שנת דתתקל"א רבי יוסף הכהן רשם את המאורעות בתקופת מסעי הצלב משנת דתתנ"ו ואילך. בספרו עמק הבכא הוא מספר על מעשה איום שקרה בעיר בלויש שבצרפת; מעשה אשר זעזע את כל גולת ישראל, אף על פי שכבר היו למודי רדיפות קשות, וצרות ורעות רבות כבר עברו עליהם כחתף בזו אחרי זו. וכה הם דבריו: ויהי בשנת תתקל"א וד אלפים, וילך איש אחד להשקות סוסו לעת ערב, וימצא שם גוי אחד אשר הלך גם הוא שמה. וירא היהודי ויתחלחל (מן המעשה שראה את הערל עושה, שהטביע נער אחד משלהם) – ויבהל הערל ההוא, וישב אל אדוניו ויגד לו לאמר: ראיתי איש יהודי אחד אשר השליך נער קטן המימה אשר הרע ליהודים – ואבואה להגיד לך. ויצו הצורר, ויקחו את רבי יחיאל בן דוד, ואת ר יקותיאל בר יהודה הכהנים, תלמידי רבנו שמואל; ואת ר יהודה בר אהרן, ויקשרום בעבותות, ויציתו אש בעצים, ויכו אותם לפי חרב וישליכום אל תוך האש, ולא נשרפו. גם יתר היהודים אשר אתם, שלשים ואחת נפש, ותצא נשמתם וימותו לפני ה, שרפת נשמתם וגוף קיָּם, ובשירת עלינו לשבח עלתה נשמתם השמימה. שלשים ואחד היהודים הללו הועמדו לפני הבררה: להמיר דתם ולקבל את דת הנוצרים או להשרף חיים, אולם הם נותרו באמונתם ולא הסכימו להמיר דתם. גם לאחר שייסרום ועינום בעיונים קשים, לראות אולי כך יוכלו להדיחם מה אלקי ישראל – הם סירבו בכל תוקף, נותרו באמונתם ואיש אל רעהו אמרו: חזק ונתחזק בעד אלקינו. לזכרה של אותה עלילה, שהיתה בכ סיון תתקל"א, קבע רבנו תם, גדול חכמי צרפת בעת ההיא, את תענית כ בסיון: וקבל היהודים אשר בצרפת ואיי הים, את היום המר הזה ליום הספד ותענית, וזכרו לא יסוף מזרעם, כדבר הגאון רבנו יעקב בר מאיר (רבנו תם), אשר כתב לאמר: גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה, כי יום כיפורים הוא. פייטני הימים ההם חברו סליחות וקינות מיוחדות על קרבנותיה של עלילה זו. רבי אפרים בר יעקב מבונא, חבר פיוט מיוחד למי אוי, למי אבוי ומדנים שבו העלה על הכתב את קורות ישראל מימי גזרות טיטוס ואדריאנוס ועד מסעי הצלב שהוא היה עד להם:

שלום תענית כ' בסיוון, נקבעה מספר פעמים בתולדות עם ישראל, כתענית על גזרות ופורענויות שונות. לראשונה נקבעה תענית ביום זה בידי רבנו תם לזכר עלילת הדם בבלואה, בעקבות המאורע הקשה שהבאת בשאלה. התענית נקבעה מחדש בידי ועד ארבע ארצות, לזכר גזרות ת"ח ות"ט. יום טוב