קראתי באגרת הגר"א את הדברים הבאים: "ועקר הגדר בבדידות, שלא תצא חס-ושלום מפתח ביתך חוצה, ואף בבית-הכנסת תקצר מאד ותצא. ויותר טוב להתפלל בבית, כי בבית-הכנסת אי-אפשר להנצל מקנאה, ולשמע דברים בטלים ולשון-הרע. ונענשין על-זה, כמו שאמרו (שבת לג א): "אף שומע ושותק" כו’. וכל-שכן בשבת ויום-טוב שמתאספין לדבר, יותר טוב שלא תתפלל כלל. ותשמר שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל. (נ"א: ששם מתדבקין הקלפות מאד וכל שכן בנשים), וכל הצרות והעונות באים מזה. וגם בתך יותר טוב שלא תלך לבית- הכנסת, כי שם רואה בגדים טובים ומתקנאת ומספרת בבית, ומתוך זה באין ללשון- הרע ולשאר דברים..." רציתי לשאול, האם הדרכה זו נאמרה לאנשים מסויימים? האם כיום זה רלוונטי לנהוג כך בבי"כ שלצערי אנשים מרבים לדבר בו? לא פעם, כשאני מתפלל בבי"כ בו יש ילדים שמפריעים ובוכים, ומבוגרים שמפטפטים ומפריעים להתרכזות בתפילה - אני מתמלא כעס מבפנים, ואיני מרגיש את אוירת השבת והקדושה.

שלום רב: הגר"א בדבריו עוזר לנו להתמודד ולהבין מה עיקר ומה טפל בחיינו. בנוגע למעשה, לא הייתי מוותר על תפלה במנין. הייתי מחפש מנין שקט. אם אין מנין שקט, הייתי מחפש מקום בבית כנסת בו יש אפשרות להתפלל ללא השתתפות בקלות ראש ודברים בטלים. כל טוב