שלום רב, האור החיים בתחילת פרשת בשלח כתב שויהי זה לשון צער ושאל למה זה כתוב בהקשר של יציאת מצריים - "ויהי בשלח פרעה את העם". אבל הגמרא במגילה (י ע"ב) דוחה את האמירה שויהי זה לשון צער ואומרת שיש פעמים שויהי זה לשון צער ויש פעמים שלא. וא"כ, איך יכול להיות שהאור החיים מקשה על הפסוק מאמירה בגמרא שנידחית בכל מקרה. תודה.

לשואל שלום, אכן, הגמרא במגילה (י ע"ב) מסיקה כי: "כל 'ויהי' – איכא הכי ואיכא הכי [יכול להיות צער ויכול להיות שמחה], 'ויהי בימי' – אינו אלא לשון צער". אם כי, הגמרא באותו עמוד ממש קובעת כלל נוסף: "והיה – אינו אלא לשון שמחה". אור החיים הקדוש מדגיש בקושייתו שיציאת מצרים היא לא סתם אירוע חיובי, אלא "עיקר שמחת ישראל... ואין לך שמחה גדולה מזו". במצב של שמחה מושלמת וחסרת תקדים שכזו, שואל "אור החיים" הקדוש, מדוע התורה בוחרת להשתמש במילה "ויהי" – שהיא מילה דו-משמעית שיכולה לרמוז גם לצער ("איכא הכי ואיכא הכי")? היה ראוי שהתורה תשתמש במילה "והיה", או בלשון אחרת שמוקדשת אך ורק לשמחה טהורה וללא כל ספק של צער. ועוד: במדרשים אחרים (כמו בראשית רבה מב, ג), מובאת שיטתו של רבי יוחנן ש"ויהי" הוא לשון צרה ככלל גורף, ללא הדחייה של רב אשי המופיעה בגמרא. ניתן לומר, שאור החיים הקדוש בבואו לפרש את הפסוק על דרך הדרש, נשען על דברי חז"ל הרואים ב"ויהי" סימן מובהק וקבוע לצער. בברכה נאמנה