דחם הוא הבשר העליון, אדמיקר ליה החלב התחתון לבשר העליון, אי אפשר דלא בלע הבשר פורתא (מעט מן החלב), ואם כן קליפה מיהא ניבעי?!
אלא אימא: חם לתוך צונן, קולף; צונן לתוך צונן, מדיח.  53 

 53.  ראה בתוספות ד"ה תניא, שביארו לשם מה הביאה הגמרא ברייתא שניה שאין בה תוספת על הראשונה; וראה ישוב לזה בליקוטי רבינו עקיבא איגר.
אמר מר: (בשר) צונן לתוך (חלב) צונן, מדיח:
אמר רב הונא: לא שנו, אלא שלא מלחו לבשר, אבל מלחו לבשר, אסור.  54 

 54.  ראה בבית יוסף סימן צ"א כמה שיטות ראשונים בזה, אם נאסר כדי קליפה לבד, או כדי נטילה או כולו. *54. ואם היו כבושין בשאר משקין - חוץ מציר שהוא כחומץ - שיעור כבישתם מעת לעת או ג' ימים כפי דעות הראשונים בזה; נתבאר על פי ב"ח סימן ק"ה בהבנת רש"י.
ומשום הא דאמר שמואל:
א. מליח הרי הוא כרותח - ובולע.
ב. כבוש הרי הוא כמבושל, אם נכבשו איסור והיתר יחד בתוך חומץ, כשיעור שאם היה נותנן על גבי האור היה מרתיח ומתחיל להתבשל, הרי כולו אסור. (*54)
אמר רבא: הא דאמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח, לא אמרן אלא שנמלח כל כך עד שלא נאכל מחמת מלחו, כלומר: שנתקלקל טעמו מחמת מליחותו (ואין צריך שלא יהא שום אדם יכול לאוכלו מחמת מלחו, רש"י).
אבל אם נאכל הוא מחמת מלחו, לא אמר שמואל שיהא כרותח.
ההוא בר גוזלא (גוזל קטן) דנפל לכדא דכמכא (שנפל לכד של כותח) שיש בו חלב, והיו שניהם צוננים, אלא שהיה הכותח מלוח ונאכל מחמת מלחו.
שרייה (התירו) רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא (שם מקום) בהדחה בעלמא, "אע"ג דכותח מליח היה" (לשון רש"י חולין קיב א).  55 

 55.  מלשון רש"י זה דקדק מהר"ם מרוטנבורג בשו"ת סימן קי"ח, שהכותח מליח היה והגוזל תפל; אבל בבית יוסף סוף סימן צ"א כתב בשם רש"י, שהן הגוזל והן הכותח מלוחים היו ונאכלים מחמת מלחם, וראה מה שהעיר על זה בכנסת הגדולה שם. *55. כתב המאירי, והובא לעיל בהערה (43), ד"צלי" ו"חי" שאמרו כאן, היינו צונן וחם, וזה הוא כשיטתו במשנה; ולדעת תוספות במשנה, דצלי היינו אפילו צונן, הוא הדין הכא, ובבית יוסף סוף סימן צ"א הביא בזה מחלוקת ראשונים. והביא הבית יוסף שם בשם רש"י, "והני מילי חי, כלומר חי צונן אבל צלי רותח קליפה בעי", וזה הוא כשיטת המאירי. ובש"ך שם סעיף קטן כ"א, כתב שאמנם כן משמע ברש"י בסוגיין סוף עמוד זה (ולא ביאר דיוקו), ותמה על המהרש"ל שכתב שאין כל הכרח מפירוש רש"י. וצריך עיון מרש"י לעיל ד"ה צונן - הובא לעיל בהערה (50) - דנראה בהדיא שסובר כשיטת התוספות, וכפי שנתבאר לעיל.
אמר רבא: מאן חכים למישרא מילתא כי הא, אי לאו רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא (וכי מי עוד חכם שיודע להתיר דבר זה כמו רב חיננא) דגברא רבה הוא (שאדם גדול הוא) והתירו בחכמתו.
וטעמו של רב חיננא: כי אמר לך, כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, כשאין נאכל מחמת מלחו, אבל האי נאכל מחמת מלחו, ולפיכך אין דינו כרותח. והני מילי שהגוזל מותר, כשהיה חי, אבל צלי בעי קליפה, (ראה לעיל בהערה *55). ולא אמרן שבצלי די לו בקליפה (רש"י), אלא בגוזל דלית ביה פילי (בקעים, מאירי; ובר"ח: כמין גומות).
אבל אית ביה פילי בגוזל הצלוי, שוב לא סגי ליה בקליפה, לפי שבולע דרך הנקבים וכולו אסור (רש"י חולין קיב א).  56 

 56.  א. בבית יוסף סוף סימן צ"א הביא בזה מחלוקת הראשונים, אם בצלי מיירי או אף בחי. ב. בלשון הטור והשולחן ערוך סוף סימן צ"א משמע, שאין דין זה אמור אלא כשנפל לכותח מליח, ואף שנאכל הוא מחמת מלחו; אבל הדרישה כתב בדעתם, כי אפילו אם לא היה מליח כלל, אסור; וכן כתב הש"ך.
ואי מתובל הגוזל בתבלי (תבלינים), הרי כולו אסור (ר"ח וב"י).
ומשום שהתבלין שנתבשל עמו מרכך אותו ונוח לבלוע, וכשנפל לכותח היה צמא לבלוע, ובלע (רש"י חולין; והר"ח כתב: כי אגב חריפות התבלין בלע), (ראה הערה  57 ).

 57.  בבית יוסף סוף סימן צ"א, כתב, דנראה מדברי רש"י דאית ביה פילי ומתובל בתבלין "אצלי קאי, כלומר, ואם צלי הוא ואית ביה פילי בלע טפי וכולו אסור, דכיון דאית ביה תרתי לגריעותא, חדא דצלי רותח הוא, ועוד, דאית ביה פילי בלע טפי, ואי נמי צלי ומתובל בלע טפי". מבואר דמבין בדברי רש"י, דמיירי כשהיה הגוזל המתובל רותח; אמנם ברש"י שלפנינו כתב בהדיא לענין מתובל בתבלין, דהגוזל צונן היה. ואם נפרש בדעת רש"י (ודלא כהבית יוסף ראה הערה (*55) לעיל), דצלי בסוגיין היינו צונן, יש להעמיד דברי הבית יוסף דמתובל בתבלי היינו שהיה צלי ומתובל, אלא שצלי אינו רותח אלא צונן. ובש"ך בסימן צ"א סקכ"א הבין אף הוא בדעת רש"י דצלי היינו רותח, אבל משמע מדבריו בדעת רש"י, שלא מיירי שהיה גם צלי וגם מתובל, אלא שהיה צונן ומתובל.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |