אבא שלי חילוני ואמא לא הכי חזקה תורנית. זה יוצר מצבים בהם קשה להם עם בחירות שלי או שלי קשה עם סיטואציות בבית. ישנן כמה בעיות שנוצרות: א. כיצד נכון להתנהג כאשר ההורים לא מרשים ללכת להתפלל במניין? ב. כיצד נכון להתנהג בעניין יהודה ושומרון - ההורים לא רוצים שאסתובב במקומות כאלה (במסגרת טיולים או שבתות מטעם הישיבה). כיצד עליי לנהוג? ג. האם נכון לעשות דברים שידוע לי שמצערים את ההורים אם אין בהם חובה ממשים (לדוגמה הגדלת גודל הכיפה, דעות "קיצוניות" בנושאים תורניים שונים. ד. אבא שומע לפעמים שירת נשים, הרבה פעמים הוא משמיע לי חלק מהשירים האלה או שהם מתנגנים ברקע בבית. מה עליי לעשות? ה. האם יש דרך בה אוכל להשפיע על אחיי?

בס"ד שלום לך יקירי. קראתי את מכתבך ומאוד הבנתי אותך. מאוד לא פשוט לחיות במציאות כזו, שאתה רוצה משהו, שאתה מאמין במשהו שההורים פחות מחוברים אליו, במיוחד כאשר מדובר בדבר שמקיף את כל חיי היום יום שלנו. לכן ההדרכה הכללית היא מצד אחד לא לוותר על האמת שלך, ומצד שני לעשות מאמץ שלא להיכנס למריבה, אלא להביע את האמת שלך מתוך כבוד ונעימות ויחד עם זה עם החלטיות. כדי להמחיש את הדברים, אעבור על הדברים שכתבת אחד לאחד וננסה לראות איך לעשות זאת בדרך הנכונה: א. כשההורים לא מרשים ללכת להתפלל במניין אם מדובר במקרה שבו ההורים אוסרים משום דאגה (כגון ביטחון, קורונה, שעה מאוחרת וכדו’), אז מן הראוי לשקול את דבריהם בכובד ראש, ולנסות להגיע לפשרה: מניין קרוב יותר, מניין מוקדם/מאוחר, או מניין שבתוך תחום שהם מרגישים איתו בטוחים. אך אם האיסור הוא מנוגד לעצם קיום המצווה – אסור לבטל מצוות תפילה במניין בגלל צערם, שהרי כיבוד הורים נדחה מפני קיום מצוות. עם זאת, יש לקיים את המצווה בדרך עדינה ושקטה, ללא התרסה, להסביר שאתה עושה זאת באהבה לה’, ולא כמרד בהם. ב. בעניין יהודה ושומרון אם ההורים מפחדים מסכנה, זו סיבה שמחייבת התחשבות. גם אם אתה סבור שהמקום בטוח, חשוב מאוד לא לצער את ההורים במיוחד בדברים שלא חייבים. לכן אם זה טיול רשות או שבת רשות, עדיף להימנע כדי לא לגרום להם דאגה גדולה. אבל אם מדובר במסגרת ישיבתך או לימוד תורה, מקום שמפקחים עליו רבנים ואחראים, תסביר להם בעדינות שאתה נמצא תחת השגחה ושהדברים נבדקים ברצינות. כלומר — אם יש פיקוח רציני, תוכל לנסוע, אך חשוב לשתף אותם, להרגיע ולכבד את רגשותיהם. ג. עשיית דברים שידוע שמצערים את ההורים – כשאין חובה ממשית אם אין חובה הלכתית בדבר – כגון אורך פאות, או שימוש במונחים אידיאולוגיים שמכעיסים אותם – עדיף להימנע ממה שמצער אותם. הכבוד להורים והשלום בבית הם מצווה גדולה, ולעיתים עדיפה דרך הצניעות והשקט – “דרכיה דרכי נועם”. אם אתה רוצה לבטא את הזהות שלך יותר – עשה זאת בהדרגה, מתוך נחת, ותן להם לראות שאתה נשאר בן מכבד ואוהב. כך גם יכבּדו את דרכך. ד. שירת נשים בבית אם הוא משמיע ברקע ואתה יכול להתרחק מעט, לסגור את הדלת, או לעסוק במשהו אחר – זו הדרך הראויה. אין צורך להתעמת, אלא למנוע שמיעה בפועל מבלי לפגוע בו. אם זה משהו שהוא מפנה אליך במכוון – אמור בנחת: “אבא, אני מעדיף לא לשמוע שירת נשים, אני מקווה שזה בסדר.” דיבור רגוע, בלי שיפוטיות, יוצר הרבה יותר השפעה מכעס או ויכוח. ה. השפעה על האחים הדרך היעילה ביותר להשפיע היא דוגמה אישית מתוך שמחה. כאשר אתה שמח בעבודת ה’, עוזר בבית, מדבר בנועם, צוחק איתם, מתעניין – הם מרגישים שהדת מוסיפה חיים, לא לוקחת אותם. אל תנסה “להחזיר” או “לשכנע” ישירות. תן להם לראות את היופי שבדרך, ובזמן הנכון הלב שלהם ייפתח מעצמו. שתהיה לך המון הצלחה, ואשמח לעזור לך עוד בכל מה שאוכל. תרגיש חופשי לכתוב אלי ואשמח לעזור. בברכה הרב יצחק גרינבלט.