שלום, מה הטעם של מצוות משלוח מנות? האם יש נפקא מינה להלכה בין הטעמים.

שלום וברכה, מצינו כמה טעמים למצוות משלוח מנות: טעם אחד: כדי להרבות את האהבה וריעות בין עם ישראל (רבי שלמה אלקבץ בספרו מנות הלוי, ב"ח סי' תרצה). טעם נוסף: כדי שיהיה לאנשים אוכל לסעודת פורים (תרומת הדשן סי' קיא). ובערוך השולחן (תרצה יז) כתב משום השמחה. יש נפק"מ להלכה בין הטעמים. תחילה נבאר את המחלוקת, ואחר כך נראה חלק מהנפק"מ להלכה של המחלוקת הזאת. שיטת ראשונה – טעם משלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה ואחווה במגילה (ז:) הגמרא מספרת: "אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי". ביאר רש"י: "מחלפי סעודתייהו - זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו". הבית יוסף (סוף סימן תרצה) התקשה בדברי רש"י: "וקשה לי על דבריו דאם כן לא היו מקיימים משלוח מנות איש לרעהו". כלומר שאמנם אותו אחד שאירח את חברו יצא ידי חובת משלוח מנות באותה שנה, אך מי שהתארח לא יצא ידי חובה. הב"ח ביאר את דברי רש"י כך: "דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות אם כן אם יסעוד אחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות והוא הדין בשנה שניה וכן בכל שנה ושנה אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה נמי יוצאין שניהם ידי חובתן". כלומר לדעת הב"ח בשיטת רש"י טעם מצות משלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה ואחוה, ולכן אם סועדים יחד בשמחה ורעות יוצאים ידי חובת משלוח מנות. הב"ח אמנם כתב הסבר זה בדעת רש"י, אך מסתבר שלדעת הב"ח לא נחלקו הראשונים בטעם המצוה, וגם מי שלא מסביר את הגמרא כהסברו של רש"י, יסכים עם דברי רש"י שטעם המצוה הוא כדי להרבות אהבה ורעות. כעין טעם זה שכתב הב"ח בדעת רש"י, כתב גם המהר"ל מפראג בספרו אור חדש (ט כב): "ובשביל כך בפורים בפרט זאת המצוה משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים בשביל כי אלו המצות הם תלוים בזה במה שישראל הם עם אחד ביותר מכל האומות" (ובמשנה הלכות ח"ד צא הבין שהמהר"ל אומר טעם אחר במצות משלוח מנות – שמשפיע לאחרים, ע"ש). וכעין טעם זה כתב רבי שלמה אלקבץ בספרו מנות הלוי (פ"ט פ' ט"ז): "עוד הוסיפו, ומשלוח מנות וגו' כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה היפך מה שאמר הצר הצורר 'מפוזר ומפורד". עכ"ל. הרי שמצינו בדברי כמה גדולים שטעם מצוות משלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה ורעות בעם ישראל. שיטת שנייה – טעם משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכולם אוכל בסעודה ז"ל שו"ת תרומת הדשן (סי' קיא): "שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו? תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כמשמע כדמשמע בגמ' פ"ק מגילה ז ע"ב דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני תבשיל או שתי מיני דאוכלים, ונראה דשתייה בכלל אכילה. ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים. אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי". הרי שתרומת הדשן הבין מהגמרא במגילה (ז:) שטעם משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכל אחד מספיק אוכל לסעודה (מדובר באותה גמרא שממנה הוכיח הב"ח שטעם משלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה ואחווה). התרומת הדשן למד מהרמב"ם שצריך לשלוח דווקא אוכל. אך לא כתב תרומת הדשן שהרמב"ם מסכים לדבריו הראשונים שטעם המצווה הוא כדי שיהיה לכל אחד כדי סיפוקו. אכן כמה אחרונים (מנחת אשר מועדים סי' כז) דקדקו מלשון הרמב"ם שסבור שעניין משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכולם אוכל כדי סיפוקם לסעודה כדברי תרומת הדשן, מכך שהכניס הרמב"ם להלכה אחת (הלכות מגילה ב טו) את הלכות הסעודה ומשלוח מנות ורק בהלכה הבאה דיבר על מתנות לאביונים). זה לשון הרמב"ם (שם): "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו". משלוח מנות בפורים המשולש מובא בירושלמי (מגילה פ"א ה"ד): "וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין ויעשו אותן בשבת לעשות אותו ימי משתה ושמחה כתיב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים". אם כן, כאשר יוצא ט"ו באדר בשבת, מבואר בירושלמי שבערים מוקפות חומה דיני פורים מתחלקים לשלשה ימים, מתנות לאביונים ביום שישי, על הניסים בשבת, וסעודת פורים ביום ראשון. לא מצינו בפירוש בירושלמי מתי נותנים משלוח מנות בפורים המשולש. יש מקום לומר שלפי הטעם של משלוח מנות כך יהיה הדין באיזה יום נותנים משלוח מנות בפורים המשולש. אם הטעם שיהיה אוכל לסעודה – יש לתת ביום ראשון. אם הטעם הוא להרבות אהבה ואחווה – אולי צריך לתת ביום שישי או שבת. כתב כף החיים (תרפח לח): "נראה דמנות נמי גרירי בתר המתנות וכ"כ כנה"ג סי' תרצ"ה בהגה"ט בשם תיקון יששכר יעויין שם וכן מוכח מהירושלמי... (וסיים שם כף החיים: נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא י"א ביום י"ד וי"א ביום ט"ו וביום ט"ז ויר"ש יצא ידי כולם לשלוח בג' הימים אך ביום שבת אינו יכול לשלוח אלא במקום שיש עירוב כנודע או ישלח לחבירו השכן בחצרו דשם ודאי עשו עירובי חצרות)". הרי שכף החיים סבור שמהירושלמי מוכח שנותנים ביום שישי יחד עם מתנות לאביונים. לעומת זאת בהליכות שלמה (יט הע' טו) הבין הפוך מהירושלמי, שמשלוח מנות הוא ביום ראשון בפורים המשולש. והוכיח מכאן שהירושלמי סבור כשיטה שעניין משלוח מנות הוא כדי שיהיה אוכל לסעודה. וז"ל: "אך צ"ע דהנה בירושלמי אמרו דט"ו שחל בשבת עושין הסעודה ביום א' דכתיב לעשות אותם וגו' יצא זה ששמחתו בידי שמים, ואכתי צ"ב דהניחא סעודה אבל שילוח מנות אמאי לא נוהג בשבת, דסברא דשמא יעבירנו ליכא כמו שכתב הפמ"ג, ולכן נראה דהירושלמי סבירא ליה כאידך טעמא דשילוח מנות משום סעודה הוא ולכן נוהג בזמן שמחה". בעניי לא הבנתי איפה כף החיים והגרש"ז ראו שמוכח בירושלמי שמצות משלוח מנות היא ביום שישי או ביום ראשון. המשנה ברורה (תרפח ס"ק יח) פסק שבפורים המשולש משלוח מנות ביום ראשון, וז"ל: "דאמרינן בירושלמי ויעשו אותם בשבת א"ל ימי משתה כתוב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה [שבת] ששמחתו בידי שמים היא. וה"ה ממילא ששילוח מנות גם ביום א' בשבת". כף החיים כאמור נקט עיקר שיש לתת משלוח מנות ביום שישי. החזון איש (קנה ב) כתב שיש לומר שי"ד עדיף לענין משלוח מנות כיון שהוא עיקר הזמן לרוב העולם, ומרויחים גם כן שכך ריעות של משלוח מנות ומתנות לאביונים הם ביחד. ומאידך יש לומר שחיזוק השמחה של ט"ז עדיף. נראה מהחזון איש שאין טעם מצות משלוח מנות כדי שיהיה אוכל עבור הסעודה. אף שכתב שיש צד להעדיף לתת משלוח מנות ביום ראשון, אין זה משום שלדעתו הטעם של משלוח מנות זה בשביל הסעודה, אלא כתב שיש עניין לחזק את השמחה ביום הסעודה. משמע מדבריו שמשלוח מנות ענינו להרבות רעות בעם ישראל. החתם סופר – מחלוקת מה טעם המצווה כמדומה שהראשון שהעמיד את שתי השיטות בטעם המצווה כמחלוקת זה מול זה הוא החתם סופר. החתם סופר הביא ששיטת תרומת הדשן שעניין המצווה הוא שיהיה אוכל לסעודה. ולדעת מנות הלוי העניין הוא כדי להרבות אהבה ואחווה. החתם סופר (ח"א קצו) עסק בדברי הרמ"א (תרצה ד) שאם אדם נתן משלוח מנות למי שלא רצה לקבל יצא ידי חובתו. וז"ל החתם סופר: "והנה ראיתי בזה ב' טעמים, בתה"ד [סי' קי"א] כתב כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות, אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו עיין שם, וי"ל אפילו אית לי' טובא מ"מ תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית [כ"ו ע"ב], וא"כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין במחילתו כלום אלא אפי' אית לי' מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש, אך בס' מנות הלוי להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד, פי' במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות, א"כ י"ל כיון ששלח והראה חבתו אעפ"י שזה מוחל לו כבר יצא ידי חובתו, ויפה כתב פר"ח מנ"ל למהר"י ברי"ן ולרמ"א שכ' משמו להכריע בזה". כלומר לדברי החתם סופר הרמ"א סבור כשיטת מנות הלוי ולכן די בכך שהראה המשלח את חיבתו ובכך יצא ידי חובה, אף שהשני לא רצה לקבל. אך החתם סופר סיים שמנין לרמ"א להכריע כשיטת מנות הלוי ולא כתרומת הדשן. דעת המנחת אשר – אין מחלוקת המנחת אשר כתב שלדעתו אין מחלוקת כלל בטעם המצווה וברור שהמשלוח מנות נועד כדי שיהיה לכולם אוכל עבור הסעודה. וז"ל: הנה לכאורה מסתברא דלא נחלקו בגדר המצוה להלכה, ולכו"ע נתינת המנות לצורך הסעודה היא, כמבואר בדברי התה"ד, וכן נראה מלשון הרמב"ם ... ומשום כן נראה דלא כתב המנות הלוי דבריו אלא כטעם נוסף בדרך הדרוש והעבודה ולא להלכה". והעיר המנחת אשר על דברי החתם סופר (הנ"ל) שכתב שהרמ"א פסק כמנות הלוי: "והוא פלאי, דהאיך נימא דעזב הרמ"א טעמא דהתרוה"ד שהיה מגדולי פוסקי אשכנז ובכל מקום הלך הרמ"א לאורו והלך אחרי המנות הלוי שהיה מקדושי ספרד כמעט בן דורו ודבריו נאמרו עפ"י דרוש". ע"כ דברי המנחת אשר. לכן המנחת אשר כתב להסביר את דברי הרמ"א שלא כדברי החתם סופר שהמשלח קיים את טעם המצווה ואין צורך שהשני יקבל, אלא אף שלא נתקיים טעם המצוה על ידו, (כי טעם המצווה הוא כדברי תרומת הדשן כדי שיהיה אוכל לסעודה), מכל מקום יצא ידי חובתו, משום שלא חייבוהו חכמים אלא לשלוח ואין בידו להבטיח שחבירו יקבל, וכיון ששלח יצא ידי חובה מה שציווהו חכמים. נראה לענ"ד שאכן יש שני טעמים נראה לענ"ד שאכן יש שני טעמים אף שדברי המנחת אשר נראים בכוונת הרמ"א שהטעם שיצא אם חברו מחל אינו משום שקיים את טעם המצווה, (וכמו שהוכיח המנחת אשר באריכות ע"ש, וגם שמחודש לומר כדברי החתם סופר בדעת הרמ"א שקיים את המצווה בכך שקיים את טעם המצווה, שתמיד צריך לקיים את המצווה עצמה כפשוטו), אלא ביאר המנחת אשר שטעמו של הרמ"א הוא שאין בידי המשלח יכולת להכריח את חברו לקבל בעל כרחו. מכל מקום לענ"ד נראה ברור שיש שני טעמים בהלכה זאת, וכדברי החתם סופר. מה שהתפלא המנחת אשר על החתם סופר שכתב שהרמ"א הניח את דברי תרומת הדשן ופסק כדברי מנות הלוי אין בכך קושיא לענ"ד, משום שאף שאין הכרח שהרמ"א ראה את דברי מנות הלוי ופסק כמותם, מכל מקום נראה שדברי מנות הלוי הם הסברא הפשוטה שמשלוח מנות ענינו להרבות אהבה ואחוה בפורים. אין בטעם זה חידוש של מנות הלוי. וכאמור לעיל, מצאנו בדברי הב"ח שכתב כטעמו של מנות הלוי, ואף שכתב כן בדעת רש"י נראה ששאר הראשונים יסכימו לטעם זה אף שאינם מסכימים עם רש"י בפירוש הסוגיא. דברי תרומת הדשן שהמשלוח מנות נועדו כדי שיהיה אוכל לסעודה אינם מוכרחים, ונראה שאף יש בהם קצת דוחק, שהרי עשירים אינם צריכים אוכל לסעודה, והסברא שכתב החתם סופר בביאור תרומת הדשן שעל ידי שנותנים משלוח מנות, ממילא העניים לא יתביישו לקבל הוא טעם מחודש, וקשה לומר (כדעת המנחת אשר) שזה דעת כל הפוסקים. [יש להוסיף לגבי מי ששלח מנות והשני לא רצה לקבל, שאפשר שגם לטעם של מנות הלוי לא יצא כי סוף סוף השני לא קיבל, ראה לקמן]. האם המקבל צריך לדעת מי שלח לו? בשו"ת כתב סופר אורח חיים (סי' קמא) כתב: "מה שנסתפקת מי ששולח מנות לרעהו ואין המקבל יודע מי שלח לו אם יוצא המשלח מצות משלוח מנות לפום רהיטא נ"ל דתלי' בטעמא, לטעמא דתה"ד דמצות מ"מ כדי למלאות חסרון מי שאין לו מסתבר דיוצא גם כשאין חבירו יודע מי ששלח לו סוף כ"ס הגיע לתכלית המכוין ויש מצוה ביותר כעין מצות צדקה דאמר ר"ח ה"ד מצות צדקה שא"י ממי נטלה כדי שלא לבייש, אבל לטעמא משום חיבה שלום וריעות וכן משמע לשון איש לרעהו בוודאי א"י כשאין המקבל יודע מי המשלח דאין שלוח כזה דרך חיבה וריעות ואינו מקרב לבבות, וכיון שהחזקנו דינו של הרמ"א דיוצא כשאין מקבלו וכטעמא דמ"מ משום חבה וריעות ממילא נשמע דא"י כשאין המשלח יודע מי שלח לו כנלפע"ד". לולא דבריו היה מקום לומר לענ"ד שיצא ידי חובה אף לדברי מנות הלוי, כי אף שמסתבר שטעם המצוה היא משום אהבה וריעות, מכל מקום יתכן שאין הטעם מעכב את המצוה. סוף סוף הוא שלח משלוח מנות למישהו. ועוד שבכל זאת הוא מרבה קצת אהבה ואחוה בין בני ישראל. ועוד שלפי ערוך השולחן (מובא בהמשך) טעם המצוה היא כדי להרבות שמחה, ומסתבר שיש תוספת שמחה גם באופן הזה, וצ"ע. שלח לפני פורים והגיע למקבל בפורים בשו"ת תורה לשמה המיוחס לבן איש חי (סימן קפח) נשאל: "מי ששלח לחבירו מעיר אחרת משלוח מנות קודם פורים כי חשב שתגיע לידו ביום פורים וכן היה שהגיע לידו ביום פורים אם יצא ידי חובה בזה דאזלינן בתר המקבל שקבלם בפורים או דלמא אזלינן בתר השולח ששלחם קודם פורים ולא יצא י"ח. והשיב התורה לשמה: "הנה דבר זה תלוי בפלוגתא שיש בטעם של משלוח מנות בפורים כי ב' טעמים יש בזה והם הא' הטעם שכתב בתרומת הדשן ז"ל והוא כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות והב' הטעם שכתב במנות הלוי ז"ל והוא להרבות שלום וריעות היפך מן המלשינות של המן שאמר מפוזר ומפורד במחלוקת ולכן תקנו משלוח מנות והנה לפי טעם תרומת הדשן ז"ל נראה דיוצא י"ח דעיקר התקנה היתה בשביל אדם שנשלח אליו כדי שיהיה לו הרוחה בפורים וכבר הגיע לידו בפורים אך לפי טעם מנות הלוי ז"ל להרבות אחוה וריעות הנה זה נוגע למשלח שצריך לשלוח כדי להראות אהבה וריעות ולפ"ז בעינן שתתראה האהבה והריעות מאת המשלח ביום הפורים עצמו ולא מהני ליה מה שעשה קודם פורים כי החבה הנראית מצידו היא בעת שיצא מידיו המנות והנה מפסק הרמ"א ז"ל שפסק בש"ע /או"ח/ בהגה סי' תרצ"ה דאם שלח מנות לרעהו ואינו רוצה לקבלו או מוחל לו יצא משמע דס"ל כטעם הרב מנות הלוי ז"ל יען דלפי טעם של הרב תרומת הדשן ז"ל למה יצא איך שיהיה בנידון השאלה לא נפיק זה י"ח אליבא דכ"ע דלפי מנות הלוי לא יצא. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו". הרי שלדעת התורה לשמה, לפי תרומת הדשן המצוה מתקיימת בתוצאה שחברו יקבל אוכל בפורים, ולכן אפשר לשלוח לפני פורים אם יגיע לידו בפורים. ולפי מנות הלוי המצוה היא להראות אהבה וחיבה ולכן צריך להראות אהבה וחיבה ביום פורים עצמו. ולענ"ד צ"ע, שלולא דבריו היה נראה שלכל הדעות לא יצא ידי חובתו משום שאף לדעת תרומת הדשן שטעם המצוה הוא כדי שיהיה לשני אוכל לסעודה, מכל מקום צריך לקיים את המצוה בזמנו כולל המעשה ולא רק התוצאה. וכעין זה כתב ערוך השולחן (תרצה יז) בטעמו הראשון, וז"ל: "ויש להסתפק כששלח מנות לרעהו שבמרחקים קודם פורים, ויגיעו לו בפורים, אם יצא בזה ידי משלוח מנות. ויש מי שאומר דיצא (באר היטב סעיף קטן ח בשם י"א). ולי נראה דלא יצא, דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו. ועוד: דהא עיקר המשלוח מנות הוי משום שמחה, ואיזה שמחה היא לו עתה מה ששלח מקודם?". [ועי' עוד בערוך השולחן (תרצד ב) לגבי מתנות לאביונים שמועיל לתת לפני פורים לשליח שיתן בפורים. וכנראה סבור ערוך השולחן שבמתנות לאביונים המצוה היא בתוצאה, ואילו במשלוח מנות המצווה היא במעשה]. האם לתת משלוח מנות למי שאינו שומר תורה ומצוות? יש מקום לדון במי שאינו שומר תורה ומצוות לפי שני הטעמים. לפי הטעם של מנות הלוי, להרבות אהבה ואחווה, יש לומר שזה דווקא במי שמצווה לאהוב אותו, מה שאין כן במומר להכעיס. אך למעשה היום צריך לאהוב את אחינו שאינם שומרים תורה ומצוות (למעט אולי יחידים ממש), שרובם ככולם כתינוקות שנשבו, כמבואר בהרחבה בשו"ת מנחת אשר (ח"א סי' י). ויש לדון לפי הטעם שכתב תרומת הדשן שטעם מצות משלוח מנות הוא כדי שיהיה אוכל לסעודה, אפשר שאין מצווה לתת לחילוני משום שהוא לא יכוון לקיים את מצוות הסעודה. אלא שאין הכרח בכך ואולי הוא כן ישב לסעודת פורים. ועוד שאפשר שסעודת פורים לא צריך כוונה (ראה פמ"ג משב"ז תרצה א, ומ"ב תרצה ד). אך אפשר שבמומר לכולי עלמא לא יצא בלי כוונה כי אינו חושב כלל שהוא עושה מעשה מצוה, וכעין מה שכתב השולחן ערוך (תעה ד): "אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה; אבל אם סבור שהוא חול, או שאין זו מצה, לא יצא". וביאר המשנה ברורה (ס"ק לז): "אבל אם היה סבור וכו' - כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מעשה המצוה ואפילו בלא כפאוהו עכו"ם ומעצמו טעה ג"כ לא יצא". עכ"ל המ"ב. אף בעניין יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, אפשר שהוא כמי שאינו יודע כלל שהוא עושה מצווה, וצ"ע. וראה מה שהרחבתי בעניין נתינת משלוח מנות לחילוני כאן: https://www.yeshiva.org.il/ask/142416 . ספר חידושי תורה כמשלוח מנות בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' צא) חקר אם אפשר לקיים מצות משלוח מנות בחידושי תורה ששלח לחבירו בפורים. וכתב שלפי הטעם של מנות הלוי שהוא להרבות אהבה וחיבה היה נראה שיוצא, שידוע שגם בחידושי תורה שש חבירו ולפעמים יותר ממתנות גשמיות, ואמרו ז"ל אינו זז משם עד שנעשים אוהבים זה לזה את והב בסופה שמראה לו חיבה בזה, ואין לך תענוג גדול משמחת תורה. וכתב שגם לטעם של תרומת הדשן "מקום יש בראש לישב ולומר דאם למאכל הגוף תקנו משלוח מנות וקיים בו מצוה כל שכן השולח לו מזון רוחני משלוח מנות חדושי תורה ודאי דיצא והרי אנן קיי"ל גדול המחטיאו יותר מההורגו.. אבל למנות הלוי גם ד"ת מנות הוא (ובדרך צחות הרי ספרו שהוא דברי תורה נקרא מנות הלוי)". ע"ש. החזון עובדיה דחה בתוקף את הצד שיצא ידי חובה בספר חידושי תורה, וכתב שאין לנו אלא פשטות דברי השולחן ערוך והפוסקים שלא יוצא ידי חובה במשלוח מנות של ספר חידושי תורה. משלוח מנות של אוכל שכשר למשלח ולא למקבל כתב במקראי קודש לרב הררי (פ"ח הע' לה): "ושאלתי את הגר"מ אליהו בענינים אלה, ואמר לי שלדעתו אם שלחו כמשלוח מנות בשר טרף, לא יצא המשלח ידי חובה. ובאשר למקרה שאשכנזי שלח לספרדי בשר שאינו חלק בית יוסף, ספק אם השולח האשכנזי יצא י"ח, כי מטעם אהבה ואחוה אמנם יצא, אך מטעם שיהיה למקבל מה לאכול הרי אינו יכול לאכול זאת ולכן המשלח לא יצא. וא"כ הוי ספק. וגם הספרדי אינו יכול לשלוח בשר זה כמשל"מ לאשכנזי, כיון שאינו יוצא בזה למ"ד שהטעם הינו משום אהבה ואחוה. כי האשכנזי יאמר שהספרדי מזלזל בו, כי מה ששלחו לספרדי והוא אינו יכול לאכול הוא שולח לאשכנזי, והוא כאילו "הגוי של שבת" של הספרדי". עכ"ל המקראי קודש. וראה בירושלים במועדיה בתשובות הגר"א נבנצל שליט"א (עמ ת"ה). בהערות (שם) מובא שדעת הגרח"ק שאם נותנים משלוח מנות למי שלא סומך על הכשרות של המאכלים, או שלא אוכל מטעמי בריאות לא יוצא ידי חובת משלוח מנות. וע"ש בתשובות הגר"א נבנצל שליט"א. אפשר שלא פלוג מצינו כאמור בפוסקים שחידשו כמה הלכות על פי הטעמים של המצוה. לענ"ד מסברא יש מקום לומר שלא פלוג, ולא תמיד ההלכות קשורות בדיוק לטעמים אלא כל שנתן משלוח ליהודי אחר בפורים יצא. למשל - אם נתן למישהו משלוח מנות, והשני לא רצה לקבל, אפשר שלא יצא ידי חובה לכל הדעות, שסוף סוף הוא לא נתן (שלא כפסק הרמ"א הנ"ל). ואם נתן לאחר והמקבל לא ידע מי נתן לו היה נראה שיצא לכל הדעות כי סוף סוף הוא נתן משלוח מנות (שלא ככתב סופר הנ"ל). ואם נתן את המשלוח לפני פורים והשליח הביא בפורים היה נראה שבכל אופן לא יצא כי המשלח לא נתן בפורים, וצריך לקיים את המצוה בפורים (כדברי ערוך השולחן ולא כתורה לשמה שכתב שתלוי בטעמים). ומי שנתן אוכל לחברו והשני לא אוכל כשרות זו היה נראה שיצא ידי חובה כי סוף סוף נתן לו משלוח שראוי לאכילה (שלא כגרח"ק הנ"ל). וכן אם השני לא אוכל מטעמי בריאות היה נראה מסברא שיוצא (שלא כגרח"ק הנ"ל). סוף דבר שלולא דברי הגדולים הנ"ל שדנו בכל אלו היה נראה יותר שלא פלוג. דברים בעניין להרבות אהבה ורעות בפורים ראינו בדברי כמה פוסקים שענינו של משלוח מנות בפורים הוא כדי להרבות אהבה ואחווה בפורים, היפך דברי המן שאמר עלינו "עם מפוזר ומפורד בין העמים". בהקשר הזה שאהבת ישראל היא עניין עיקרי בפורים, מעניין לציין לסיפור על הראי"ה קוק בפורים: ר' שלמה בר חיים הי"ו, בשם אביו ר' אברהם חיים הקלמן זצ"ל, שהיה ממקורבי מרן הרב קוק: "השעשוע של ליל פורים בבית הרב היה כך: אחרי קריאת המגילה, התיישבו הרב קוק והרבנים המקורבים אליו מסביב לשולחן. בין המסובים היו ר' דוד הכהן 'הנזיר', הרב יצחק אריאלי, הרב יעקב משה חרל"פ, ואבי זצ"ל. במרכז השולחן הייתה צלחת עם יין, ונתנו לכל ת"ח כפית קטנה, שבעזרתה הוא לגם מהיין מדי פעם. הרב קוק ישב בראש השולחן, ואמר לתלמידי חכמים שישבו עמו: תאמרו לי איזה פסוק שתרצו, מכל מקום בתנ"ך, ואני אביא לכם ממנו ראיה הלכתית שחייבים לאהוב כל יהודי (אפילו הוא רשע גמור)! כמובן, זה לא היה קל להוכיח זאת מכל פסוק... בכל אופן, הת"ח שהסבו עם הרב, ניסו גם הם לדרוש כמוהו, ואף להתווכח עם דרשותיו, אך עם כל גאונותם הוא תמיד גבר עליהם, ובסוף נותרה המסקנה הברורה שחייבים לאהוב כל יהודי...". ומעניין לציין לדברי רש"י בסוף מגילת אסתר (י ג) שמרדכי היה דבר שלום לכל זרעו. פירש רש"י: " "לכל זרעו" - מוסב על עמו לכל זרע עמו". בדרך הדרש יש להסביר מדוע הפסוק באמת קורא לזרע עם ישראל "זרעו", שנשמע לפום ריהטא שמדובר בזרע של מרדכי, ולא כתוב בפסוק "זרע עמו"? נראה משום שאצל מרדכי היהודי כל זרע עם ישראל היו כזרעו. וכעין זה מסופר על הראי"ה קוק: "הגאון ר' משה לייב שחור זצ"ל היה מסתופף אצל כמה וכמה מגדולי ישראל ובמיוחד אצל הרב קוק, הגאון מטשעבין והגרי"ז מבריסק זכר כל הצדיקים לברכה. הרב מבריסק שידע כי הרמ"ל היה מצוי אצל הרב קוק, התעניין אצלו על שיטתו בקירוב חופשיים והיה מרבה לבאר לרמ"ל עד כמה שיטה זו איננה נכונה. פעם אחת שאל הרמ"ל את הרב מבריסק: הנה כבודו מרבה להוקיע שיטת המזרחי ואת ראשיו על מעשיהם, אבל הנה היו"ר שלהם הלא הוא ר' מאיר ברלין, והרב כלל אינו מדבר עליו אף פעם, היתכן? הרי הוא היו"ר שלהם? ענה הרב: מה זה איתך ר' משה לייב, עהר איז דאך מיין פעטער, מיין קרוב, (הוא הרי הדוד שלי, הקרוב שלי) בודאי שלא אדבר עליו. ענה לו הרמ"ל: אם כן יבין כבודו את מרן הרב קוק, אצלו כל יהודי היה בבחינת פעטער, בבחינת קרוב משפחה. חייך הרב מבריסק ונהנה מההברקה של הרמ"ל".