האם מותר לדבר עם בנות דברים בטלים? למשל בסניף כשיושבים בנים ובנות ביחד או בשיחה אחד על אחד . האם מותר להיפגש קבוצה של בנים ובנות ולשוחח? חיפשתי הרבה ולא מצאתי תשובה חד משמעית עם מקורות אשמח לפירוט, תודה.

שלום וברכה, לפי ההלכה אין להיפגש בן ובת או קבוצה של בנים ובנות ולשוחח סתם כך בדברים בטלים. וכן שיחה שאינה נחשבת 'שיחה בטלה', אלא שיחה על ענייני השקפה וכדומה אין לדבר בין בנים ובנות. הרי זה בכלל מה שאמרו חז"ל "אל תרבה שיחה עם האשה" (אבות א ה). יש לציין את מדת חסידותו של מרן הרב קוק זצ"ל, שלא רצה להתמקח עם אשה על מחיר, כדי לקצר בדיבור עם אשה (לשלשה באלול אות ב). מקורות והרחבה: מבואר בגמרא שיש למעט בשיחה עם אשה אפילו מילים ספורות בגמרא בעירובין (נג:) מסופר על רבי יוסי הגלילי שהלך בדרך ופגש את ברוריה, אשתו של רבי מאיר. אמר לה רבי יוסי: "באיזו דרך נלך ללוד?". אמרה לו ברוריה: גלילי שוטה! וכי לא כך אמרו חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה! היה לך לומר בלשון קצרה "באיזה ללוד". כיום לא מקפידים כל כך לצמצם במילים כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סי' יג) שאנו לא נוהגים לדקדק עד כדי כך, וזה לשונו: "וע' בס' דרך פקודיך (מל"ת לה) שהעיר על מה שאין נזהרים כ"כ במה שציוו חז"ל אל תרבה שיחה עם האשה, ובעירובין (נג סע"ב) כששאל ר' יוסי הגלילי לברוריה באיזו דרך נלך ללוד, ענתה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היל"ל באיזו ללוד. ולא מצינו לת"ח יראי ה' שישקלו בפלס דבריהם שלא להרבות שיחה עם האשה, ונ"ל עפמ"ש הלבוש שבזה"ז שהנשים מורגלות בינינו, אין כאן הרהורי עבירה כ"כ, דדמיין באפן כי קאקי חיורי וכו'. וה"נ לענין זה, ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, משא"כ עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור, ומ"ש באשתו אמרו הוא משום גזירה וגדר לנשים אחרות, משא"כ בזה"ז. עכת"ד". עכ"ל היביע אומר. כעין דברי הדרך פקודיך כבר כתב במחצית השקל (אבן העזר כא ס"ק ו). הרי שלא נוהגים לדקדק כל כך לקצר את הלשון כפי שברוריה אמרה לרבי מאיר. אך פשוט שאין לדבר סתם דברים בטלים. קשרי ידידות בין בחור לבחורה אסורים לפי ההלכה בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן ס) נשאל על ידי בחור הרוצה להיות בקשרי ידידות עם בחורה שלא לעניני שידוכים, והסכים להפסיק את הידידות רק אם האגרות משה יאמר שהדבר ממש אסור לפי ההלכה. האגרות משה אסר (אף שהאגרות משה מדבר יותר על קשרי ידידות ולא על סתם שיחה, נראה שניתן ללמוד דבריו במדה רבה גם לענייננו). וז"ל: "בדבר בחור אחד צעיר לימים אשר לא שייך עדיין לעניני שדוכים וגם אינו חושב כלל בדבר נישואין, הסיתו לבו לבא בקשרי רעות עם נערה צעירה אשר גם כן לא שייכת עדיין וגם אינה חושבת כלל בדבר נישואין, באמרו דכיון דהם נזהרים מלהכשל באיסור יחוד אין בזה שום איסור, ואף שודאי יודע שלא נאה הדבר אינו מתחשב עם עניני חסידות וצנועים ביותר ואינו רוצה לשמוע דברי מוסר ותוכחה אלא כשישמע ממני שאסור הדבר ע"פ הלכה פסוקה וא"כ מוכרח אני תיכף להשיב שהרי נוגע למעשה תיכף". והאריך האגרות משה להסביר שיש בדבר כמה איסורים: ראשית כל יש איסור קרבה בעריות (נדה היא מן העריות), שלדעת הרמב"ם איסורו מהתורה. והוסיף שהוא כמפורש באבות דרבי נתן (תחילת פרק ב) והובא בהגמי"י שם אות א': "איזה סיג שעשתה תורה לדבריה ה"ה אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב". הרי שבכלל "לא תקרב" הוא גם דבור דברים בטלים. וכתב האגרות משה (שם): "הרי הוא איסור החמור גם מדאורייתא שאיכא בקשרי רעות שיש לנער עם נערה שאף אם יזהר מחבוק ונשוק ונגיעה ויחוד איכא מה שמדבר עמה איזה משך זמן בדרך חבה ונהנה מזה ומהסתכלותו בה, ואף לרמב"ן שפליג וסובר שהוא רק מדרבנן נמי עכ"פ הוא איסור חמור דאיכא אסמכתא מקראי ולוקין ע"ז מכת מרדות. וזה ברור שקשרי רעות עם נערה הוא מצד חבת אשה ולא רק רעות בעלמא שלזה יותר היה ניחא לו עם חבריו הבחורים ולמה לו הנערה לזה ובפרט שאין לו כבוד ושם טוב מזה הרי ודאי שהוא מצד חבת הנערה מצד שהיא אשה, ואף שהיא פנויה הרי היא נדה שהיא ערוה דחייבי כריתות שנאמר בהו הלאו ובנדה הא איכא עוד קרא בנדת טומאתה לא תקרב ואף שהוצרך קרא זה בשביל האיסור גם לבעלה מ"מ איכא ממילא עוד איסור גם לאחרים". עוד הוסיף האגרות משה שיש איסור נוסף שידידות עם נערה מביאה לידי הרהורי עבירה. וזה לשונו: "עוד איסור דאורייתא הא מצוי להיות דמאחר שיש לו הנאה מקרבותה של הנערה מצוי לבא מזה להרהורים ולהוציא זרע לבטלה שאף שלא מרגיש בזה תיכף אפשר שבשביל זה יהרהר בלילה ויבא לידי טומאה בלילה שע"ז נאמר הלאו דונשמרת מכל רע שכן הוא לשון ר' פנחס בן יאיר בכתובות דף מ"ו ע"א אלמא שכן איכא מציאות בהרהור ביום שאף אם לא בא תיכף לידי טומאה אפשר שיבא בלילה דאחריו וזהו לאו דאורייתא אף אם יזדמן שלא יראה קרי אח"כ בלילה ואם יבא עי"ז לטומאה הרי הוא עוד איסור חמור שמביא עצמו במעשיו לידי כך, ונענש ח"ו יותר ע"ז מכפי הרואה קרי ע"י שבא לו הרהורים רעים ע"י שראה דבר ערוה בהזדמנות שאף באופן שאינו אנוס אינו עכ"פ מזיד". עוד הוסיף האגרות משה שכאשר לבו גס בנערה הרי שיש איסור ייחוד אפילו בפתח פתוח לרשות הרבים, עיין שם באריכות. האם מותר לדבר שיחה רצינית? ובשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד - חושן משפט סימן ו) ביאר שאין מניעה לבחור אשה להיות חברת כנסת. ואף שזה גורם למצב שגברים צריכים לדבר עם נשים אין בכך איסור. וזה לשונו: "הסברא נותנת לומר דכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צוחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות, לא יהרהרו באיסור בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם. ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האשה (אבות א' ה') אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עון, אבל לא שיחה של וכוח בענינים חשובים וצבוריים; ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הצבור, שהיא עבודת הקדש, מרגילה לעבירה, ומביאה לידי קלות ראש, וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדר הצניעות והמוסר. ואל תשיבני ממה שאמרו חכמים: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה (סוכה נ"א), שלא נאמר זה אלא בכנסיה המונית גדולה של כשרים ופרוצים יחד, ובכגון זה חוששים למעוטא דפרוצים, וביותר בהיותם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם, אבל בכנסיה של נבחרים לא נאמר דבר כזה לעשות את נבחרי העם לפרוצים בעריות, ולא תהיה כזאת בישראל..." עכ"ל. ע"ש שהביא המשפטי עוזיאל הוכחות לשיטתו. אך נראה שדבריו אמורים לגבי שיחה עניינית הנצרכת, כלשונו: "ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האשה (אבות א' ה') אלא בשיחה בטלה שלא לצורך" כמו שיחה בענייני עסקים ולא בשיחה רצינית סתם על ענייני השקפה וענייני השעה וכדומה. ראיתי בספר 'כתנות אור' (עמ' 442) במאמר של הרב יוסף צבי רימון שליט"א שכתב שיש לפרש את המשנה "אל תרבה שיחה עם האשה", בשני אופנים. כלומר שיש לפרש בשני אופנים מהו "להרבות"? אפשרות אחת היא שרק דיבורים לצורך מותרים. מעבר לדיבורים לצורך נקרא להרבות. אפשרות שנייה היא שאין לנהל שיחה העשויה להביא ליצירת קשר רגשי בין האיש לאשה. הרב רימון מוסיף שרבים מקילים במיוחד בציבור הדתי לאומי לנהוג כדעה השנייה. לפי זה בנים ובנות יכולים לשוחח יחד אבל אין זה מן הראוי שבן ובת יצאו יחדיו לבילוי, כיון שדבר זה מפתח מערכת רגשית. יש מקום להתיר זאת, כאשר מדובר בקבוצה גדולה, או כאשר מדובר על יציאה למגמת נישואין. עכ"ד הרב רימון. אך לענ"ד אין לדבר כל שיחה שאינה הכרחית בין בנים ובנות. כך נראה מהגמרא (עירובין נג:) בעניין ברוריא המובא לעיל. ואף שכבר כתבו הפוסקים (עיין ביביע אומר המובא לעיל) שאנו לא מקפידים לצמצם את המילים עד כדי כך כפי שברוריא דרשה, מכל מקום אין לדבר סתם שיחה שאין בה צורך. וכך נראה מדברי הבן איש חי (מובא לקמן) שמותר "לצורך דבר ועסק". ומשמע שלא הותר מעבר לצורך דבר ועסק. נראה שאפילו שיחה חשובה על השקפה וכדומה אין לבנים ובנות לדבר אחד עם השני. אף שאינו ברור שזה אסור מעיקר הדין, יש להחמיר בכך, ובפרט בין בנים ובנות צעירים. הן משום שזה מביא לשיחה בטלה ממש, ולפיתוח מערכת רגשית, וכן הסתכלות אסורה והרהורים אסורים. אך שיש מקום להקל בזה כאשר אין חששות אלה, כגון בין בחור לאשה מבוגרת וכדומה, וגם אז טוב למעט כמה שאפשר מצד מדת חסידות. שיחה נימוסית ואמירת שלום: שיחה הנצרכת מותרת. שיחה נימוסית גם נצרכת. נימוס משתנה לפי העניין. נראה שבין קרובות משפחה אפשר יותר משיחת נימוס כדי לשמור על קשר משפחתי תקין. ככל שיש פחות הרהור, והסתכלות בעייתית, יש להקל יותר לפי העניין. בספר אורו של עולם (עמ' 134) מובא סיפור על הגרש"ז וז"ל: "קיים סיפור ידוע בקרב המשפחה: הרב ראה כיצד בן משפחה חולף על פני אחיינית שלו מבלי לומר לה "שלום". הרב ידע שהבחור עשה זאת מטעמי צניעות, ובכל זאת הלך אחריו וגער בו באין רואה: "אינך אומר לה שלום"?! הלא צריך גם להיות בן אדם". עניין זה מתבאר גם בדברי הבן איש חי (בן יהוידע קידושין ע:), וז"ל: "הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל. מקשים ואם כן איך אמר אלישע לגחזי (מלכים ב' ד, כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם? ונראה לי בס"ד דהאי כללא דשמואל ליתיה אלא באיש נכרי שאינה מכירה ואין לו התקרבות עמה בלאו הכי ולכן אסור לשאול בשלומה דנראה מזה השלום שבא לעשות קירוב דעת עמה ולהיות אהבה וחיבה בינו לבינה בשלום זה ודמי לעגבות אבל אדם שהוא קרוב שלה או אפילו זר ממנה אך נתארח בביתה כמה פעמים ונהנה ממנה אם ידרוש בשלומה אינו נראה דכונתו לעשות קירוב דעת עמה ולעורר בינו לבינה אהבה וחיבה דבאמת הוא חייב לשאול בשלומה משורת דרך ארץ ונימוס העולם כיון דנתארח בביתה וקבל הנאה וטובה ממנה ואיך יהיה כפוי טובה לבלתי ידרוש בשלומה בפגעו בה! והכי הוה אצל אלישע הנביא ע"ה שקיבל הנאה וכבוד מן השונמית שנתארח בביתם בכל כבוד שבעולם ועשו לו עליה ושלחן ומנורה לעצמו (מלכים ב' ד, י) לכן שלום זה הוא עליו בתורת חיוב ואין עושה בו קירוב דעת ויתרון אהבה וחיבה אבל כאן רב יהודה היה זר מהם ומימיו לא נתארח אצלם ולא נכנס לביתם ולא נהנה מהם ומה לו לשאול בשלום האשה וכהאי גונא אסר שמואל. ועוד הך דאלישע הנביא ע"ה שאני דלא שאל בשלום האשה לבדה אלא שאל בשלום אִישָׁהּ ושלום הילד גם כן ואין בזה חשש משום קירוב דעת והתעוררות אהבה וחיבה ושמואל איירי בשואל בשלום האשה לבדה דנעשה בזה קירוב דעת טפי". עכ"ל הבן איש חי. נמצינו למדים מדבריו שהכל תלוי בעניין. ואם יש צורך של נימוס ודרך ארץ להתעניין מעט באשה, באופן שאין חשש של קרבה - הרי זה מותר וראוי. וראה בבן יהוידע (קידושין ע.) שכתב שהאיסור לדבר עם אשה הוא כאשר אין צורך ועסק. וז"ל: "ונראה לי בס"ד דודאי אם ידברו האיש והאשה בדברים של עסק בעלמא לית לן בה ורק אם האשה משמעת קולה בדברי שיר או בדברים של חיבה שאינם לצורך דבר ועסק וכן דברים של פרישת שלום בכל זה איכא איסור משום 'קוֹל בְּאִשָׁה עֶרְוָה' ". עכ"ל. וכתב ערוך השולחן (אבן העזר סימן כא סעיף ח): "ולפ"ז אין האיסור רק בשאילת שלום שיש בזה קירוב דעת ואהבה אבל לאמר לה צפרא טבא וכה"ג נראה דאין איסור". ובהליכות שלמה (תפילה פ"ב ס"ק כו) "ומטעם זה יש מקילים לומר בזמננו שלום לאשה כשאין זה דרך קריבות כלל". ובקובץ תשובות הרב אלישיב (ח"ב סי' כ) פסק כדברי המהר"ם שיק (אה"ע סי' נ"ג) שכתב: "אין העולם נזהרין בשאילת שלום לאשה דסמכי אמה שכתבו תוס' קדושין דף פ"א דאינו עושה דרך חיבה". ובספר מעין אומר (חלק יא, פ"ג סי' יז) נשאל הגר"ע יוסף על כך. וז"ל: "שאלה: האם מותר לשאול אישה מה שלומך או לומר לה שלום? תשובה: מה יש בזה. שאלה: האם מותר לשאול אשה "מה שלומך" מפני דרכי נימוס כמו שמביא "בן יהוידע" להקל בישוב סוגיית הגמרא? תשובה: מותר. שאלה: האם מותר לומר לאשה, שלום או מה שלומך? תשובה: אמירת שלום אפשר, זה פגיעה גדולה אם לא יאמר, כמו שאומרת הגמרא הכל לשם שמים. לגבי מה שלומך, אם הייתה חולה וכיוצא, יכול לשאול בשלומה". עכ"ל המעין אומר. עוד ראיתי מובא (ספר 'חיים ברצונו' עמ' 157) הנהגת הג"ר מרדכי שטרנברג ראש ישיבת הר המור, שהיה אומר שלום לאברכיות בישיבה. שאל אותו תלמידו הרב עמיצור ראפ והרי כתוב שאסור להגיד שלום לאשה? השיב הג"ר מרדכי: "לא. בשום אופן לא כתוב דבר כזה. כתוב לא לשאול בשלום אשה. כלומר לא להתעניין בה בצורה אישית, אבל להגיד שלום אין צורך לומר שמותר, זו דרך ארץ שקדמה לתורה, זה בסיסי, זה ישרות ובריאות". ובספר יערות דבש (חלק א דרוש ז) הצטער מאד מהמצב בדורו שדיברו אנשים עם נשים וחשבו שיש בכך עניין של דרך ארץ, וז"ל: "ומה נאמר בעונותנו הרבים אשר שכיח ופרוץ ברוב עיירות, בלילה יאספו משפחות אל האח לדברים בטילים, ומה יאמר ל"אל תרבה שיחה עם אשה, באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו" אשר לא ינקה רע, אוי לנו מיום הדין, כל המרבה דברים עם אשה גורם רעה לעצמו, והלא הוא זה אצלינו מגדר דרך ארץ לדבר עם אשת עמיתו בדברי דרך ארץ וספורי דברים, והממאן, בכלל חסיד שוטה ואינו מעורב עם הבריות יחשב". עכ"ל. ובביאור העניין מדוע התורה שדרכיה דרכי נועם אינה מאפשרת שיחה ידידותית בין המינים, כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל במידות הראיה (ערך צניעות): "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך-כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכחו החלש יגרמו לפרוץ במדת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי. מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים, היה ראוי להיות שוה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מדת דרך-ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה א). הצנוע מכיר, כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי-אם מפני התכלית הכללי היפה". אגב העידו שמרן הראי"ה קוק לא ראה צורת אשה מימיו (מבחירי צדיקיא לרב זוסמן עמ' קפב, ועמ' קפה).