לאחר תאונת דרכים, שב"ה יצאנו ללא פגע אך האוטו ניזוק, סירבה חברת הביטוח לפצות אותנו כראוי. האם מותר לתבוע אותם ישירות בבית משפט של המדינה ללא רשות בית דין? הרי ברור מראש שאם נישלח להם תביעה לב"ד הם לא יתחשבו בו בכלל ויסרבו לבוא. כמו כן, האם מותר לתבוע פיצויים שבדין תורה אינני זכאי להם?

התשובה בקצרה: חברה מסחרית, כגון: חברות ביטוח או חברה ממשלתית, נראה שלמיקל יש מקום לסמוך על השיטות המקילות. אולם ודאי שלכתחילה נראה שאין כדאי לסמוך על זה, לפי שנראה מרוב הפוס' שגם כאן יש ליטול רשות מבית דין, וגם אין זו טירחה רבה, ראוי לעשות כן. התהליך הוא שעליך לתבוע בבית דין כלשהו, הם שולחים להם הזמנה (בדרך כלל לשבוע הבא), וכשאינם מופיעים לדיון, בית הדין נותן לך רשות בכתב ללכת לתבוע בבית משפט (ערכאות). הרב ניר אביב התשובה בהרחבה: א. תחילה נבאר מקור איסור ההליכה לערכאות וחומרתו. במדרש תנחומא פרשת משפטים (סימן ג) כתוב כך: "מנין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה שיודעים שהעכו"ם דנין אותו הדין כדיני ישראל שאסור להזדקק לפניהם, תלמוד לומר אשר תשים לפניהם, לפני ישראל ולא לפני כותים, שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני עכו"ם כפר בהקדוש ברוך הוא תחלה ואחרי כן כפר בתורה, שנא' (דברים לב) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים". ובשו"ת תשב"ץ (טור הראשון סימן י"ז אות א') כתב לאנשי קהל בסכרא בענין חומר העון של ערכאות וז"ל, והלא ידעתם חומר האיסור בזה להביא דינינו לפני ערכאותיהם וכ"ש בדיני אישות והוא כאיסור ע"ז ממש כמו שדרשו על פסוק כי לא כצורנו צורם, ולפי שאתם העלמתם עין מענין זה יש לנו להאריך ולהזכיר לכם ענין חומר עון זה ולהעיר לכם אותן בקצת מה שאמרו ז"ל בדבר הרע הזה. הלא אמרו ז"ל כי דבר זה יש בו חילול הש"י שאין לו כפרה בארבעה חלוקי כפרה כי אם במיתה (יומא פ"ו), וגם יש בו עון ע"ז כי בלכתם אל בית טענותיהם לדרוש ערכאותיהם בזה הם נותנים מעלה וחשיבות לאלהיהם ולתורתם ומניחים אלקים חיים ומלך עולם ותורתו תורת האמת . וע"ז אמר דוד המע"ה ירבו עצבותם אחר מהרו כי הם נותנים מהר וחשיבות לאל אחר וכל זה הוא אם דיניהם כדינינו, וכ"ש אם הוא מוציא בדינים אשר פיהם דבר שוא מה שלא חייבה תורתינו תורת אמת, שנמצא גוזל את חבירו וחומסו ואינו משיב גזילתו ואין לו כפרה לעולם, וחז"ל אמרו (גיטין פ"ח ע"ב) לפניהם ולא לפני עכו"ם כי משפטיו יתברך לא נתנם אלא לעמו ישראל שנאמר לא עשה כן לכל עכו"ם ומשפטים בל ידעום, וכמה חומרות נמצאו בדברי רז"ל במדרשים וכו'. וכתבו הראשונים ז"ל שמנדין על דבר זה, וכ"ש בזמנינו זה שהאומות מבקשים לנו מקום מאין יבא עלינו להיות הערכאות שלהם נוטל חלוקתו עם היורשים כאשר הוא חוק דתם, ונפקא מיניה חורבה להם ולכל קהלות הקדש והייתם אתם גרמא בנזקין. ולכן עמדו ישרים עמודו לגדור פרץ להחזיר האנשים האלה החטאים בנפשותם למוטב ולמחות על יד המחזיק בדבר זה, ואי לא צייתי לכון תודיעונו דברי האמת ואנו נצוה את הנח"ש בגזירת עירין וממימר קדישין ונשך למאן דלא ציית לדינא, כי אין ראוי להעלים עין מהדבר הזה, וכל המזהירים יזהירו כזוהר הרקיע, ואשר לא ישמע לקול מורים נוע ינוע והוא בחטאו ימות ועל ישראל שלום לבד ממנו". השו"ע בחו"מ הביא זאת להלכה בסימן כ"ו (סע' א') וכתב: "אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה ". ב. ברם, אם הנתבע אינו מוכן לבוא להתדיין בב"ד של תורה ואין דרך לתובע להציל את ממונו מידו למדו הפוס' מן הגמ' בבבא קמא (צ"ב ע"ב) שמותר לתובעו בערכאות. ובגמ' שם כתוב כך: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: קרית חברך ולא ענך, רמי גודא רבה שדי ביה? א"ל: (יחזקאל כ"ד) יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד". רש"י שם פירש: קרית חברך - להוכיחו ולא ענך. דחי גודא - כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים. אולם נחלקו הפוס' בשאלה האם ומתי התובע צריך ליטול רשות מב"ד קודם שהולך לתבוע בערכאות. כפי הנראה מדברי הפוס' האח' ישנן כאן ג' גישות: א. אסור לילך להתדיין בערכאות כלל, ואם הנתבע מסרב לבוא לדין תורה ב"ד משמתין אותו, אך לא נותנים רשות לתובע להדיין עמו בערכאות. אמנם, אם נתדיינו בב"ד והמתחייב אינו ציית דינא לקיים את פסק הדין יתן ב"ד רשות לבעל דינו לתובעו לקיים הדין ע"י הליכה לערכאות, וזה בכלל הכפייה שעושה ב"ד לקיים את הפס"ד, וכגמ' בגיטין (פח:) "ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך וכשר". (הגר"א הביא גמ' זו כמקור לדין השו"ע ולא כבאה"ג שהביא הגמ' בב"ק, וראה לקמן באר אליהו). ב. אם תבעו בב"ד של ישראל ושלחו לו ולא בא, נוטל מב"ד רשות לילך להתדיין בערכאות. ג. אם מבקש ממנו לבוא עמו להתדיין בב"ד ומסרב, א"צ ליטול רשות מב"ד אלא יכול לילך לתובעו בערכאות. 1. הדעה הראשונה היא בעל התרומות (שער ס"ב) בשם רב שרירא גאון, שכתב וז"ל: "מי שחייבוהו בחוב או בפקדון ואין יכולין להוציא ממנו ויש ביניהם מקום בי דואר של גוים שאינו לוקח שוחד ומקבל עדות ישראל על חברו יש לזקנים ולתלמידים רשות שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצו' לעשות כן דאפילו נגזל גוי וגזלן ישראל עדים מעידים אצל שופט שאינו חומס ושופט ביניהם כדגרסינן מכריז רבא האי בר ישראל דידע סהדותא כו' וכל המורד בבית דין מתרין בו תחלה התראה מפורסמת ואם אינו מקבל עליו את הדין מעידין עליו וגובין ממנו בדיני גוים והמנהג לעכב שלשה פעמים בבית הכנסת ואחר כך מתירין לו". 2. הדעה השניה היא דעת הרמב"ם (הל' סנהדרין כו,ז): "היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו". 3. הדעה השלישית היא דעת הרא"ש (ב"ק ח,יז) בשם רב פלטוי גאון: מכאן פסק רב פלטאי ז"ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו". כדעה הראשונה נראה שהיא גישת בעל התרומה בשם רב שרירא גאון, וכך הבין בספר ירך אברהם (חו"מ סי' ג') גם את גישת הרמב"ם, וז"ל: "ורב שרירא גאון לפי פשט דבריו מיירי שכבר נתחייב בב"ד כמו שכתבנו אלא שמסרב לתת מה שחייבוהו ב"ד, אמנם אם לא נתחייב בב"ד, מנא לן דס"ל דיש רשות להביאו לעש"ג ". כלומר, אף אם יצא חייב בדיני ישראל ולא ציית דינא צריך ליטול רשות מב"ד כדי לתובעו בערכאות, אולם בשו"ת טוב טעם ודעת (יו"ד סימן רס"א) סובר שבמקרה כזה אינו צריך, וכתב כך: "אבל אם כבר תבעו בב"ד ויצא ר"ג חייב, א"כ ודאי מגיע לרי"א מר' גרשון בזה לקיים הפס"ד אין צריך רשות ב"ד, ובכה"ג עביד איניש דינא לנפשיה...בפרט בזמננו דהמנהג פשוט ללכת בערכאות בלי רשות ב"ד, וגם דינא דמלכותא הוי דאין ב"ד של ישראל רשאים לדון ושהחיוב לדון רק בדיניהם, שא"צ רשות ב"ד, ולכך אם רק תובע לקיים פסק ב"ד שרי". גם התומים (סימן ד') מסכים שלאחר שחייבוהו יכול בע"ד לפנות לערכאות באופן ישיר מדין עביד איניש דינא לנפשיה ואין צריך לרשות ב"ד. לעומדים בגישה זו ניתן לצרף אף את נתיבות המשפט (סימן כ"ו ס"ק ג') שכתב " ונראה דמיירי באופן שידוע החוב לדייני ישראל, כגון במלוה בשטר וכיוצא, דבמלוה על פה אי אפשר לדייני ישראל ליתן לו רשות להוציא דאימר אינו חייב לו כל כך, רק משמתין אותו כשאינו רוצה לבוא, וכן מוכח מהב"י [סעיף ב'] שכתב כשאינו יכול להוציא ממנו על פי אדרכתא, משמע שידוע שחייב לו כבר, וכן מוכח מהדרישה סימן ב' שכתב וזה לשונו, שאם היה העכו"ם אומרים לישראל תן ממון זה לישראל חברך שאתה חייב לו על פי הדין וכו' ". כלומר, ע"פ הנתיבות הרשות ניתנת רק אם ב"ד דן בתביעה ומצא שמדובר בתביעה מבוררת, שאז נותנים רשות לילך לערכאות, והוי כאילו כבר התחייב בב"ד למרות שהיה שלא בפניו, והרשות לילך לערכאות היא כדי לכופו על הפסק. הירך אברהם הבין שאף הרמב"ם קאי בשיטה זו שנתינת הרשות היא רק בחוב המבורר לדיינים, וז"ל "וגם הרמב"ם ז"ל נלע"ד דבהכי מייר שיש עליו חוב מבורר וכן הטור שהביא דבריו סימן כ"ו שכתב "ואם בעל דינו אלם...נוטל רשות מב"ד ומציל את שלו מבעל דינו בדיני גויים", הרי כתב מצי את שלו, דמשמע תביעה מבוררת". הדעה השניה נראה שהיא דעת הרמב"ם בפשטות שסגי בנטילת רשות מב"ד, אך ללא קבלת רשות אינו יכול לילך לתבוע בערכאות של עכו"ם, ואת הרשות יקבל רק לאחר שיתבענו תחילה לב"ד של ישראל ולא יבוא. בפשטות נראה שזו הדעה המקובלת להלכה. המהר"י בן לב (ח"ג,מח) נוטה לומר שאין מח' בין הרמב"ם לרש"ג, ואף רב שרירא גאון מסכים שאם אינו רוצה לבוא לב"ד נותנים לו רשות, וכל מה שבא הרש"ג לחדש הוא שאם כבר דנוהו ב"ד וחייבוהו יש עליהם ליטפל בדינו ולהגיע בעצמם לערכאות על מנת להעיד ולהוציא משפטו לאור. הדעה השלישית היא דעת הרא"ש בשם רב פלטוי גאון, כפי שהבין בכנסת הגדולה (חו"מ סימן י"ד הגהות ב"י ס"ק כ"ח): "ראיתי להרא"ש ז"ל בפרק החובל והביאו רבינו המחבר ז"ל בסי' כ"ו כת', מכאן פסק רב פלטוי גאון ז"ל ראובן שיש לו תביעה עם שמעון ומסרב לבוא עמו לב"ד, שרשאי להביאו בערכאות של כותים כדי להוציא את שלו מתחת ידו,ע"כ. ומדברים אלו נראה דאפילו מבלי נטילת רשות מב"ד רשאי להביאו לערכאות של כותים, שלא כדברי רב שרירא גאון ורמב"ם ומרדכי ובעל התרומות ז"ל, וכן ראיתי לבעל משפט צדק ח"ב סי' כ' שדקדק כן מדברי רב פלטוי גאון ז"ל. ואפשר דלהציל את שלו מתחת ידו לא בעי רשות ב"ד, אבל להתפרע ממנו ההוצאות בעי נטילת רשות ב"ד. ולפ"ז יש לתמוה על רבינו בעל הטורים ז"ל בסימן כ"ו שסתם דבריו שלא כדעת אביו ז"ל (אלא כדעת הרמב"ם שצריך ליטול רשות מב"ד לתבוע בערכאות מי שמסרב לבוא לב"ד)...או כיון דאיש אלם הוא לא התירו לו לתובעו בערכאות בלי רשות ב"ד שמא יבוא הדבר לידי תקלה, ובודאי שאם ב"ד יראו שאפשר לבוא לידי תקלה לא יתנו לו רשות, אבל באיש שאינו אלם דליכא למיחש לתקלה, כל שסרב ואינו רוצה לבוא לב"ד מוליכין אותו לערכאות של כותים, וכן יש לדקדק מדברי רב פלטוי ז"ל שלא הזכיר אלם". הכנסת הגדולה מיישב את דעת הרא"ש עם דעת הטור שהעתיק את הרמב"ם, ועולה לדינא שאף לדעת הרמב"ם באיש שאינו אלם א"צ ליטול רשות מב"ד בכדי לילך לערכאות, והעלה שאף לדעת רב שרירא גאון א"צ ליטול רשות היכא שהולך להציל את שלו, ורש"ג שהצריך נטילת רשות מיירי רק בבא לפרוע ממנו הוצאותיו. השו"ע העתיק להלכה את לשון הרמב"ם, ובעצם הדין תלוי בהבנות השונות בדעת הרמב"ם. ג. האם ב"ד נותנים רשות לדון רק בחוב מבורר או בכל תביעה? הנה בספר ירך אברהם כתב כך "כי הנה כשנדקדק בדברי כל הגאונים הנזכרים לא דברו אלא בחוב מבורר, דאל"כ איך כתב בעה"ת שאם מסרב לבוא בפני דייני ישראל יכתבו לו אדרכתא, דאם אין תביעתו מבוררת על מה ועל מה יכתבו לו אדרכתא כיון שאין ב"ד יודעים תביעתו, אלא דמיירי בתובע לו חוב או בשטר או ע"פ או פיקדון, וכשאינו רוצה לבוא לדין כותבים לו אדרכתא....וגם הרמב"ם ז"ל נראה לענ"ד דבהכי מיירי שיש עליו חוב מבורר, וכן הטור ז"ל שהביא דבריו סימן כ"ו שכתב "ואם בעל דינו אלם...נוטל רשות מב"ד ומציל את שלו מבעל דינו בדיני גויים", הרי שכתב מציל את שלו, דמשמע תביעה מבוררת". ועולה מדבריו שב"ד נותנים רשות רק בחוב מבורר, וכן כתב נתיבות המשפט (ס"ק ג') "ונראה דמיירי באופן שידוע החוב לדייני ישראל, כגון במלוה בשטר וכיוצא, דבמלוה על פה אי אפשר לדייני ישראל ליתן לו רשות להוציא דאימר אינו חייב לו כל כך, רק משמתין אותו כשאינו רוצה לבוא, וכן מוכח מהב"י [סעיף ב'] שכתב כשאינו יכול להוציא ממנו על פי אדרכתא, משמע שידוע שחייב לו כבר, וכן מוכח מהדרישה סימן ב' שכתב וזה לשונו, שאם היה העכו"ם אומרים לישראל תן ממון זה לישראל חברך שאתה חייב לו על פי הדין וכו', ולתירוץ הראשון אף זה אסור, ולתירוץ שני שם אינו מותר רק בכהאי גונא". אולם האמרי בינה (חו"מ דיני דיינים סימן כ"ז) מביא בתחילה את דעת הנתיבות, ואח"כ חולק עליו בנחרצות ודעתו שבכל תביעה שמסרב לבוא נותנים ב"ד רשות לילך לערכאות, וכותב כך: " ומלבד דסוגיא דעלמא אזלי בתר איפכא ונותנין בכל ב"ד רשות ללכת נגד מסרב דאל"כ לא שבקת חיי, וכל אחד שיש לו דין ודברים עם חברו אם אינו ידוע לב"ד מחוב ברור יפסיד את שלו, כי גם אם משמתין אותו לא ישגיח בזה וימצא מסייעים בעוה"ר. מבואר מדברי הרמב"ם (הל' סנהדרין כו,ז) שלא כדבריו "היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו". ומדסתם שיתבענו לדייני ישראל מבואר אף דצריך לתבוע ואינו ברור וידוע לב"ד אם לא יש טו"ת ביניהם היינו שהחוב ברור. ועיין בהג"מ פירוש ר' יוסף ט"ט ז"ל...משמע אף אם רק קרית ליה לדין ישראל ואין הב"ד יודעין עדיין אם כנים דבריו שחייב לו שרי למירמי גודא רבה. וכן מבואר מדברי רא"ש (ב"ק צ"ה) שכתב משם רב פלטוי גאון...משמע אע"פ שאין ברור לנו אם הדין עמו מ"מ כיון שיש לו תביעה ומסרב לבוא לב"ד רשאי להביאו לערכאות של עכו"ם כדי להוציא את שלו. וכן מבואר להדיא במהריב"ל...ולכו"ע נותנים לו רשות להציל העשוק מיד עושקו אם אינו רוצה לעמוד בפני ב"ד דאם לאו כן לא שבקת חיי, וחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו". ד. האם ההיתר לילך לערכאות ע"י נטילת רשות הוא אף במקום שידונו הערכאות שלא ע"פ דין ישראל. בספר ירך אברהם כתב לאסור, ואלו דבריו "ועוד נדקדק מדברי הטור ז"ל שהתחיל בדין זה ואמר "אסור לדון בפני דייני גויים אפילו בדין שדנין כדין ישראל ואם בעל דינו אלם וכו' ", ונאמר דוקא בדין כזה שדנים כדיני ישראל הותר לו ללכת אל הגויים משום שאין כאן גזילה אלא איסור דעילוי יראתם, וכיון שהבעל דין סרבן התירו ז"ל זה להציל עשוק מיד עושקו, אבל אם אין דנים כדיננו נראה דלא הותר ללכת לעש"ג, דודאי לא התירו חכמים ממונו של זה לבעל דינו בשביל סרבנותו...ואם א"א בזה יתנו רשות לבע"ד שיוליכהו לעש"ג, ושיקבל עליו שאחר שיזכה בדינם יבוא וידיין בפני דייני ישראל ומה שיזכה בדין התורה יקח, ואם לא יזכה יחזרנו לחברו". אולם בשו"ת משפטי שמואל (שאלה צד) כתב להיתר, וז"ל "יש לדייק כך מלישנא דגמ' דקאמר גברא רבה וכו' וכתב רש"י ז"ל הפל עליו את הכותל דחהו בידיים, עכ"ל. ומזה יש לדייק כמה מילי, דאע"ג דודאי בהיותו לפני עש"ג יכבידו עליו העול ואולי יבוא לצרה גדולה, מ"מ יש היתר בדבר אחרי דזה פשע בתחילה". גם כסף קדשים (סימן כ"ו) כתב שאמנם עדיף נידוי מאשר להרשות לילך לערכאות, אך היכא שיש ספק אם יועיל הנידוי, ויש אומדנא שיועיל בערכאות של גויים, "יכולים להרשות לילך בערכאות של גויים, גם אם ידוע ודאי שהם יקנסו הרבה וילך לטמיון למשרתי ערכאות של גויים כל הקנס, וכמו שאחר התראה וסירוב הולכים בעש"ג להוציא את שלו, גם אם ידוע שיהיה פסידא ע"י זה אל המסרב כהנה וכהנה". ה. כעת יש לדון בסיבת הדבר דבעינן נטילת רשות מב"ד, שבבסיס ההיתר הוא כמובן שיוכל להציל שלו מידם, ונאמרו ד' סיבות בזה: 1. מטעם שמא יבוא לב"ד כשיקראו לו, וא"כ כשיש אומדנא ברורה שלא יבוא לב"ד יש להתיר ללא נטילת רשות. וכן כתב כסף הקדשים (סימן כ"ו) וז"ל "גם שאין לילך בערכאות של גויים קודם רשות מבדה"צ דעם בני ישראל, מ"מ מי שידוע עליו שיודע מאליו חיוב שלא לעשות עולה, והוא ממונה בעירו, או שיש אומדנא שלא תועיל התביעה בבדה"צ דעם בני ישראל והיא אומדנא ידועה לרבים, י"ל ששייך בזה מעין מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ח ע"ב) חבר אין צריך התראה. וגם דלא קיימא לן שם כן, מ"מ לגבי התראה לגבי משפט י"ל שמועיל אומדנא כנ"ל". סיבה זו מתיישבת עם הגישה השלישית שהזכרנו (הכנסת הגדולה). כמו כן בשו"ת שבט הלוי (ח"ד, קפג) נראה שקאי בשיטה זו, שכתב להתיר ללא נטילת רשות מב"ד רגיל אלא רק לשאול מו"צ יחיד, וז"ל "נוסף לזה הרי איכא דעת התומים סי' ד' דמדין עביד דינא לנפשי' לא בעינן רשות בי"ד יע"ש, וסתימת הפוסקים אינו כן, - איברא הרי כ' בכנה"ג סי' י"ד וכו' - דדעת הרא"ש ורב פלטאי גאון נוטה דמסרב לא בעינן רשות בי"ד כלל, ויכול להזמינו לערכאות, דלא כסתימת השו"ע סי' כ"ו, ונהי דא"א לחלוק על המפורש בשו"ע דבעינן רשות בי"ד והוא לשון הרמב"ם, מ"מ מצאתי בשו"ת טוטו"ד מ"ג סוסי' רס"א דהמנהג עכשיו שלא להקפיד על רשות בי"ד אם מסרב ללכת לדינא, ונהי דקשה לסמוך ע"ז לבד, אבל הכא דרוצה להוציא עצמו מכל דין, וגם נראה לרב מובהק יושב על מדין להזמינו כדת אם יסרב גם לזה בודאי מכל הנ"ל יראה שיצאנו גם לידי חובת רשות בי"ד". 2. מטעם זילות בית הדין צדק של ישראל, שנראה שאין הישראל יכולים לפתור הבעיות שביניהם בעצמם ונזקקים לילך לערכאות של גויים. נטילת הרשות מב"ד תחילה מראה את הבכורה שאנו נותנים לב"ד שלנו, וא"כ אין אנו עושים אותם פלילים, כך איתא בחת"ס (חו"מ סי' ג'). כדברים האלה איתא במהרש"ל (יש"ש ב"ק ח,סה) שישנה שנטילת הרשות היא משום תקנה, וז"ל " ולפי דעתי נראה, שמהר"ם לא עלה על דעתו לחלוק על ר"י. כי מאחר שהתנה כך בשטר, ונתן לו רשות לדון בערכאות של גוים. פשיטא דלעניין זה מועיל, שאין צריך ליטול רשות, ולא הוה כמתנה על מה שכתב בתורה. אלא שעוקר קצת התקנה שנהגו בבתי דינים שבישראל, שלא לדון בפניהם אלא ע"י רשות ". 3. ע"י הרשות של ב"ד נעשים הערכאות כשלוחם. עיין בבאר אליהו שמתקשה כיצד חובטין ע"י גויים הרי "ישראל הוא בר שליחות, וכיון שב"ד מצווין אותו שיחבוט אותו במצוותם הרי שלוחו של אדם כמותו, והוי כאילו חבטוהו המומחין בעצמן, אבל נוכרי דלאו בר שליחות הוא י"ל שבאמת א"א שיחבוט גם ע"פ ב"ד, דסוף סוף הוי שלא לפניהם, ושליחות אין כאן שאין שליחות לגוי". אח"כ מקשה שהרי לדעת הרמ"ה צריך שהערכאות יאמרו עשה מה שישראל אומר לך, ולדעת הרא"ש בעינן לפחות שהב"ד של ישראל יאמר לערכאות לכופו, וא"כ כיצד תועיל נטילת רשות גרידא הרי הערכאות עושין לגמרי על דעת עצמן? ומתרץ כך "וצריך לומר דכיון שנתנו רשות לתובע לקבול בערכאות הוי כאילו אמרו להם ב"ד של ישראל שיכופו אותו". (אמנם לענ"ד צ"ע בדבריו אלו, שהרי שם מיירי שכבר היה פסק של ב"ד שצריך לתת גט לאשתו, והכפיה ע"י הערכאות היא רק לבצע את הפסק, משא"כ בנטילת רשות להתדיין לגמרי בערכאות ללא שב"ד ישראל פסק את הדין. לכן נ"ל שהגר"א פסק כשיטה הראשונה שהזכרנו לעיל, היא גישת בעל התרומה ורב שרירא גאון. בדעת הרא"ש עצמו נ"ל שאין סתירה, לעניין גט ס"ל שהב"ד צריך לומר לגוי לכופו משום גט מעושה, מה שא"כ בממונות סגי בנטילת רשות). 4. מטעם הפקר ב"ד הפקר כדי לתת תוקף לפסק הדין של הערכאות. כך כתבו ספר אורח משפט ובספר ערך שי. ו. אחת הנפ"מ בין השיטות היא, האם מותר לילך לערכאות היכא שדנין שלא כדין תורתנו, לפי שאם אנו אומרים שהרשות היא מטעם הפקר ב"ד הפקר הרי שהפקירו ממון המסרב וניתן לומר שאפילו יותר ממה שחייב באמת לפי דין התורה, שהרי בידם של ב"ד לענוש ולקנוס שלא מן הדין (חו"מ סימן ב'). אך לפי השיטות האחרות הרשות לא תועיל להוציא ממנו ע"פ הערכאות מה שלא זכאי ע"פ דיננו. וכן מבואר בתומים (סי' כב,כו). נפ"מ נוספת תהיה במקרה שחתמו קודם לכן על שטר שאם תתעורר בעיה יוכלו להתדיין גם בערכאות, והנתבע הוא גברא אלמא שלא רוצה לבוא לב"ד, וכך כתב היש"ש (שם): " ומצאתי במרדכי פרק מרובה (סימן ע"ד) בשם ר"י, דק"ל כמו שכותבים בהרשאות, שיש לו לדון בכל ב"ד שירצה, בין בדיני ישראל בין בדיני אומות, דאי אינש אלם הוא, ואינו יכול לכופו בדיני ישראל. מותר לכופו בדיני אומות העולם, והא דאמר בפרק המגרש (גיטין פ"ח ע"ב) לפניהם, ולא לפני גוים. היינו היכא שיכול להכריחו בדין ישראל. אמנם מצאתי בשם ר' מאיר, דאין מותר להכריח בידי גוים. אלא אם כן יתירו ב"ד, או ראשי הקהל. וכן כתב המיימוני בסנהדרין (פכ"ו ה"ז) שאם לא רוצה לבא לב"ד. נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני גוים מבעל דינו עכ"ל. ולפי דעתי נראה, שמהר"ם לא עלה על דעתו לחלוק על ר"י. כי מאחר שהתנה כך בשטר, ונתן לו רשות לדון בערכאות של גוים. פשיטא דלעניין זה מועיל, שאין צריך ליטול רשות, ולא הוה כמתנה על מה שכתב בתורה. אלא שעוקר קצת התקנה שנהגו בבתי דינים שבישראל, שלא לדון בפניהם אלא ע"י רשות, אם כן היכא שמתנה בשטר, פשיטא שמהניא. וכן מה שכתב המיימונ"י, שצריך רשות ב"ד. לא איירי אלא כשלא כתוב בשטר. וכן יראה להדיא מתשובת הרא"ש (כלל ס"ח סימן י"ג) שהביא הטור סימן ס"א". כלומר, דווקא היש"ש לשיטתו שנטילת הרשות מב"ד היא מטעם תקנה ולא מטעם הפקר ב"ד הפקר, ניתן לומר שאם לא רוצה לבוא עמו לב"ד יכול לילך לערכאות ללא רשות ב"ד. אך אם הרשות היא מטעם שליחות או מהטעמים האחרים חתימה על שטר כזה לא תועיל. התומים כותב שחתימה על שטר כזה מועילה שאם כבר הלך ודן בדיניהם והתחייב יותר מדין תורה, שאינו יכול לתבוע חזרה את ההפרש. לרמ"א הסיבה היא שהוי כקניין לקבל עליו קרוב או פסול אם לא חזר בו ונפסק הדין שאינו יכול לחזור בו, אך לדעת התומים אין חילוק ומעיקר הדין היה יכול לחזור בו גם לאחר פס"ד, אלא שמאחר וכבר הלך ועבר האיסור של שימת אויבינו פלילים, א"כ כשחוייב בדיניהם כיון שהלך אדעתא דהכי אינו יכול לחזור בו. לכן נראה שלתומים הרשות היא מטעם הסיבה השניה שהזכרנו שהיא הזילות של דין התורה וכו'. ז. לסיכום נראה לחלק הדין לג' סוגי נתבעים: 1. שומר תורה ומצוות. 2. מחלל שבת בפרהסיא. 3. חברה מסחרית או ממשלתית. 1. נתבע שומר תו"מ המסרב לבוא לב"ד חובה על התובע ליטול רשות מב"ד. 2. נתבע מחלל שבת בפרהסיא, פסק המנחת יצחק (ח"ט, סי' קנה) כך: " וע"ד אשה ישראלית מחללת שבת בפרהסיא, וגם בנה מחלל שבת ודר עם נכרית ל"ע, ועזבה את הדירה בחוב כמו אלפיים דולר, והאגודה הבונד כתבו לה מכתב קשה לשלם החוב, ולא צייתה להם, ובזה כתב כבודו דיש לו רשות לילך לדיניהם, דהנה קיי"ל מחלל שבת בפרהסיא הוי כמומר לכל התורה כולה, ואיתא בש"ע (חו"מ סי' כ"ו) בכסף הקדשים (סק"א בסופו) וז"ל שבפשיטות כל מומר גם ששייך בו אע"פ שחטא ישראל הוא מ"מ לגבי משפט הו"ל כנכרי ממש לדון ליהודי כנגדו, בין כפי זכותו ע"פ חוקי התורה הקדושה בין כפי זכותו ע"פ ערכאות של גויים, ובבחינת כן משפטיך אתה חרצת, שכך הוא לגרעון זכותו שהרי יכול לאבד ממון עצמו כרצונו". עכ"ל. דעת המנחת יצחק לדונו כגוי לעניין שמותר להוציא ממנו בערכאות יותר מדיני ישראל, אך גם בזה צריך ליטול רשות מב"ד. 3. חברה מסחרית, כגון: חברות ביטוח או חברה ממשלתית, נראה שלמיקל יש מקום לסמוך על השיטות המקילות, הן על אלה המפרשנות את דעת הרמב"ם ושו"ע להקל היכא דאיכא אומדנא ברורה היכא שלא יבוא לב"ד (כסף הקדשים,כנה"ג), והן כיון שבד"כ חתומים הסכמים בהם כתוב שידונו לפי כללים וחוקים מסויימים ובב"ד של ערכאות שאז אין צורך בהפקר ב"ד הפקר (יש"ש) [וכן מפורש בתומים (סימן כו ס"ק ב') וז"ל "אפילו לא הלך כלל בדיני א"ה רק השטר שכתב היה עשוי בדתי גויים הרי קבל על עצמו דיני גויים"], והן מצד ההשוואה לגברא אלמא שלא יבוא לב"ד שלחלק מן הפוס' א"צ ליטול רשות מב"ד (כנה"ג לדעת רא"ש וטושו"ע). אולם ודאי שלכתחילה נראה שאין כדאי לסמוך על זה, לפי שנראה מרוב הפוס' שגם בכה"ג בעינן ליטול רשות מב"ד, וגם אין זו טירחה רבה, ראוי לעשות כן. [ואולי צריך לבדוק מהו המנהג כיום, שיתכן שאם גם שלומי אמוני בית ישראל היראים נוהגים במקרה זה לילך לעש"ג בלי רשות מב"ד, וסומכים על הדעה המקילה של רב פלטוי גאון והרא"ש, על כגון זה נאמר מנהג עוקר הלכה, או שמא כיון שמדובר באיסור תורה של "לפניהם" דהוי חילול ה', הוי איסורא ובזה לא אמרינן מנהג עוקר הלכה, וצ"ע].