מטרידה אותי בעיה כבר הרבה זמן, ב"ה הקב"ה חנן אותי יחסית ליותר ’מוח’ מהרגיל - מה שמוביל די ישירות להצלחה שלי בלימודים (תורניים וגם מקצועות חול). הבעיה שלי היא שאני יודע שהמשפחה והחברים הקרובים שמחים בהצלחות שלי, במיוחד ההורים שזה גורם להם להיות גאים ושמחים בי -ככה שאני ממש רוצה לשמח אותם. אבל מצד שני כל פעם שאני מדבר על ההצלחות שלי אני מרגיש שזה גורם לי לגאווה, נכון שלא באמת יש לי במה להתגאות,כי זה לא שאני עושה משהו מיוחד, פשוט ככה נבראתי (אני כן צריך להודות לה’ על זה, ואני מודה.) אשמח לדעת אם יש דרך ביניים שאוכל גם לשמח את בני המשפחה ומצד שני שלא אכשל בגאווה, ואם יש הבדל בין ’הצלחות’ תורניות ללימודים הכללים?

טוב וראוי לשמוח בהצלחות. אך לא להתגאות. שמחה כן גאוה לא. כי לאחד יש כשרונות למודיים ולשני כשרונות במדות טובות ואופי טוב. והשלישי אמנם מתקשה אך משקיע ושכרו גדול. ולפום צערא אגרא. ויש לו בזה מעלה על אחרים. ולכן אין כל הצדקה לגאוה. ואם אדם מצליח ומתגאה בהצלחתו, הרי מי שאינו מצליח אך אינו מתגאה עולה עליו במדות טובות. ושוב אין למצליח סיבה להתגאות, כי הגאוה מפילה אותו מטה מאחרים. אבל לשמוח ולהודות לד' על הצלחות זה לא רק מותר אלא גם נכון. כי השמחה מגבירה את הרצון להוסיף עוד תורה וחכמה. וכמו שאמרת אין הצדקה להתגאות בכשרונות שאתה לא יצרת אותם. אלא דוקא רבוי הכשרונות צריך להביא לענווה. כי ככל שאדם מקבל יותר הוא מחויב יותר, ומי יודע אם הוא עומד במשימות המוטלות עליו. וגם ההכרה שהוא מקבל יותר צריכה להביא להתבטלות יותר גדולה לפני רבש"ע שהכל ממנו ית'. ולכן משה רבנו היה העניו מכל האדם. דוקא בגלל גדלותו. וכן אברהם אבינו וכן דוד המלך.