שלום רב אם אני מוצא ארנק עם פרטים אני מחוייב להחזיר את הארנק ואת הכסף לבעליו משום שיש בו סימנים , כל הסימנים אמורים להעיד למי שייכת האבידה אז כיצד במצב שבו אני יודע למי שייך הכסף איני מחוייב להחזיר לו? הרי כל העניין בסימנים זה בשביל שנדע למי שייכת האבידה ואם אני יודע אז זה כמו סימנים ואפילו יותר מזה , כמו כן לגבי התשובה של אדם שהתייאש מחיפוש האבידה בכסף אז איך אנחנו כבני אדם יכולים לדעת אם הוא התייאש והאם בכלל מותר לנו להניח הנחה כזאת ? שהרי זה יכול להוביל למצב שאדם יראה שנופל לאחר כסף ולא יגיד לו משום שיחשוב שמותר לו לקחת את הכסף תודה מראש כמובן

לשואל, שלום וברכה וחג שמח! לסימני האבידה יש שני תפקידים: א. לעזור למוצא לאתר את המאבד. ב. לגרום למאבד לא להתייאש מהאבידה, כי הוא יניח שהמוצא יוכל לאתר אותו. כאשר אין סימנים, גם אם בדרך כלשהי נודע למוצא מי הבעלים עדיין קיימת האפשרות הסבירה שהבעלים יתייאש מהחפץ ובכך הוא הפקיר אותו. במקרה כזה, אם הוא התייאש לפני שהמוצא הרים את האבידה, מצד הדין כבר בטלה בעלותו של המאבד על החפץ. איך יודעים אם הוא התייאש או לא ו"איך אנחנו כבני אדם יכולים לדעת"? התורה מנחה אותנו להשתמש בהיגיון האנושי הסביר. לכן, אם לפי איך שהחפץ נראה ניכר שהוא נאבד לפני זמן רב, מספיק זמן כדי שהבעלים יבחין בהעדרותו, אנחנו רשאים להניח שהוא כבר שם לב וגם התייאש, בהעדר סימנים. אני מבין מהשאלה שאתה מצפה שתהיה חובת השבה בכל מקרה שבו אין ידיעה ברורה ומוחלטת שהבעלים התייאש, או אפילו אחרי היאוש אם הבעלים ידוע. כפי שכתבתי, אכן זאת ההנחיה לכתחילה לפנים משורת הדין, וכך ראוי לעשות. אולם על פי הדין התורה קובעת שיאוש מבטל את זיקת האדם לרכושו, ושמותר לאמוד את דעת האדם על פי היגיון מקובל. המהר"ל מפראג בספר 'באר הגולה' (באר השני, פרק ו) האריך להסביר את הדברים, ואביא (בקיצורים, ובתוספת מילות הסבר בסוגריים) כמה קטעים מדבריו המאלפים, הן לגבי היחס בין התורה האלוקית לעומת המחשבה הרגילה, והן לגבי היחס הראוי אל הרכוש: "בפרק ב' דבבא מציעא אמרו שאין צריך להחזיר האבידה אחר יאוש בעלים. ודבר זה נראה לבני אדם רחוק, שיקח אדם את שאינו שלו, והוא לא עמל ולא טרח, ויחמוד ממון אחר! ודבר זה אינו [מוסרי] לפי דת הנימוסית, כי דת הנימוסית מחייב להחזיר האבידה אף אחר יאוש בעל האבידה מן האבידה. וסבה זאת, כי דת הנימוסית מחייב דבר מה שראוי לעשות לפי תקון העולם, אף כי אין השכל מחייב דבר ההוא, רק שכך הוא תיקון העולם. ולפיכך דת הנימוסית יש בה לפעמים חומר בדבר מה [החמרה באופן יחסי לדיני התורה], אף כי לפי השכל והמשפט הישר לא היה צריך לעשות. ולפעמים דת הנימוסית מקילה ביותר [באופן יחסי לדיני התורה], כאשר הדבר ההוא אינו צריך לעשות לפי תיקון העולם, אף כי אינו ראוי לפי השכל, רק לפי דת הנימוסית. לכך צריך לפי דת הנימוסית להחזיר האבידה אחר יאוש בעל האבידה, ודבר זה הוא חומרא. וכן להפך; אם מצא כלי כסף וכלי זהב, והכריז עליו פעם אחת ושתים, ולא דרש אדם אחר האבידה בשנה או שנתיים - הרי הוא מעכב לעצמו, ומשתמש בכלי ההוא. כי אין בזה תיקון עולם אחר שהכריז עליו כמה פעמים, והמתין שנה או שנתיים או יותר, שוב לא יבוא. ודבר זה אינו לפי התורה, כי אם מצא כלי כסף או כלי זהב, והכריז עליו פעמים הרבה, אסורים לו לעולם, רק יהא מונח עד שיבא אליהו, לא יגע בהם לעולם. הרי שהחמירו מאוד. וכל זה, כי דברי חכמים על פי התורה, שכל דברי תורה משוערים בשכל. וכאשר כראוי לפי השכל, כך ראוי לעשות. וכמו שאמרה תורה (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם וגו'". ואינו דת נימוסית, כי דת הנימוסית מניח הדברים לפי הסברא ולפי המחשבה, והתורה היא שכלית לגמרי, ואין התורה פונה אל הסברא. ומפני שהממון של אדם אינו עצם מעצמו ובשר מבשרו, רק הוא קניינו אשר הוא שייך לאדם, ולפיכך כאשר נאבד הממון ממנו, שאין הממון ברשותו, וגם דעתו אין עליו, שנתייאש והוציא את הממון מלבו, הרי דבר זה אינו עוד ממונו כלל, שאינו ברשותו, וגם אינו בדעתו, והוא הפקר גמור. לכך אמר שאם הניח כלי בביתו, וסבר שאבד, ונתייאש מלבו כמה שנים, ומצא אדם אותו הכלי - אינו [שייך] למוצאו, לפי שהכלי הוא ברשות הבעלים, ואינו יוצא מרשותו. וכך אם יצא מרשותו, שנאבד, ולא הוציא אותו מדעתו, שלא נתייאש - הרי הוא עדיין קניינו, וממונו נחשב, ולא זכה בו המוצא אותו. ... ומזה נלמוד ענין הממון ומדריגתו, שלא יעשה בממון כאילו היה גופו ונשמתו, שהרי כאשר אינו עם האדם, אין לו חלק בו. ולכך כאשר האדם מסתלק מן העולם, ואינו אצל ממונו, אין מלוין אותו כסף וזהב. אבל תורה ומעשים טובים מלוין אותו, והם עם האדם לא יסורו ממנו. וזה ההפרש שיש בין קנין תורה ומעשים טובים. ואם היה הדין שכאשר הממון היה נאבד ומסולק ממנו שעדיין היה שם בעליו עליו, היה האדם מחשיב העושר יותר ממה שהוא. ובזה נדע ענין העושר, ולא נהיה סכלים. כמו שאמר הכתוב (דברים ד, ו) "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" על משפטי התורה. ולכך ראוי שיהיה משפטי התורה לפי השכל. ואם יאמר האדם, דסוף סוף יש להחזיר האבידה מצד הראוי, כדי שלא יגיע היזק לחבירו. הלא דבר זה אמרו שיש להחזיר האבידה אף אחר יאוש בעל האבידה, לא מצד החיוב, [אלא] רק מצד החסד. והוציאו הדבר הזה (ב"מ ל ב) מן הכתוב שאמר (שמות יח, כ) "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון". שיש לאדם לעשות לפנים משורת הדין ולא יעמיד את דבריו על הדין, וזה מצד שראוי לעשות חסד. ובזה התורה שלימה בתכלית השלימות; שהיא "תורת אמת" מה שהוא מחייב לפי השכל. וגם לימדה התורה לעשות הטוב והחסד מה שראוי לעשות מצד החסד, עד שלא תחסר כל בה. ועם התורה האמת והשלום.