שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • השבת אבידה

עד כמה חייבים למנוע נזק מרכוש של אחר?

undefined

כולל דיינות בית אל

ו אדר תשפ"א
שאלה
שלום וברכה. למדנו בגמרא ב"מ שחלק מחובת השבת אבידה זה גם למנוע נזק מרכוש של יהודי אחר. השאלה שלי היא: באיזה מחיר? כלומר: אם אני רואה חבר שבא להזיק לרכוש של מישהו האם אני מחויב למנוע ממנו להזיק גם במחיר של לריב איתו פיזית או רק מילולית?
תשובה
שלום וברכה לשואל היקר. לשאלתך, יש לאדם לטרוח בהצלת ממונו של החבר בהתאם למידה שבה היה טורח בממונו שלו, גם אם הוא בעל משרה מכובדת. אולם לא מוטל עליו לטרוח ולהתעסק בממון אם גם הוא במצב דומה לא היה טורח בממון שלו, אעפ"כ ממידת חסידות יש לטרוח גם כאשר פטור מעיקר הדין מלטרוח ברכוש החבר. אם הינך חושש לכבוד תורה - לפי הפוסקים האשכנזים אסור לתלמיד חכם לטרוח בזה ואילו לפי הפוסקים הספרדים אין הגבלה לרוצה לנהוג במידת חסידות ורשאי לטרוח בכל אופן. אם הינך משער שעימות מילולי היית טורח בממון שלך אבל לא מעבר לכך – תתעסק במניעת הנזק באופן מילולי בלבד וכפי שהיית נוהג ברכוש שלך. להרחבה. הגמרא (ב"מ ל:) דנה במחוייבות להשיב אבדה לאדם מכובד או חכם שייפגם כבודו אם יתעסק באבדה. בעניין השאלה יש לדון מה נדרש לפי שורת הדין ומה ממידת חסידות. הגמרא (שם, ל.) פטרה בג' מצבים מחובת השבה: א'. כשההשבה כרוכה באיסור כמו לכהן והאבדה בבית הקברות. ב'. כבודו נפגם. זקן ואינה לפי כבודו. ג'. מפסיד עבודה. הייתה מלאכה שלו מרובה משל חברו. על פי האמור רואים שאין חובה לטפל באבדה או למנוע נזק מרכוש החבר אם המאבד חש אפשרות של פגיעה בכבודו או אם עלול לאבד מפרנסתו עקב הטיפול באבדה. מנגד, הגמרא בהמשך (שם, ע"ב) מחייבת כל אדם להשיב אבדה באופן כזה שגם הוא עצמו כך היה נוהג לו היה מדובר אבדה שלו. עפ"ז אם מדובר ברכוש יקר ערך למוצא שמסתמא גם אדם מכובד היה טורח בו להשיבו לעצמו, לא ייפטר מלהשיב רכוש כזה לחבר. עפ"ז כתבו הראשונים (הרמב"ם, הל' גזלה ואבדה, יא, יג. רא"ש פ"ב, כא. הרי"ף טו' ע"ב) שעל המוצא לאמוד את דעתו אם היה מחזיר אבדה כזו לו הייתה שלו וא"כ עליו להחזיר. ממידת חסידות הגמרא (שם, ע"ב) אומרת שלפנים משורת הדין ישיב אבדה גם אם אינה לפי כבודו. כך מסופר שרבי ישמעאל על אף היותו חכם ופטור מהשבת אבידה, שילם משכורת יומית לסבל כמתן סיוע בשבילו במלאכתו. עפ"ז הרא"ש (שם) כתב שלתלמיד חכם אסור לו לזלזל בכבוד תורה ולא יטרח בהשבת האבדה אלא ישלם ממון. הנהגה זו של לפנים משורת הדין פסק השו"ע (רסג, ג): "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום ואע"פ שאינה לפי כבודו". אולם הרמ"א פסק ע"פ הרא"ש שלתלמיד חכם אסור לפגוע בכבודו ובמצב כזה יש להעדיף לשלם ממון ( רק ת"ח בגדר כזה שרגיל בהנהגתו לנהוג לפנים משורת הדין, צריך לשלם). אם כן נמצא שכאשר עקרונית פטור מהשבה ומדובר בתלמיד חכם שחושש לכבוד תורה – השו"ע מתיר לטרוח והרמ"א אוסר ועדיף שישלם. יש להדגיש שכאשר מדובר באדם מכובד אחר (שכבודו הוא ממעמדו החברתי אבל לא מכבוד תורתו) לכל הדעות אם בא לנהוג מידת חסידות רשאי לטרוח בעצמו בהשבת האבידה. עפ"ז נמצא שיש לאדם לטרוח בהצלת ממונו של החבר בהתאם למידה שבה היה טורח בממונו שלו, גם אם הוא בעל משרה מכובדת. אולם לא מוטל עליו לטרוח ולהתעסק בממון אם גם הוא במצב דומה באמת לא היה טורח בממון שלו. אמנם ממידת חסידות יש לטרוח גם כאשר פטור מלטרוח ברכוש החבר. כאשר המוצא מסוגל להתעמת רק באופן מילולי ולא מעבר משום שכבודו ייפגע. הגמרא (שם, ל' ע"ב) דנה באדם מכובד שמוצא אבדה בשדה ואמנם שם לא ייפגע כבודו אם יתעסק בה אבל בעיר כן. האם נאמר שהואיל ובלאו הכי לא יעסוק בהשבה מלאה אינו מחוייב כלל, או שעכ"פ בשדה – מקום שכבודו לא ייפגע – חייב, וכיוון שהתחיל עליו להשלים ולהשיבה אף בעיר הואיל וכבר התעסק בה (רש"י: וגרע כיוון שכעת למודה ללכת ולברוח יותר מהבעלים. רמב"ם: והתחיל במצווה, הסמ"ע מבארו כרש"י). הרי"ף פסק שלא יחזיר בעיר. משמע שלהחזיר בשדה ששם לא ייפגם כבודו מחויב. כ"כ הרא"ש. אולם הנמוק"י, הרמב"ם ועוד סוברים שההסתפקות של הגמרא היא גם בעיר ומספק פסק הרמב"ם להחמיר ולהשיב אף בעיר למרות ששם ייפגם כבודו (מובא בנמוק"י. זאת משום שיש ספק אם מוטל עליו להתחיל או לא משום כבודו, אבל כיוון שגם משום כבודו זו רשות שלא לטרוח, לכן אומרים לו להתחיל ולאחר שהתחיל מחוייב לגמור). כמו"כ הגר"א התקשה בפירוש הרי"ף (לפי הרא"ש) ולכן פירשו כשיטת הרמב"ם. אמנם אין לפי האמור לחייב להתעמת גם באופן פיזי עם המזיק אם התחיל להתעמת עמו באופן מילולי, זאת משום שכל הסיבה שמחייבים בסוגיא להמשיך בהשבה עד שתגיע לבעלים הוא משום שהזיזה ממקומה ולימדה ללכת וגרע, אבל באבידה אחרת שאין רכוש הבעלים נפגע בגלל חצי השבה, אין על המוצא חובה להתעסק באופן שאינו לפי כבודו (כ"כ הסמ"ע בדעת הרמב"ם שדווקא בבהמה מחייבים להשלים את ההשבה ולא באבדות שבה אין הבעלים מפסידים מחצי עבודה). בברכה, הרב אייל אלון
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il