איך צריכים לנהוג במקרים הבאים בקריאת הלל שלם/בלי ברכה 1.מסופק אם דילג על כמה מילים/פסוקים חוזר או לא חוזר? 2. אם מסופק אם דלג וכבר המשיך חוזר? 3.שהה כדי לגמור את כולה בין בדיבור בין בשתיקה לאיפה חוזר? 4.הציבור התחיל את ההלל כמה דקות לפנו ושניסה להשלים ובטעות עקף אותו ואם יחכה להם כנראה ישהה כדי לגמור את כולה אם היה קורא אותו לבד.ממשיך או מחכה? 5.התחיל אחרי הציבור ושניסה לתפוס אותם בטעות עקף אותם ושחכה להם (למרות שבאותה בעיה כמו ב4)התחיל לשיר איתם מאיפה ממשיך?

שלום וברכה, 1. חוזר למקום שלא בטוח אמר ומשם ממשיך הלאה כסדר עד סוף ההלל. 2. כן. 3. אם שהה בלי אונס לא צריך לחזור. אם שהה באונס (למשל שנצרך ללכת לבית הכסא) טוב לחזור ולקרוא את ההלל בלי ברכה. 4. עדיף לחכות להם בשביל לומר הלל יחד עם הציבור. 5. עדיף לא לשיר איתם כי זה הפסק. וימשיך יחד איתם כאשר יגיעו לפרק שהוא הגיע אליו. בברכה מקורות והרחבה: 1. כתב הרמ"א בדיני הלל (סימן תכב סעיף ו): "טעה יחזור למקום שטעה בו (רבינו ירוחם)". ביאר המשנה ברורה (ס"ק כז): "למקום שטעה בו ר"ל אם דילג פסוק אחד ונזכר אח"כ לא יאמרנו במקום שנזכר דהו"ל קריאה למפרע אלא יתחיל מאותו פסוק ויאמר על הסדר עד סוף ואם אינו יודע באיזה מקום טעה יחזור לראש הפרשה שנפל לו הספק". וכן כתב כף החיים (ס"ק נב) בשם הבית יוסף שכתב כן בשם רבינו ירוחם. הביאור הלכה עמד על החידוש שבדברי רבינו ירוחם שהצריך לחזור בספק דרבנן, וזה לשונו:" עיין במ"ב דאם אינו יודע היכן טעה יחזור לראש הפרק. הנה דין זה הוא מרבינו ירוחם והובא בב"י ואיני יודע מהיכן למד זה. אי מק"ש הלא הוא דאורייתא ויש להחמיר מספק משא"כ בהלל אפילו בימים שגומרין הלל הוא ג"כ רק מדרבנן ואף דשם חוזרין אפילו אם הספק הוא על פרשה שניה דשם לכמה פוסקים הוא מדרבנן שם הטעם הוא מכיון שכבר עסוק הוא בקריאה של פרשה ראשונה שהוא מחוייב בה כמו שכתבו המפרשים ואולי דכיון שהוא מברך על ההלל ויש בזה משום חשש דלא תשא וגו' אם לא יחזור ויקרא והוא כעין ספק בדאורייתא וצ"ע". עולה מדברי הביאור הלכה שאם מדובר באופן שלא מברך על ההלל (כגון ספרדי בראש חודש) לא צריך לחזור מספק. לענ"ד קצת קשה לומר שרבינו ירוחם חייב לחזור למקום המסופק רק משום הברכה של ההלל, שהרי רבינו ירוחם סתם ולא פירש שרק משום הברכה הוא מחייב לחזור. וכן הבית יוסף ועוד פוסקים הביאו את דברי רבינו ירוחם בלי לפרש, והיה להם לפרש אם היו חושבים שרבינו ירוחם דיבר רק כאשר בירך על ההלל, משום שיש בזה נפקא מינה לדינא בחצי הלל שאומרים בראש חודש, שלדעת השולחן ערוך לא מברכים. עוד יש להעיר בדברי הביאור הלכה בדקות העניין שלדעת הביאור הלכה אם לא יחזור יש בזה חשש ברכה לבטלה ולכן חייבוהו חכמים לחזור. משמע מדבריו שהבין שספקא דרבנן לקולא משמעו שחכמים פטרוהו מהמצווה, אבל לא נחשב כאילו הוא קיים את המצווה. לפי זה באמת יש לומר שחכמים לא פטרוהו במקרה שיש בזה חשש ברכה לבטלה אם לא יחזור. אולם הגרי"ש אלישיב (בהערותיו על ברכות טז.) הוכיח מהר"ן בפסחים (קח.) שספק דרבנן לקולא פירושו שנחשב כאילו הוא קיים את המצווה (ויש לדון בהוכחות של הגרי"ש אלישיב מדברי הר"ן ואכמ"ל). (וכעין זה העיר בהערות הגרי"ש אלישיב (שם) בהקשר אחר על דברי הקהילות יעקב שכתב שמי שמסופק אם אמר ברכה בשמונה עשרה עליו לחזור למקום בתפילה שאולי לא אמר, משום שאם הוא לא יחזור לשם אלא ימשיך רק ממקום שבטוח אמר אזי הברכות הבאות שלו עלולות להיות לבטלה. העיר הגרי"ש אלישיב שהקהילות יעקב הבין שספקא דרבנן לקולא אינו נחשב שקיים את המצווה אלא שחכמים פטרו את האדם. אולם לדעת הגרי"ש אלישיב אין הברכות הבאות נחשבות לבטלה משום שספק דרבנן לקולא משמעו שנחשב כאילו כבר בירך את כל הברכות הקודמות שהוא מסופק עליהם). לפי דברי הגרי"ש אלישיב לכאורה לא נכונה סברת הביאור הלכה כאן שצריך לחזור בהלל משום הברכה, משום שאין כאן חשש ברכה לבטלה, שנחשב הדבר כאילו הוא אמר את כל מה שהיה צריך לומר. נראה שיש להסביר את דברי רבינו ירוחם בשתי דרכים אחרות מההסבר של המשנה ברורה (לפי דברי הפוסקים המובאים שם בהערות הגרי"ש אלישיב): א. לפי דברי רבינו יונה שכתב שאף למ"ד שקריאת שמע דרבנן חכמים חייבו לחזור במי שעסוק בקריאת שמע. יש לומר בעניננו שזה גם הביאור בדברי רבינו ירוחם. אף שחיוב הלל מדרבנן, בכל זאת כל זמן שעסוק במצווה יש לו לחזור. יש לציין שהגרי"ש אלישיב (שם) נקט כסברת הרבינו יונה למעשה ועל פי זה פסק שמי שמסופק אם בירך ברכה בשמונה עשרה חוזר ומברך את הברכה שמסופק אם בירך אותה (שלא כשיטת החיי אדם, ע"ש באריכות). ב. אפשר שרבינו ירוחם סבור כדעת הגינת ורדים שרק לחומרא הצריכו לחזור בקריאת שמע בפרשה שנייה משום שאין בזה קושי. לפי זה הוא הדין בעניננו שיש לחזור אף בהלל משום שאין בזה קושי. 2. אם כבר סיים את ההלל יש מקום לומר שלא צריך לחזור. ראה לעיל בהערה 1. 3. סימן תכב, סעיף ה, ומשנה ברורה ס"ק כה, (ובשער הציון ס"ק כד הביא שהב"ח החמיר בשהה באונס שאפילו בראש חודש צריך לחזור). וכן כתב כף החיים (ס"ק מט). 4. וזה לא הפסק לכולי עלמא כי זה לא שהייה באונס. 5. ראה הליכות שלמה תפילה (פרק ט, הערה יד). כל טוב!