שלום הרב. איך להיות נורמלי ביחס למראה אישה? כלומר לא לחשוב מחשבות או להתייחס באופן שונה לאישה שנראת יפה. ואפילו לא לשים לב לזה ישר, אלא להיות נורמלי כמו כל אדם שאתה פוגש. כמובן, יש דיני ייחוד ואל תרבה שיחה עם האישה, אך בכללי- להיות נורמלי. ובקשר לשאלה הראשונה: איך מגיעים לכך שהיופי האמיתי שרואים זה היופי הפנימי, וכל החוץ, כלומר המראה החיצוני, לא חשוב לעומת היופי הפנימי. כלומר שאראה יופי חיצוני שיושפע מהפנימי. ככה שלא משנה את מי אני אראה לפני הזוגיות, כל עוד לא הכרתי את אישיותה, לא ישנה לי המראה החיצוני. אני יודע שאין פתרון קסם, אבל אני מבקש מהרב שינחה אותי איך לפעול. תודה רבה הרב. נ.ב: אם לרב יש ספרים בנושא, על היופי הפנימי, אשמח לדעת. תודה.

שלום וברכה, זה נורמלי וטבעי שאדם מושפע ממראה אשה, וזו הסיבה שצריך שמירה. כעיקרון ככל שהרוחניות תופסת יותר מקום בחייו של האדם, והוא שקוע בלימוד תורה, ופרוש מעריות - באופן טבעי הוא פחות מתרגש ומושפע מהחיצוניות. אך גם אנשים גדולים מושפעים ממראה אשה, ואין אפוטרופוס לעריות. יחד עם זה אדם צריך להזכיר לעצמו את האמת שאין לייחס חשיבות גדולה ליופי החיצוני של האשה "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל". גם בעניין שידוך צריך לזכור שהעיקר הוא המידות והאישיות של האשה. מקורות והרחבה: בגמרא (ברכות כ.) מסופר שרב גידל היה רגיל לשבת בשערי המקווה. והדריך את הנשים איך לטבול. אמרו לו החכמים: "האם כבודו לא מפחד מיצר הרע?". אמר להם: "דמיין באפאי כי קאקי חיורי". כלומר - הם דומים בעיני כאווזים לבנות ואינני מתרגש מהמראה שלהן. ביאר שם מרן הראי"ה קוק בפירושו עין איה (אות לו): "יש הבדל בין ההנהגה המוסרית הראויה לאיש ישר בינוני, אשר אמנם כבש דרכיו בהסכמתו ללכת בדרך הטוב והישר, אבל לא התרומם עדיין בשכלו וקדש טבעו להשתמש בכל כח, רק כפי צד השכלי שבו. כ"א את הדברים שהם גורמים להדרכה טובה אותם יבחר להתקרב להם, והדברים שיוכלו לעורר נפשו לצאת מהשורה הישרה מהם יברח. האיש הגדול מאד, אשר התרומם להעלות חושיו וכח ציורו למעלה שכלית, הוא ימצא בכל ענין רק את הצד המחוכם שבו. החושים אינם משמשים אצלו בשביל הנאת ההרגשה, כ"א בשביל הידיעה השכלית הבאה מהם. וכבר כ' גם מפילוסופי האומות, שהחכם ישתף באכילתו דעת משפט הטעמים, והידיעה לצייר אמתת תכונת הטעם, שהיא הנאה שכלית, היא עקרית אצלו, יותר ויותר באין ערוך מהרגשת הנאת האכילה. והנה לפעמים יצטרך האדם כדי להדריך עצמו בהדרכה מוסרית, לגרע עיניו מכל הרגשת יופי של החושים, בפרט במקום שיוכל לעורר רוחות פורצות גדרות התורה והמוסר. ולפעמים מרוב הרחיקו ללכת בדרך הפרישות, יאבד ממנו חוש הכרת ערך היופי. אמנם הגבור וחסיד עליון אשר גבר בשלימות, אינו צריך לאבד מנפשו שום הרגשה טבעית. הוא יכיר את ערך היופי לפי תכונתו ושימושו במציאות, ושולט גמור הוא להגביל ערכו רק למשפט החכמה והשלימות. ע"כ רמז, כי דמיין באפי כי קאקי חיורא. הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה. הנה האווז היתה סימן למושג החכמה, כאומר שהיופי שנכלל בחיוורי, לא יוגבל אצלי כ"א כפי ערכו מצד החכמה לא לפי ערכו מצד החושים ורגשי חמדת יצר לב האדם. וזאת היא מעלת השלימות העליונה, שהיא ברכת ד' על מי ששם כל מעייניו לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו". אם כן מבואר בעין איה שאדם יכול להחליש את חוש הכרת ערך היופי על ידי פרישות. אך האדם הגדול מאד שעיקר מחשבתו וליבו שקועים בחכמה אינו מושפע מהיופי החיצוני, אפילו אם הוא לא פורש מעריות בקיצוניות. אברהם אבינו בכניסה למצרים אמר לשרה אשתו "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב יא). ואמרו חז"ל שעד אז הוא לא שם לב כי הוא לא הסתכל על אשתו. בספר זקניך יאמרו לך (עמ' ריג) מובא בשם רבי דוד קראנגלאס שביאר שבאמת אברהם ראה את שרה הרבה פעמים, אלא שהיופי החיצוני לא היה חשוב בעיניו, והוא לא שם לב לכך. אך כידוע מדרגה זו של אברהם אבינו ושל רב גידל הוא מיוחד וחריג אפילו בין גדולי הדורות. מכל מקום ניתן ללמוד שיש מדרגה כזו, וללמוד שאפשר, כל אחד לפי מדרגתו לשים לב יותר לרוחניות ולפנימיות, ופחות לחיצוניות. רק לצורך הדוגמא נציין שאף מרן הראי"ה קוק שהיה מגדולי הדורות, (וכנראה בתחושה אישית ידע לבאר היטב בעין איה שם שיש מדרגה כזו של רב גידל שלא התייחס ליופי החיצוני) - ידוע כמה בעצמו פרש מהעריות. העידו עליו שלא ראה צורת אשה מימיו (מבחירי צדיקיא לרב זוסמן עמ' קפב, ועמ' קפה). ולא התמקח עם אשה על מחיר כדי לקצר בדיבור עם אשה (לשלשה באלול אות ב). וביאר מרן הראי"ה קוק במידות הראיה (ערך צניעות) את הצורך מפני יצר האדם אפילו לדחות ענייני דרך ארץ, וז"ל: "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך-כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכחו החלש יגרמו לפרוץ במדת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי. מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים, הי' ראוי להיות שוה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מדת דרך-ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה א). הצנוע מכיר, כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי-אם מפני התכלית הכללי היפה".