טען מאיר איש שלום ז"ל ("מאיר עין על סדר והגדה של לילי פסח", האנטס 1969, עמ’ 25- 27) ובעקבותיו פרופ’ תבורי ("ארבעה כוסות", בתוך: "פסח דורות", תל אביב 1996, עמ’ 131) שמנהג ארבעה כוסות אינו מנהג ייחודי לפסח, אלא שזה המנהג הבסיסי של סעודות בעולם העתיק, והיתה השפעה יוונית על נוהג הסעודה גם בעם ישראל. יותר מאוחר סמכו להן רמזים של לשונות גאולה וכו’ כפי המופיע בגמרא. אבל "אין הדרוש סבה אל המנהג אלא המנהג הוא סבה אל הדרוש ! " (איש שלום, עמ’ 26). אשמח לשמוע את דעת הרב בנידון, האם הדברים אכן כך, או שישנה אפשרות מסורתית יותר להסבר העניין.

אינני מצוי בנושא כדי לדעת האם אכן דבריו מבוססים. ומכל מקום אין בזה שום פגם. שכן מן הסתם היו מנהגים רבים מאוד בסעודות, ואת הטובים שבהם, שיכולים לשמש סמל וזכר לרעיונות חשובים, אפשר לאמץ. ואפשר אף להסביר יותר בעמקות, כי פעמים רבות מנהגי העמים מבטאים יסודות עמוקים בנפש האדם, יסודות שמשותפים לכל בני האדם, ולכן יש בהם התאמה לרעיונות תורניים שונים. כלומר הם יכולים לשמש כלים לרעיונות גבוהים יותר. וכפי שכתב במורה נבוכים שהגויים עובדי העבודה זרה היו משתמשים לעבודתם בפירות שהיו גדלים על העצים בשלוש השנים הראשונות. ומנגד התורה אסרה אותם. ואפשר להבין שהגויים אכן עמדו על איזה תכונה מיוחדת שיש באותם הפירות, אלא שטעו ונתנו להם דגש לא נכון, והתורה מיישרת את דרכנו ומונעת אותנו מטעות וקובעת שאין ליהנות מהם.