שאל את הרב

  • שבת ומועדים
  • מכשירי חשמל

חשמל בשבת ודיני פסיק רישא דניחא ליה

undefined

הרב עזריה אריאל

כ"ב שבט תשע"ד
שאלה
לרב, שלום אירע בביתנו מקרה שעורר אצלי שאלות רבות, לאחר דיון עם חברים שלמדו הלכות שבת, ולא הגענו לעמק השווה. אשמח אם הרב יוכל להודיעני מה הדין, ומהם גדרי ההלכה בענין. במקרה בו במהלך השבת השתחרר הלחצן שהדבקנו במקרר וממילא נוצר מצב בו בפתיחת הדלת נדלקת נורת ’לד’ שמראה את עוצמת הקור במקרר: א. במקרה שבו לא אכפת לי מקיום הנורה גם בימות החול (משום שלעולם איני בודק אותה או משנה את המעלות) – האם זה נחשב פס"ר דלא אכפת ליה? או שמא נאמר שכיון שאני מעוניין בכך שהמקרר יפעל באופן תקין הרי זה נחשב ’ניחא ליה’. ב. במקרה בו בימות החול אני כן מעוניין בקיום הנורה כדי לשנות את המעלות, אך לעומת זאת בשבת אין לי ענין בקיומה משום שאין לי יכולת לשנות את המעלות – האם זה יחשב ’לא אכפת ליה’ או שהולכים לפי ימות החול? ג. בהנחה שהתשובה לשאלה השניה היא שזה נקרא ’אכפת ליה’, מה יהיה הדין של אשתי או אימי או אורח אחר הנמצא בביתי באותה שבת? מצד אחד – לא אכפת לו מהנורה, והוא לעולם לא יסתכל עליה. ומצד שני – לבעל הבית זה כן אכפת. ד. מה יהיה הדין כאשר אימי או האורח כלל אינם יודעים שפתיחת המקרר מדליקה נורה, והם לא מבחינים בכך שהיא נדלקת – האם זה יחשב ’מתעסק’ או לפחות ’פס"ר דלא נח"ל’? האם עלי להודיע להם שיש כאן בעיה? ה. מה יהיה הדין של ילד מתחת גיל בר מצוה – האם סתם אדם צריך להפרישו מפתיחת הדלת, ומה הדין כשאביו רואה אותו עומד לפתוח את הדלת? תודה רבה מראש
תשובה
לשואל, שלום! לענ"ד במקרה מיוחד של תקלה כפי שתיארת (ולא כתכנית מראש!) מותר לפתוח את דלת המקרר למרות שעקב כך תידלק נורת לד שמסמנת את הטמפרטורה. הטעם לכך הוא שזהו "פסיק רישא דלא ניחא ליה", מאחר שרוב הציבור אדיש לנורה זו וגם לך אין כעת שום תועלת בה. ומאחר שמדובר באיסור דרבנן (נורת לד, לא נורת להט), בשעת הדחק יש לסמוך על המתירים פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן (שמירת שבת כהלכתה, במהדורה החדשה, מבוא להלכות שבת, הערה נה). לשאלותיך המפורטות: א. הצורך בתקינות המקרר אינו מחשיב את הדלקת הנורה כ"ניחא ליה" (הרחבה בסעיף 5 להלן). ב. כללית הולכים לפי ימות החול, אבל בדברים שרוב הציבור אדיש להם גם בימות החול, ובשבת גם לך לא ניחא (כי התועלת בתצוגה היא לצורך פעולה מסוימת שאותה בכל מקרה לא תעשה), הרי זה "לא ניחא ליה" (הרחבה בהמשך). המסקנה בסעיפים א-ב מייתרת את הדיון בסעיפים הבאים לגבי מקרה זה, ואענה בקצרה להתלמד למקרים אחרים של "ניחא ליה" (כגון בנורת תאורה). ג. אילו עבורך זה היה נחשב "ניחא ליה", גם עבור שאר בני הבית והאורחים היודעים על קיומה של הנורה זה "ניחא ליה", אם גם הדלקת הנורה על ידם מועילה לך, כלומר, אתה רואה את התצוגה שהם יצרו (עיין תוס' שבת קג ע"א ד"ה לא צריכא, שמעשה על ידי "אוהבו" נחשב ניחא ליה, וכן במשנה ברורה סי' שלו סקכ"ז, ובשמירת שבת כהלכתה פ"י הערה מח). ד. אם אינם יודעים כלל על פתיחת הנורה, ברור שלהם מצידם מותר לפתוח. האם צריך להודיע להם על הבעיה? באופן כללי ב"מתעסק" צריך להפריש מאיסור, אפילו מאיסור דרבנן (עיין מנחות לז ע"ב - לח ע"א, על מי שנפסלו ציציותיו והפכו למשאוי במקום מלבוש ואינו יודע על כך, שצריך להפריש אותו מאיסור אפילו בכרמלית, אלמלא כבוד הבריות, ועיין משנה ברורה סי' יג סקט"ז). אבל שם מדובר על מעשה ישיר, ומה שמגדיר אותו כ"מתעסק" הוא רק העובדה שהאדם לא יודע בדיוק מה הוא עושה (כמו המתכוון להגביה תלוש והתברר שחתך את המחובר). כאשר מדובר על תוצאה צדדית ("דבר שאינו מתכוון"), כמו בפתיחת הברז שגורמת כתוצאה משנית לכניסת מים וחימומם, נחלקו הפוסקים אם צריך להפרישו: יש מחייבים להפרישו, אם אין בכך משום כבוד הבריות (הרב קוטלר זצ"ל, משנת רבי אהרן או"ח סי' ד סק"ו, בדומה לכל מתעסק, ולא דן בהרחבה בדימוי זה), ויש מתירים אפילו לבקש ממנו לעשות את הפעולה (כך ראיתי מובא בשם הרב חיים פנחס שיינברג זצ"ל, קובץ 'עם התורה' מהדורה ב חוברת יב, ואמנם דבריו שם לגבי ילדים קטנים, אבל הסברות מתאימות גם לגדול שאינו יודע כלל, וכך צידד הרב פדווא, 'אור ישראל' יא עמ' מג-מד, אלא שלמעשה נמנע מלהתיר בגדול). שורש המחלוקת הוא מדוע פסיק רישא חמור יותר: אם משום שאז הוא מוגדר כמתכוון לתוצאות מעשיו (בפרט אם נבין בדעת הערוך שפסיק רישא אסור משום שזוהי ראיה לכוונתו באמת, ראה להלן), הרי כשאינו יודע כלל על התוצאות אינו מתכוון כלל, ואין מצווה ליידע אותו ולהפוך אותו למתכוון. לא באתי לכלל הכרעה מוחלטת בשאלה העקרונית, אבל למעשה לענ"ד אמנם מעיקר הדין יש מקום להקל בשעת הדחק אבל בדרך כלל צריך להפרישו. בוודאי אין לשלוח אותו לעשות מעשה על סמך היותו "מתעסק" (כגון לפתוח דלת של מקרר כשאינו יודע שהנורה תידלק), מפני שהדבר נראה כהערמה וזלזול בשבת, ולפעמים גם פגיעה בבין אדם לחברו כשיתברר לו ששימש מעין 'גוי של שבת'. אמנם מצד האמת עבורו זה היה היתר גמור, ולא חילול שבת בשגגה, אבל רוב הציבור לא תופס זאת כך. ה. לגבי ילד קטן, לענ"ד כאשר אין סעודה מספקת כראוי לשבת בלי האוכל שבמקרר אין צריך להפרישו, ואסתפק בציון מקורות: מגן אברהם סימן רסט סק"א ("כיון דיש אומרים" וכו'), ביאור הלכה סימן שמג ד"ה מדברי סופרים, אור לציון ח"ב פמ"א הערה ג ומנוחת אהבה פכ"ד ס"כ. הרחבה בשאלה העיקרית, האם נדון זה הוא "פסיק רישא דניחא ליה": 1. האם קובעים לפי רצונו בשבת או לפי ימות החול? - הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' צא אות ט) דן בהרחבה בגדרי פסיק רישא לגבי מקרר שפתיחתו מדליקה תאורה, והוכיח שהולכים בעניין זה אחר המקובל בימות החול, ואין מתחשבים כ"לא ניחא ליה" מחמת שאינו רוצה בחילול שבת. הגרש"ז מביא בעניין זה את המשנה בפרה פ"ב מ"ד, האומרת שפרה אדומה נפסלת כשבא עליה פר זכר, והטעם לכך מוסבר בגמרא בפסחים כו ע"ב, שהדבר נחשב כמלאכה שנעשתה בה לרצון בעליה. תוספות שם (ד"ה עלה) מקשים על כך: הרי הוא מעדיף שהפר לא יעלה עליה, כדי שלא תיפסל ויפסיד כסף רב! ומתרצים, שמאחר שאם נכשיר יהיה נוח לו - הרי זה "ניחא ליה". כלומר יש כאן פרדוקס, לכאורה: אם נכשיר את הפרה - יהיה נוח לו בעליית הזכר; ואם נוח לו - הרי צריך לפוסלה; ואם היא פסולה - לא נוח לו, וחוזר חלילה. ומשמעות ההכרעה היא, שאנחנו הולכים אחר דעת האדם בנסיבות רגילות, אלמלא השיקולים ההלכתיים, ולכן הדבר נחשב כנוח לו. אם כן גם פה, ה"ניחא ליה" נמדד במושגים של ימות החול. לכאורה היה מקום לחלק בין הדברים: בהדלקת התאורה ההנאה היא מידית, ואילו כאן התועלת מהדלקת הנורה היא רק בידיעה על הטמפרטורה, וכעת אין לך כל שימוש בידיעה זו מאחר שאתה מנוע מלשנות את ההגדרות במקרר. וחילוק זה נראה מתחילת דברי הגרש"ז שם: "משום דאם נאמר שמותר הרי שוב ניחא לו ליהנות מהאור שנעשה בהיתר... כיון דלאחר שכבר יפתח את המקרר ויהיה אור הרי שפיר מותר לו ליהנות מהאור כיון שפתח בהיתר". כלומר, בהדלקת הנורה בסופו של דבר לאחר הפתיחה יש כאן אור שניתן ליהנות ממנו, וגם יהיה מותר ליהנות ממנו אם נניח שהפתיחה עצמה מותרת, ולכן הדבר נחשב כנוח לו. אם כן, לכאורה במצב שלכם, שהדלקת נורת הלד אין בה תועלת כשלעצמה אלא רק כאיתות, ואתם לא תעשו שימוש באיתות הזה, אין כאן "ניחא ליה". אולם בהמשך חידד הגרש"ז יותר את טעם האיסור במקרה שהדבר נוח לו בימות החול, שדעת האדם המסוימת כעת בטלה לדעה הכללית, ולכן אנו הולכים אחר ההתייחסות המקובלת למעשה זה בימות החול. זאת, בדומה לתירוץ הר"ש (פרה פ"ב מ"ד) על הסיבה לפסול הפרה: "חשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוה ניחא ליה". לפי זה, יש מקום לומר שגם במקרה שלכם זהו "ניחא ליה". 2. הקביעה שב"ניחא ליה" ו"לא ניחא ליה" אומרים "בטלה דעתו אצל כל אדם" טעונה חידוד נוסף: יתכן שנסיבות אישיות יכריעו את הכף אם זהו "ניחא ליה" או לא, כמו שמצינו (סוכה לג ע"ב, ועיין תוס' שבת קג ע"א ד"ה לא צריכא) שמי שקוטף את הפירות הקטנים שעל ענפי ההדס ובכך מכשיר אותו למצווה נחשב כ"לא ניחא ליה" אם כבר יש לו הדס למצווה ואינו זקוק להדס נוסף. אבל שם מדובר על נסיבות אישיות חיצוניות, שכל מי שהמציאות במלואה גלויה לעיניו מבין שאין כאן "ניחא ליה", אבל כאשר הנסיבות תלויות בהחלטה האישית ואין לכך גילוי חיצוני - הולכים אחר דעת רוב בני אדם. הגרש"ז שם (בהערת שוליים) כתב אחרת לכאורה: "ואולי גם סומא שאינו יכול כלל ליהנות מהאור, מכל מקום כיון שיודע שבפתיחת הדלת נדלקת גם נורה, ואין זה רק בדרך מקרה ככל פסיק רישא שבש"ס אלא שכך הוא ערוך ומתוקן מפני שכולם רוצים ונהנים מזה, לכן אף גם הוא חשיב כעושה פסיק רישא דניחא ליה". הרי סומא הוא מציאות גלויה לכל, ובכל זאת החשיב אותו כניחא ליה, בסתירה לכאורה לדין ההדס הנ"ל. ברם, החילוק מוסבר בהמשך דבריו, שהדלקת התאורה היא מתקן קבוע שהכל רוצים ונהנים ממנו, ולא עניין להחלטה מקרית, ולכן הדבר אסור אף לסומא שבמקרה אינו נהנה. לכן, אם לכלל הציבור הדלקת הנורה נחשבת "ניחא ליה" - גם אם לך הדבר לא נוח כעת, ואפילו לא בימות החול, דעתך בטלה וזהו "ניחא ליה". ואם לכלל הציבור זה "לא אכפת ליה", והרי לך מצד האמת כרגע זה גם כן "לא אכפת ליה" (כי אין לך שום תועלת כרגע מתצוגה זו), הרי זה מותר. 3. חיזוק לדברים מכיוון אחר: מעיון בערוך (ערך 'סבר' וערך 'פסק') נראה שלדעתו החיוב בפסיק רישא הוא משום שמאחר שהתוצאה בטוחה אנו מניחים שהאדם באמת התכוון לעשות את המלאכה, וכשהפס"ר לא ניחא ליה אין מקום להנחה זו (יסוד זה שמעתיו ממורי ורבי הרב שמואל טל שליט"א, עיין בספרו 'טל חיים' על מסכת שבת עמ' 83 והלאה באריכות. ומצאתי שבפירושי רבנו חננאל בכמה מקומות מבואר כשיטה זו, עיין למשל בסוכה לג ע"ב: "והוא דאית ליה הושענא אחריתי, ואי לא אמרינן איערומי הוא דקא מערים", ודוק). על פי זה, המדד ל"ניחא ליה" הוא האם ההנאה מוכיחה שכוונתו (גם) לזה או לא, ואם כן הנאה זניחה שדרך בני אדם להתעלם ממנה ולא לחשוב עליה כלל בשעת המעשה איננה בגדר "ניחא ליה". 4. נמצא, אם כן, ששאלתכם תלויה בהבנת המציאות המקובלת: האם רוב המשתמשים במקרר הזה מתעניינים בנורה הזו ועושים פעולות על פיה, או רובם אדישים אליה (ויש להוסיף שכדי לומר "בטלה דעתו" לא מספיק רוב קטן, אלא רק כאשר המיעוט קטן מאוד דעתו בטלה, עיין שבת צא ע"א ותוס' שם ד"ה מתקיף, וכן בשו"ת מהר"י בן לב ח"א סי' צא, שו"ת חוות יאיר סי' קו, ועוד). לפי ידיעתי ומה ששמעתי מטכנאי רוב הציבור אדיש לעניין. 5. השיקול שכתבת (סעיף א שלך) להחשיב את הדלקת הנורה כ"ניחא ליה" משום שנוח לך בתקינות המקרר, כלומר, אם הנורה לא תידלק תהיה לך עגמת נפש כי הדבר יעיד על תקלה, אינו נראה לי סיבה להחשיב את הדבר כ"ניחא ליה". כאמור, מהערוך נראה ש"ניחא ליה" פירושו שמשום כך יש מקום לומר שמלכתחילה עשית את הפעולה כדי שזה יקרה, וברור שהניחותא בזה שהנורה עובדת איננה סיבה לחשוב שבגלל זה פתחת. וכך נראה מכל הדיון במנחת שלמה שם, שהניחותא בתקינות הנורה איננה משמעותית לעניין. וראיה מכמה ענייני פסיק רישא שבש"ס, כגון החותך מילה ובה בהרת, שנחשב "לא ניחא ליה" כשאינו בנו אלא אחר (שבת קלג ע"א), והרי ברור שנוח לו בהסרת הבהרת במובן זה שאם היא לא תוסר הדבר יעיד על ליקוי במילה. כמו כן במוכרי כסות של כלאים, שהביאו מכאן הראשונים ראיה לדעת הערוך שמותר משום שאינו עושה זאת עבור הנאת הלבישה והחימום, אבל ברור שאם יתברר לפתע שהבגד לא מחמם הדבר יגרום עגמת נפש למוכר והוא רוצה שהבגד יהיה תקין ומחמם. 6. שאלת מפתח בכל הדיון היא: האם הקשר בין פתיחת הדלת להדלקת הנורה מוגדר כ"פסיק רישא" (שמקילים בו בצירוף דברים נוספים, כגון לא ניחא ליה ובדרבנן בשעת הדחק, או באמירה לגוי) או שהדבר מוגדר כמעשה ישיר בידיים, שבו לא נאמרו הקולות הללו? - הגרש"ז אוירבך (בסוף דבריו במנחת שלמה שם) העלה ספק שמא הדלקת הנורה עקב פתיחת הדלת נחשבת כמעשה בידיים ולא כפסיק רישא: "אך מסופקני דאפשר כיון שבאופן קבוע ומתוכנן נדלקת הנורה על ידי פתיחה ונכבית ע"י סגירה, ורק בדרך זו רגילים תמיד להדליק ולכבות, אפשר דחשיב ממש כעושה בידים והפותח דלת של מקרר אף שעיקר כוונתו לפתוח הדלת, מכל מקום לדינא הרי זה חשיב כעושה בבת אחת שתי פעולות, פותח דלת וגם לוחץ ממש על כפתור שמדליק נורה". ביאור דבריו: ההבדל בין מעשה בידיים לבין פסיק רישא הוא ש"דבר שאינו מתכוון" נאמר על תוצאה צדדית ממעשה מסוים: האדם עוסק בפעולה א' ויוצאת תוצאה צדדית ב' (כגון גרירת ספסל ויצירת חריץ בקרקע, פתיחת דלת וכיבוי הנר, וכדומה). כאשר הדרך היחידה להשגת התוצאה הצדדית היא באמצעות פעולה א', תוצאה זו נחשבת חלק מהותי ממעשהו ולא עניין צדדי. "דבר שאינו מתכוון" הוא רק בשידוך אקראי בין פעולה א' לתוצאה ב', אבל כאשר הקשר בין א' לב' הכרחי וקבוע הדבר נחשב כחלק מפעולה א'. בשמירת שבת כהלכתה (במהדורה החדשה פל"א הערה א) הרב אוירבך זצ"ל דן על חידוש זה בהשוואה למשנ"ב סי' רנג, ונראה מדבריו שם (על היחס בין הסקת התנור לבין הבישול) שלדעתו יש להגדיר כמעשה בידיים כל מקרה של פעולה ותוצאה שהן "מקשה אחת", אם התוצאה תגיע תמיד בעקבות פעולה זו, גם אם אין זו הדרך היחידה להשגת אותה תוצאה. לכאורה חידוש זה מוקשה מן הדוגמא של "פסיק רישיה ולא ימות", חיתוך ראש התרנגול הגורם למיתתו. קשר זה בין הפעולה לתוצאה הכרחי וקבוע (ולא כגרירת ספסל ופתיחת דלת, שרק בנסיבות מסוימות יוצרים מלאכה), ובכל זאת הדבר מוגדר כ"פסיק רישא" ולא כמעשה בידיים! (אלמלא דבריו בשש"כ, היה אפשר לתרץ את הכתוב במנחת שלמה שאפשר להמית את התרנגול גם בדרכים אחרות. אם כי מסברה אינני מבין מדוע "מקשה אחת" ימדד לפי התוצאה, האם ניתן היה להשיגה בדרך אחרת, ולכאורה יותר ראוי למדוד לפי הפעולה, האם תמיד היא מובילה לתוצאה זו). עוד יש להקשות מהגמ' בשבת קיז ע"א על הפשטת עור הקרבן בשבת, שמתירה זאת בתנאי ש"כגון דלא קבעי ליה לעור", אך מקשה "והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות". גם כאן מדובר במי שעושה את הפעולה הרגילה וההכרחית להפשטת העור, והגמ' קוראת לזה "פסיק רישיה". ומאחר שגם הגרש"ז אמר סברה זו באופן מסופק, ופוסקים אחרים החשיבו את פתיחת דלת המקרר כפס"ר ולא כמעשה בידיים (אגרות משה או"ח ח"ב סי' סח, ולכן התיר על ידי גוי; יביע אומר ח"י או"ח סי' כח; אור לציון ח"ב פמ"א הערה ג; וגם בשמירת שבת כהלכתה נראה שלא נקט כמותו בזה, עיין במהדורה החדשה פ"י סט"ו ופל"א ס"א, למרות פקפוקו בהערה א), נראה שאפשר לסמוך על דבריהם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il