מתוך בחירה החלטנו בעלי ואני שלא אצא השנה לעבודה בחוץ ואתמקד בעבודת הבית: טיפול בצרכי הקטנים (ביניהם תינוקת כבת ארבעה חודשים), הבית וכדו’. אני נהנית מאוד להשקיע בחינוך הילדים ובטיפול בהם ומשתדלת לעמוד במשימה ולהתגבר על קשיי עייפות, שחיקה, שגרה, פיתוי לצאת לעבודה בחוץ שיש בה שכר כלכלי ואף פרגון, עידוד והערכה מסביבה רחבה. בסך הכל יש לי סיפוק רב מההשקעה בבית. יחד עם זאת מפריע לי באיזשהו מקום שבעלי אינו שותף עימי במטלות הטיפול במיוחד בקטנה. נכון שהוא עובד בחוץ אך גם אני בזמן שהוא בעבודה - עובדת לא פחות קשה. האם אין מקום שהוא יקח חלק בטיפול בתינוקת בשעות הערב לדוגמא או בלילה או בשבת, כגון: החלפת טיטול וכדו’. איני מבקשת שיעשה זאת כל הזמן שכן אני שמחה לעשות זאת בעצמי. אך לפעמים כשאני יוצאת לדוגמא לשיחה בשבת או כשאני קצת עייפה מידי האם אין מצב שהוא יחליף טיטול ולא יחכה עד שאני אגיע לעשות זאת? אפילו לא ברובד של עזרה אלא מתוך הרגשת שותפות, האם זה רק תפקיד שלי שעליו חל איסור לעשותו?

אין לך בעל מיוחד, הוא דומה לרוב הבעלים. האשה, בצדק, מצפה שיבין מעצמו שצריך לשים יד בעול הבית והבעלים לא עונים על הציפיות. אם לא תשוחחו על כך תוכלי לחכות עד בוש. הדרך היחידה היא בשיחה ובברור. הבעלים לא רעים. אולם אין להם מודעות ומחויבות משפחתית. זהו פגם ביצור של האיש. האשה צריכה להכיר בכך. כמו שיש לאשה קשיים כך גם לאיש. האשה צריכה ללמוד לעזור לאיש בדרך שהיא לא תגרום למתח בבית. הדבר נכון גם בנוגע לצפיות של האיש. מותר לנו לצפות מבן הזוג שלנו, אולם כדאי שהצפיות לא יהוו מחיצה בקשר שבין איש ואשה. הדרך היא קבלת השני, הבנה שיש דבר שאולי קשה לו, גילוי מה שקשה לי ודיבור על הצפיות שלי ללא הטלת אשמה אלא כגילוי הקושי שלי. בהצלחה.