האם יש לומר תחנון אחרי חיסול ומות מחבלים בכירים ימ"ש?

שלום וברכה. א. ככל דיני התפילה, גם לאמירת תחנון יש כללים. ישנם ימים שלא אומרים בהם תחנון, כגון חגים וראשי חודשים. ישנם מקומות שלא אומרים בהם תחנון, כגון בית האבל או בית הכנסת שמתקיים בו ברית מילה וכן בביכנ"ס שמתפלל שם חתן או בעלי הברית. ב. האחרונים הוסיפו זמנים נוספים (פדיון הבן, בר מצווה, סיום מסכת), אולם כיוון שיסוד דבריהם אינו כתוב בשולחן ערוך, יש בכך חילוקי מנהגים. כמו כן, מצינו בפוסקים קהילות שתקנו להם ימים טובים ביום שנעשה להם נס כמו 'פורים דפרנקפורט'. וכל שכן כאשר הדבר נוגע לכלל ישראל, כמו יום העצמאות או יום ירושלים. ג. בנידון השאלה, על אף שמדובר במחבלים בכירים מאד ויש לנו שמחה גדולה על כך שנאמר: "ובאבד רשעים רינה" (משלי י"א י'), מכל מקום כיוון שאין לכך איזכור בדברי הפוסקים ולא מצינו שתקנו לבטלה בכגון זה, נראה שיש לומר תחנון. בפרט שלדעת האריז"ל, התחנון נצרך מאד ואינו נגרע בזמני שמחה שונים. ד. עם זאת כיון שאמירת תחנון רשות ודאי שאין למחות במי שלא אומר תחנון בעקבות אירועים משמחים אלו, כל שכן במקום שכך הורה רב המקום או ראש הישיבה. כמו כן אדם המתפלל במקום שאין אומרים במציאות זו תחנון, יש לו לנהוג כמותם ואינו צריך לצאת החוצה ולומר תחנון כפי שהוזכר בפוסקים במקום שדילגו על תחנון בטעות. ה. אין חולק על כך שצריך להודות לה' יתברך שפועל דרכנו ניסים ונפלאות בדרך הטבע. בקהילתנו פתחו את ההיכל ואמרו מזמור לתודה בניגון, ולאחר מכן שרו שירי שבח והודיה לה' יתברך. כל הנוכחים רקדו בשמחה רבה, ולבסוף הרימו יחד כוסית. מקורות והרחבה: א. מרן השו"ע ציין שיש ימים מיוחדים שנהגו שאין אומרים בהם תחנון וז"ל (סי' קל"א סע' ו'): "נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה, וי"א גם במנחה שלפניו, (וכן נוהגין). בפורים, אין נופלים על פניהם (בל"ג בעומר אין נופלין, בעי"כ אין נופלין, וכן בערב ר"ה אפי' שחרית, מנהגים). עוד כתב השו"ע (שם סע' ז'): "ומנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חדש ניסן, ולא בט' באב, ולא בין יו"כ לסוכות, (ולא מתחלת ר"ח סיון עד אחר שבועות)". ב. כמו כן מצינו להדיא בדברי השו"ע שאין אומרים תחנון בבית האבל, ובביכנ"ס כשיש חתן או ברית מילה. וז"ל מרן (שם סע' ד'): "נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ"נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן". ואף שסעודת הברית והשמחה הם מדינא דגמרא, מכל מקום רבנו הרמ"א סייג את הדברים וז"ל: "ודוקא שהמילה או החתן באותו ב"ה, אבל אם אין המילה בבהכ"נ, אע"פ שהיא בבהכ"נ האחרת, אומרים תחנון". וכתב במשנה ברורה (שם סקכ"ב): "וכתבו האחרונים דאם הבעלי ברית מתפללין שם [ונקראין בעלי ברית אבי הבן והסנדק והמוהל ולא המוציא והמביא התינוק] אף שהמילה בבית אחר אין נופלין על פניהם". ואף שלכאורה דברי האחרונים הם הרחבה של שמחת הברית, מכל מקום כתבו האחרונים שזהו חידוש (שעה"צ שם כא) כיון שזה לא הוזכר בשו"ע. מכאן ניתן לראות כמה נזהרו רבותינו הפוסקים שלא להרחיב את אי אמירת תחנון במקום שלא נזכר היתר גורף בשו"ע. עוד כתב הרמ"א (שם): "וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אע"פ שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן. ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה". אך דבריו אינם מוסכמים, כמצוין בבאר היטב (שם סקי"ג): "אבל ב"ח בשם רש"ל כתב שא"א תחנון במנחה כשמתפללין אצל התינוק וכן נוהגין בבריסק דליטא וכן נוהגין בקראקא וכן נראה להקל כיון דנפילת אפיים רשות. ט"ז שכנה"ג עיין מ"א". ג. והנה כיון שהוזכר בפוסקים שנפילת אפיים רשות, נזכרו בדברי האחרונים ימי שמחה מיוחדים שבהם נהגו שלא לומר תחנון. אולם כיון שיסוד הדברים לא הוזכר בשו"ע להדיא, לכן מצינו הסתייגות כמעט לכל מנהג. לדוג' מנהג רבים שלא לומר תחנון בעת שמקיימים מצות פדיון הבן (ראה פסק"ת סי' קל"א הע' 140 בשם הגה"ק ממונקאטש והגרש"ז אויערבך זצ"ל, וראה שם מנהג מעניין של הגר"ש סלנט זצ"ל שלא היה אומר תחנון ביום שהיה מארח אדם חשוב). ואף שמדובר בשמחה גדולה ובמצוה נדירה, מכל מקום כתב המנח"י (ח"ח סי' י"א) שיש לומר תחנון ואינו דומה למצות ברית המילה שבה הסעודה והשמחה ביום זה הוא מדינא כמוזכר בפרקי דר' אליעזר ובשו"ע (יו"ד סי' רס"ה סע' י"ב). עוד נהגו רבים כמובא בספר נהר מצרים (ו' א'), שלא לומר תחנון בתפילה שמתפלל שם נער שנעשה בר מצוה ומניח תפילין [לראשונה] שהרי דינו כחתן והסעודה כיום כניסה לחופה (מג"א סי' רכ"ה) ותפילין נקראים פאר, כדכתיב כחתן יכהן פאר. וכך מנהג בני ספרד, חסידים וחלק מבני אשכנז (ראה כל זה ביבי"א ח"א סי' כ"ז, ישכיל עבדי ח"ד סי' י"א, והביאו דברי הזוה"ק משפטים צח. בעניין בר המצוה של ר"א בן רשב"י, דרכי חיים ושלום מונקאטש אות קצ"ב). אולם גם מזה הסתייג המנח"י (שם) וכתב שלא ראה מנהג כזה. וכן פסק בשו"ת צי"א (י"ח סי' נ"ג) שיש לומר תחנון. משום שהטעם העיקרי באי אמירת תחנון בבר מצוה הוא מחמת התפילין שמניח לראשונה, ואם כן למנהג רבים שמניחים לפני הבר מצוה לא שייך היתר זה. כמו כן יש שנהגו שלא לומר תחנון בעת שעושים בבית הכנסת סיום מסכת (שלחן הטהור סע' י"ז, דרכי חיים ושלום שם, יבי"א ח"ד סי' י"ג), וכפי שמובא בגמ' (קיח:): "אמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן". וכתב על כך בספר שערים המצויינים בהלכה (סי' כ"ב סק"ה): "ועל זה סומכין הרבה צדיקים שאם אחד מאנשי ביהמ"ד משלים מסכתא, אין אומרים תחנון". והגר"ע יוסף זצ"ל (יבי"א שם) כתב שיש לחזק בימנו ידיים רפות ולהרבות בכבוד התורה ולכן על אף פקפוקו של פרי השדה יש לנהוג למעשה שלא לומר תחנון כשנתאספו שם לכבוד התורה. המנחת יצחק (שם) חתם דבריו ביחס למנהג הגה"ק ממונקטש זי"ע שלא לומר תחנון בפדיון הבן, בר מצוה וסיום מסכת: "רק אם קבלה היא נקבל, אבל אין לחדש בעצמו". אבל למעשה כיון שיש בדבר מחלוקת הפוסקים וכתבו כמה מגדולי הפוסקים שאמירת תחנון היא רשות מדרבבנן, יש להקל בדבר, ועוד שיש טעם הגון למנהגים אלו כאמור לעיל (עיין יבי"א שם ועוד). ד. בחצרות חסידים יש שנוהגים שלא לומר תחנון ביום הסתלקות האדמו"ר שלהם (משמרת שלום סי' י"ב סע' ד' והביא ראיה מדברי רש"י ביבמות קכב: שיום שמת בו אדם גדול נקרא חג). אולם רבים דחו מנהג זה בחריפות וכתבו שבכך יש חשש שיבטלו תחנון כל השנה כיוון שאין יום שלא נפטר בו צדיק. ובפרט שלדעת רבנו האריז"ל, אמירת וידוי ונפילת אפיים הן חיוב גדול ויש בו סוד גדול. ואכן, המנהג הרווח הוא לומר תחנון כרגיל. חשוב לציין שיש לנהוג כפי מנהג המקום, ואם הוא נמצא בבית כנסת שלא נוהגים לומר בו תחנון במנחה, ינהג כמותם (אשי ישראל כ"ה הע' מ"ו). וכתב הגרש"ז אויערבך (ראה הליכות שלמה תפילה עמ' קסב) שאם סתם נשמטו ולא אמרו תחנון, יצא לחוץ ויאמר, אולם אם יש להם מנהג קבוע שלא לומר כמו חלק מקהילות החסידים, אי"צ לאמרו אח"כ ביחידות, כיון שאין זה מחמת טעות אלא מנהגם הוא כן. מסופר על יהודי חסיד שהיה מתפלל בקביעות בישיבת קול תורה (ברכי נפשי בראשית עמ' תקס"א). פעם אחת הוא ביקש לעבור לפני התיבה, ראש הישיבה הגרש"ז אויערבך זצ"ל הסכים, והנה לאחר תפילת עמידה דילג היהודי על אמירת תחנון, כיוון שזה היה יארצייט של הרב שלו. היו בחורים שביקשו להעיר לחזן, אבל הגרש"ז רמז להם שלא לפגוע בעל התפילה. הגרש"ז סבר שלפעמים כדאי לוותר על תחנון של מאות בני ישיבה כדי לא לפגוע ביהודי פשוט אחד. ה. דנו הפוסקים האם ניתן לקבוע ימי שמחה כיום טוב, וממילא יש חיוב שמחה ומשתה ואין לומר תחנון. והנה אף שיש איסור להוסיף מצוות, מכל מקום קביעת יו"ט להודאה לה' נלמד מק"ו בדברי חז"ל (מגילה יד.) ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את חג הפסח ולומר הלל, ק"ו בפורים שניצלנו ממיתה לחיים. ע"כ. עפ"ז כתב הריטב"א שם) שקבעו גם את חנוכה. וכתב המג"א (סי' תרפ"ו סק"ה וא"ר שם) בשם המהר"ם אלשקר שקהילות שתקנו יו"ט, זרעם חייבים לקיים התקנה. אמנם הפר"ח (סי' תצ"ו בקונ' המנהגים יד) חולק וכתב שאחרי שנחרב הבית ובטלה מגילת תענית אין לקבוע חגים, אך מרן החת"ס (או"ח סי' קצ"א) הוכיח שניתן לקבוע ימים טובים, ומה שביטלו את ימי השמחה שבמגילת תענית, הכוונה לימי השמחה שהיו קשורים לבית המקדש. והוסיף שאף הוא עצמו, נוהג יום שמחה בכ' אדר 'פורים דפרנקפורט' כמנהג עיר הולדתו. וכן תקנו הבעש"ט הק' ורבנו חיים הכהן רפפורט זצוק"ל לעשות "יום משתה ושמחה' בכ"ו תמוז ביום הנצחון נגד יעקב פרנק ימ"ש. וכן בישכיל עבדי (ח"ז או"ח מד ב השמטות) הביא דוג' רבות לתיקון פורים בקהילות שונות. ועל פי זה פסק (ח"ח השמטות ד') שיכולים לקבוע יו"ט ביום העצמאות. ע"כ. וכן כתבו עוד רבים מפוסקי זמננו. ולפי זה יש לדון האם אין לומר תחנון ביום בשורה על חיסול מחבלים בכירים שונאי ישראל ימ"ש. יש מי שרצה לומר שאין לומר תחנון שהרי "באבוד רשעים רינה", וצריך להודות ולהלל לה' ולכן אין לומר ביום זה תחנון, ע"פ המבואר במ"ב (סי' ת"צ סק"ב): "וכתבו הספרים דטוב לעשות ביום ב' בסעודה איזה דבר לזכר סעודת אסתר שביום ההוא נתלה המן". אולם אין דבריו מוכרחים שהרי ודאי שיש להודות לה' על נפלאותיו שעושה עמנו, אך לא מצינו באף פוסק שההשלכה לכך היא, באי אמירת תחנון. גם הראיה מהמן אינה ברורה שהרי מדובר רק לעשות זכר לכך בסעודה ומדוע לא הוזכר עניין התחנון. ואדרבא ניתן ללמוד מאסתר המלכה, שלאחר תליית המן עמדה בתחנונים לבקש על ישראל לבטל גזירת המן. ואין סתירה בדבר, אפשר להרבות בסעודה ולשמוח באבוד רשעים, ומיד אח"כ "ותבך ותתחנן לו... כי איככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי...". אכן יש לשמוח שמחה גדולה, בפרט כשמדובר על חיסול מחבלים בכירים כמו נסראללה ימ"ש שהיה רב המרצחים אשר דחף לתכנית להשמדת ישראל ח"ו ופעל להקמת חיזבאללה וגם הפעיל את אירן נגדנו (כדבריו של ראש הממשלה לאחר החיסול), מכל מקום אין לנו לחדש אי אמירת תחנון מלבנו ממה שלא הוזכר להדיא בשו"ע ובפוסקים (יש להוסיף לגבי נסראללה שר"י, לרבים נודע הדבר כבר ביום שבת ואז היתה עיקר השמחה), כמו כן אנו עדיין בעיצומה של מלחמה מורכבת לעם ישראל מכמה חזיתות, המצריכה תפילות ותחנונים. ואין למחות במי שנוהג כן. חשוב להוסיף שאם מדובר במקום שכך הורה המרא דאתרא, כך יש לנהוג ואין לשנות ממנהג המקום. גם אין לומר שוב תחנון כיון שאי אמירת תחנון נובעת מטעם אמיתי ולא סתם שדילגו על תחנון. ואמר לי מו"ר ראש ישיבת בית אל הג"ר זלמן מלמד שליט"א שהוא הנהיג לא לומר תחנון במקרים של חיסול בכירים ביותר כמו נסראללה וכדו' אך הוסיף שהעיקר להראות שמחה ולכן בקהילות שאומרים מזמור לתודה ומודים לה', הם עושים נכון אף על פי שהם אומרים תחנון. ומיניה ומינה יתקלס עילאה. בשורות טובות,