איך צריכים לנהוג במקרים הבאים בקריאת הלל שלם/בלי ברכה: 1.מסופק אם דילג על כמה מילים/פסוקים חוזר או לא חוזר? 2. אם מסופק אם דלג וכבר המשיך, האם חוזר? 3.שהה כדי לגמור את כולה בין בדיבור בין בשתיקה לאיפה חוזר? 4.הציבור התחיל את ההלל כמה דקות לפניו, וניסה להשלים ובטעות עקף את הציבור, ואם יחכה להם כנראה ישהה כדי לגמור את כולה אם היה קורא אותו לבד. ממשיך או מחכה? 5.התחיל אחרי הציבור ושניסה לתפוס אותם בטעות עקף אותם ושחכה להם (למרות שבאותה בעיה כמו ב4) התחיל לשיר איתם מאיפה ממשיך?

שלום וברכה, 1. חוזר למקום שלא בטוח אמר ומשם ממשיך הלאה כסדר עד סוף ההלל. 2. אם כבר לא עסוק באמירת הלל אינו צריך לחזור (עי' מ"ב סד ז). 3. אם שהה בלי אונס לא צריך לחזור. אם שהה באונס (למשל שנצרך ללכת לבית הכסא) טוב לחזור ולקרוא את ההלל בלי ברכה [שו"ע (סימן תכב, סעיף ה), ומשנה ברורה (ס"ק כה), וכן כתב כף החיים (ס"ק מט), ובשער הציון (תכב ס"ק כד) הביא שהב"ח החמיר בשהה באונס שאפילו בראש חודש צריך לחזור]. 4. עדיף לחכות להם בשביל לומר הלל יחד עם הציבור (זה לא שהייה באונס). 5. עדיף לא לשיר איתם כי זה הפסק (ראה הליכות שלמה תפילה פרק ט, הערה יד). וימשיך יחד איתם כאשר יגיעו לפרק שהוא הגיע אליו. מקורות והרחבה: 1. כתב הרמ"א בדיני הלל (סימן תכב סעיף ו): "טעה יחזור למקום שטעה בו". ביאר המשנה ברורה (ס"ק כז): "למקום שטעה בו ר"ל אם דילג פסוק אחד ונזכר אח"כ לא יאמרנו במקום שנזכר דהו"ל קריאה למפרע אלא יתחיל מאותו פסוק ויאמר על הסדר עד סוף ואם אינו יודע באיזה מקום טעה יחזור לראש הפרשה שנפל לו הספק". וכן כתב כף החיים (ס"ק נב) בשם הבית יוסף שכתב כן בשם רבינו ירוחם. הביאור הלכה עמד על החידוש שבדברי רבינו ירוחם שהצריך לחזור בספק דרבנן, וזה לשונו: "עיין במ"ב דאם אינו יודע היכן טעה יחזור לראש הפרק. הנה דין זה הוא מרבינו ירוחם והובא בב"י ואיני יודע מהיכן למד זה. אי מק"ש הלא הוא דאורייתא ויש להחמיר מספק משא"כ בהלל אפילו בימים שגומרין הלל הוא ג"כ רק מדרבנן ואף דשם חוזרין אפילו אם הספק הוא על פרשה שניה דשם לכמה פוסקים הוא מדרבנן שם הטעם הוא מכיון שכבר עסוק הוא בקריאה של פרשה ראשונה שהוא מחוייב בה כמו שכתבו המפרשים ואולי דכיון שהוא מברך על ההלל ויש בזה משום חשש דלא תשא וגו' אם לא יחזור ויקרא והוא כעין ספק בדאורייתא וצ"ע". עולה מדברי הביאור הלכה שאם מדובר באופן שלא מברך על ההלל (כגון ספרדי בראש חודש) לא צריך לחזור מספק. לענ"ד קצת קשה לומר שרבינו ירוחם חייב לחזור למקום המסופק רק משום הברכה של ההלל, שהרי רבינו ירוחם סתם ולא פירש שרק משום הברכה הוא מחייב לחזור. וכן הבית יוסף ועוד פוסקים הביאו את דברי רבינו ירוחם בלי לפרש, והיה להם לפרש אם היו חושבים שרבינו ירוחם דיבר רק כאשר בירך על ההלל, משום שיש בזה נפקא מינה לדינא בחצי הלל שאומרים בראש חודש, שלדעת השולחן ערוך לא מברכים. ואפשר לבאר שאין חיוב לחזור משום הברכה לבטלה משום שאם חכמים לא חייבוהו לחזור ממילא אין הברכה לבטלה. עוד יש לבאר שדין זה תלוי בחקירה אם הדין שספק דרבנן לקולא פירושו שהמסופק אם אמר או לא הרי הוא כאילו אמר, או שאף על פי שלא נחשב כאילו אמר מכל מקום הוא פטור מלחזור שספק דרבנן לקולא. לדעת הביאור הלכה כאמור אם לא יחזור יש בזה חשש ברכה לבטלה ולכן חייבוהו חכמים לחזור. משמע מדבריו שהבין שספקא דרבנן לקולא משמעו שחכמים פטרוהו מהמצווה, אבל לא נחשב כאילו הוא קיים את המצווה. לפי זה באמת יש לומר שחכמים לא פטרוהו במקרה שיש בזה חשש ברכה לבטלה אם הוא לא יחזור. אולם הגרי"ש אלישיב (בהערותיו על ברכות טז.) למד מהר"ן בפסחים (קח.) שספק דרבנן לקולא פירושו שנחשב כאילו הוא קיים את המצווה. לפי דברי הגרי"ש אלישיב לכאורה אין לומר כביאור הלכה כאן שצריך לחזור מספק על אמירת הלל משום הברכה שאמר שלא תהיה לבטלה, משום שאין כאן חשש ברכה לבטלה, שאם מסופק אם אמר - הרי שספקא דרבנן לקולא קובע כאילו הוא אמר את כל מה שהיה צריך לומר, ואין ברכה לבטלה. נראה שיש להסביר את דברי רבינו ירוחם בשתי דרכים אחרות מההסבר של המשנה ברורה (על פי דברי הפוסקים המובאים שם בהערות הגרי"ש אלישיב): א. לפי דברי רבינו יונה שכתב שאף למ"ד שקריאת שמע דרבנן חכמים חייבו לחזור במי שכבר עסוק בקריאת שמע. כמו כן יש לומר בעניננו בביאור דברי רבינו ירוחם. אף שחיוב הלל מדרבנן, בכל זאת כל זמן שהקורא עסוק במצווה יש לו לחזור ולתקן כדי שיאמר הכל בוודאות. יש לציין שהגרי"ש אלישיב (שם) נקט כסברת הרבינו יונה למעשה ועל פי זה פסק שמי שמסופק אם בירך ברכה בשמונה עשרה חוזר ומברך את הברכה שמסופק אם בירך אותה (שלא כשיטת החיי אדם, ע"ש באריכות). אף המשנה ברורה פסק לגבי קריאת שמע כשיטה זו, שהחיוב לחזור על חלקים שחיובם מדרבנן הוא רק כל זמן שקורא, ועיין בסעיף הבא. ב. אפשר שרבינו ירוחם סבור כדעת הגינת ורדים (כלל א סי' יא) שרק לחומרא הצריכו לחזור בקריאת שמע בפרשה שנייה משום שאין בזה קושי. לפי זה הוא הדין בעניננו בקריאת הלל, יש לחזור על קטע שמסופק אם אמר משום שאין בזה קושי. 2. בקריאת שמע המסופק אם קרא חוזר וקורא (שו"ע סד סע' ג-ד, וסי' סז סע' א). ואף שלא כל החלקים של קריאת שמע חיובם מהתורה, כך תיקנו חכמים שכל זמן שעסוק בקריאה צריך לחזור ולתקן (מ"ב סד ס"ק ז, וסי' סז ס"ק ד, ובמשנה אחרונה סד הע' כג הבינו שהמשנה ברורה בסי' סז ס"ק ד אומר טעם אחר שכך תיקנו חכמים לחזור בדרבנן ולא בגלל שעסוק בקריאה, אך המעיין יראה שהמגן אברהם והמשנה ברורה בסי' סז הדגישו שהחיוב לחזור הוא כל זמן שקורא, ואין סתירה במשנה ברורה). אמנם לפי שיטת הביאור הלכה (המובא בסעיף הקודם) החיוב לחזור על ספק באמירת הלל הוא רק משום החשש של הברכה לבטלה. לפי דבריו יוצא שגם אם סיים וכבר לא עסוק באמירת הלל הוא יצטרך לחזור כל עוד לא הפסיד את הברכה. בפועל אין כמעט הבדל למעשה, כי כאשר כבר לא עסוק בקריאת הלל מסתמא הפסיד את הברכה.