שלום כבוד הרב, אשמח לשאול לגבי תרגום. תוספות על מגילה, כג, ב : "לא שנו אלא במקום שאין מתרגמין – ועל זה אנו סומכין שאין אנו מתרגמין הפטרות שבכל ימות השנה וכן הפרשיות." תוספות על ברכות, ח, א-ב : "שנים מקרא ואחד תרגום – יש מפרשים והוא הדין ללועזות בלע״ז שלהן הוי כמו תרגום שמפרש לפעמים. כי כמו שהתרגום מפרש לע״ה כך הם מבינים מתוך הלע״ז. ולא נהירא שהרי התרגום מפרש במה שאין ללמוד מן העברי כדאשכחן בכמה דוכתי דאמר רב יוסף (מגילה דף ג.) אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר ע״כ אין לומר בשום לשון פעם שלישית כי אם בלשון תרגום." "ואפילו עטרות ודיבון וכו׳ – פי׳ רש״י אפי׳ עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ״מ תרגום ירושלמי. היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל. ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אע״ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג׳ פעמים העברי מ״מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום." 1.האם ידוע לומר שהתוספות הללו הם אותם תוספות במגילה ובברכות? 2.האם חייב לומר שהתוספות במגילה נקבעו בהתאם לסברה שלהם אודות מהות התרגום או שניתן לומר שהקביעה הזאת נעשתה ללא קשר לסברתם במהות התרגום? ( גם אם היו סוברים שתרגום בציבור חייב להיות רק אונקלוס, ובמקום שנוהג לתרגם מתרגם בלי קשר להבנת הציבור בארמית, ושתרגום אונקלוס ניתן בסיני, ורק אותו חייב לקרוא בשתיים מקרא ואחד תרגום, ועוד, עדיין ייתכן לומר שרק בחלק מהמקומות נהגו לתרגם ובחלק לא) 3. שאלה ברשות הרב שקשורה קצת לנושא, אשמח להבין איך ייתכן שהעולה לתורה מברך בלי לקרוא בקול רם (או אפילו בלי לקרוא כלל לחלק מהדעות) והבעל קורא הוא זה שקורא בקול רם, בין לדעה שהברכה נתקנה לכבוד התורה שנקראת בקריאה הציבורית ע"י אנשים שונים ובין אם נתקנה להוצאה ידי חובת המצווה, אשמח אם הרב יוכל להסביר איך המנגנון הזה ייתכן הלכתית מבחינת הברכה ואם יש משהו דומה לו?

שלום 1. כנקודת מוצא אין סיבה לומר שתוס' חולקים אחד על השני אם אין הכרח לכך. בשני מסכתות "יותר קל" לומר שמדובר בתוס' חולקים אם יש צורך בדבר. 2. התוס' מגילה מדייק מדברי הגמרא שיש מקומות שלא נהגו לתרגם את את ההפטרות ומכאן התפשט המנהג שלא לתרגם את התורה. [בזמן התוס' נהגו לתרגם רק את ההפטרות של פסח ועצרת]. דיון זה לא קשור בהכרח לאיזה תרגום יש לתרגם האם רק לתרגום אונקלוס או גם לתרגום אחר או אף לשפה אחרת מדוברת ארחת. 3. ניתן לומר שברכות העולה לתורה נחשבות כברכות השבח. התלמוד הירושלמי (מגילה פרק ד' הלכה א') מבאר שתפקידן של הברכות הוא להבטיח שהתורה לא תישאר קרחת, ובנתינת מסגרת לחלוק כבוד לתורה: אמר רב שמואל בר נחמן: ר’ יונתן הוה עבר קומי סידרא. שמע קלון קרויי ולא מברכין. אמר לון: עד מתי אתם עושין את התורה קרחות קרחות? תרגום הגמרא: אמר רב שמואל בר נחמן: ר' יונתן היה עובר לפני קריאת הפרשה. שמע קולות קוראים ולא מברכים. אמר להם: עד מתי אתם עושים את התורה קרחת? נראה שביאור זה עולה גם מדברי הטור (או"ח סי' קל"ט): וה”ר יהודה ברצלוני כתב בשם רב סעדיה גאון….ואף על פי שכבר בירך על התורה בבוקר קודם פרשת הקרבנות חוזר ומברך אשר בחר בנו כשקורא בתורה ולא הוי ברכה לבטלה דמשום כבוד תורה נתקנה כשקורא בציבור. הברכות הם לכבוד התורה ונותנות מעמד חשוב לקריאה. הברכות הם מסגרת לקריאה שלא תהיה "קרחת" כלשון הירושלמי. יום טוב