אני מלמדת נערות אמריקאיות שלומדות בארץ השנה לשנת מדרשה. במשך הלימוד עלה הרבה פעמים הבדלים בין היחס של היהודים לגוים לעומת היחס של היהודים לעצמינו. משהו שבמיוחד הטריד אותן היה שאבידתם לא מחזירים ודברי שמואל בגמרא ב"ק קיג שמותר להטעות גוי. אפילו עם הסתייגותו של רבי פנחס בן יאיר שבמקום שיש חילול ה’ אסור (ודברי האחרונים שבמקום שניתן לעשות קידוש ה’ עדיף לעשות קידוש ה’). הפריע להן שזאת הסיבה שמחזירים להם את ממונם ולא בגלל שאנחנו אנשים טובים ובעלי ערכים. איך ניתן להסביר לבנות אמריקאיות שחיים בין הגוים והרבה יש להן חברים גוים את ה"אפליה" שיש לתורה כלפי הגויים?

העיקרון הוא שגם כלפי גויים צריך לנהוג לפי מידת הדין. מה שמגיע לאחר מגיע גם אם הוא גוי. כך נפסק שגזל הגוי הוא אסור. אולם יש הלכות בדיני ממונות שמצד עיקר הדין לא היו חייבים. החיוב הוא ביטוי למידת החסד. כך התפיסה המשפטית בנוגע להשבת אבידה שמצד עיקר הדין ברגע שאדם מאבד חפץ הקשר שלו עם החפץ מבחינה ממשית ניתק ולכן בעצם כך פוקעת בעלותו. רק החיוב של התורה להחזיר אבידה יוצר קשר בין הבעלים לחפץ. את חיוב הטירחה וחיוב ההשבה התורה קבעה רק בנוגע לישראל. עצם ההבחנה בין ישראל לגויים במידת הערבות היא מובנת. כמו שיש הבדל בערבות שיש לאדם כלפי משפחתו כך גם הערבות שיש לקבוע בנוגע למי שהוא מבני עמך לעומת עם זר. זה לא נובע משנאה, זה נובע מכך שטוב שהעולם יתנהל בצורה כזו שיש חיבורים יותר חזקים למי שהוא קרוב אליך מאשר עולם בו אין קרוב ורחוק. בעולם שאין בו קרוב ורחקו בסופו של דבר העולם עלול להתדרדר שכולם נהיים רחוקים וכפי מה שנראה שהעולם המערבי מתדרדר. זהו אחד הויכוחים הגדולים שיש ליהדות עם הנצרות. הנצרות חושבת שהעולם יהיה טוב יותר אם נבטל את היחודיות של עם ישראל. אולם עמדת התורה הפוכה. עולם שיש בו גרעין מיוחד שיש בו ערבות הדדית ומחויבות סגולית הוא זה שיגאל את העולם שהניכור והשנאה עורבים לפתחו. בדורות מאוחרים, כשהתברר שהגויים נהיו עויניים את המוסר ואת עם ישראל, יתכן שנמצא הלכות שנובעות מכך שאנו לא מעונינים לחזק את הכוחות השלליים בעולם.