הגמרא במסכת עירובין (כא:-כב.): "שחורות כעורב בבמי אתה מוצאן... רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקי דידך מאי אעביד להו אמר לה מי שלימו קורמי באגמא" ומפרש המהר"ל בנתיב התורה פרק ג: "רבא סובר אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו על בניו אכזרי, לפי שנפשו ודעתו קשורה בבניו, וכאשר נעשה אכזרי על בניו אשר נפשו ודעתו קשורה בהם, מורה זה שהוא שכלי לגמרי, כאשר הדעת הוא שכלי, והוא דוחה הדעת של אדם מפני התורה, שהיא שכל נבדל לגמרי." כיצד מסתדרים דברי הגמרא ובמיוחד דברי המהר"ל עם האמירה המפורסמת של הרב קוק "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה" (שמונה קבצים א עה) תודה רבה לרב

לשואל, שלום וברכה! דומני שהתשובה לשאלתך מצריכה הבנה יותר מורכבת של שני המקורות. האכזריות כעורב אין פירושה שהאדם אדיש לגורל משפחתו, אלא שעל מנת לגדול בתורה הוא נאלץ להעמיד מעל זה את הערך של שקידת התורה. לבו מלא רצון להיטיב למשפחתו - ויחד עם זה הוא מבין שכעת המשימה הנכונה יותר עבורו ועבורם היא התמסרותו לתורה. הדגש בדבריי אינו רק על הזמניות של תקופת "אכזרי כעורב", אלא גם ובעיקר על מהותה: היישום המעשי נראה אכזרי, אבל הלב לא מתקשח, אלא מעמיד סולם ערכים שבו שקידת התורה גוברת. מסתבר שזו גם אינה הוראה נכונה לכל אדם, אלא למי שנסיבות חייו לא מאפשרות לו לשקוד על התורה בד בבד עם הדאגה למשפחתו, והוא נאלץ בעל כרחו לבחור בין השתיים, והגמרא מעודדת את בחירתו בתורה, אם היא נעשית משיקול אידאולוגי נקי שאין בו שמץ רוע לב ואדישות אלא הגדלת מימד הדעת. מאידך, את המשפט המפורסם "אסור ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי" אין לפרש כהנחיה גורפת שבכל צומת שבה יראת שמיים תעמוד מול מה שנראה כעשיית טוב לזולת - ההכרעה האוטומטית היא לטובת המוסר הטבעי. יש צמתים שבהם נכריע אחרת. הראי"ה לא מדבר על סתירה נקודתית אלא על דרך חיים, על הרצונות והשאיפות לטווח הארוך, וכאן המבחן ליראת שמיים אמיתית: כזו שבסופו של דבר מעצימה את הרצונות הטובים והמעשים הטובים. אסתייע בשתי פסקאות מתורת הרב: בשמונה קבצים, קובץ א ריב: "ישנם בעלי השגה בהירים וצדיקים גדולים, שמרוב חשק לבבם בהשגות בהירות ומופשטות ובדבקות אמיתית בה' יתברך אינם יכולים להרחיב את דעתם בפרטי הלכות ומעשים פרטיים. אע"פ שהיא לקותא וחולשא נפשית, מכל מקום מוצא הדבר הוא ממקור הטוהר... ורבי עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, כמו שכתוב 'קווצותיו תלתלים שחורות כעורב', במי אתה מוצא אותן? במי... שמשים עצמו אכזרי על בניו כעורב". הרב כותב שמדובר על סתירה הנובעת מ"לקותא וחולשא נפשית", אך שורשה בקודש. הדוגמה של רבי עקיבא כנראה אינה מקרית: ידוע המעשה עם אשתו, ומסירותם ההדדית לתורה, ולאחר מכן עשה לה "עיר של זהב" כהוקרה על מסירותה. ומה הרווחנו מזה? תורה ענקית של רבי עקיבא, שכל התושבע"פ שלנו בנויה עליו (עיין סנהדרין פו ע"א: "וכולהו אליבא דרבי עקיבא"). ובאורות התורה יב,ב: "דרך ארץ קדמה לתורה... ואם יש הכרח לפעמים להביא את שפעת התורה בלא ההקדמה של השתרשותו של המוסר הטבעי בטהרתו - זהו דרך של הוראת שעה, והחיים מוכרחים להיות מסבבים שישוב המהלך לסדרו האיתן: הקדמתו של המוסר הטבעי בכל שלמותו, כדי לבנות על מצעו את הטרקלין של התורה והיראה העליונה". כל טוב!