ב"ה בישיבה תיכונית ישנו בחור שאחראי על כריכת גמרות וספרים אחרים (כמובן בהסכמת צוות הישיבה, והבחורים). בתחילת השנה תלה האחראי בלוח המודעות מודעה שכל מי שמעוניין שיכרכו לו את הגמרא יניחה בשולחן מסוים בספרית הישיבה, בעצם הנחתה הוא מגלה רצונו בכריכת הספר, ומתחייב בתשלום. כל הנוהל היה מוסכם על הבחורים ואכן כך היה. כעבור מס’ חודשים הזדמן בחור שאינו תלמיד הישיבה לספרית הישיבה. אירע ובחור זה התיישב ללמוד בספריה (מוסכם על הנהלת הישיבה שישבו ללמוד בספריה גם אורחים שאינם תלמידי הישיבה) בדיוק ליד אותו שולחן שבו נהגו להניח ספרים לכריכות. הבחור האורח למד וכאשר סיים ללמוד פנה לדרכו. רק כעבור למעלה מיממה נזכר ששכח את גמרתו בספריה. כמובן שהוא מיהר בחזרה לספריה ע"מ לקחת את גמרתו בחזרה, אלא שלהפתעתו כשהגיע לספריה הוא מצא את הגמרא שלו כשהיא כרוכה. הכורך טוען כלפי האורח שמאחר והגמרא היתה מונחת על השולחן המסוים המיועד לכריכות, וכמקובל על כלל הישיבה כאמור לעיל, מוטל על האוחר לשלם את התשלום המקובל על כריכת גמרא. מאידך גיסא טוען כלפיו האורח ש: א) הוא לא ידע ששולחן זה מקובל להניח עליו גמרות לכריכה, ובעצם ההנחה יש כעין הסכמה לכריכתה. ב) הוא כלל לא מעוניין בכריכת גמרתו! זו גמרא במצב טוב, הוא שומר עליה, ובכלל אינו נוהג לכרוך כלל את גמרותיו. השאלה היא מה הדין במקרה זה? מצד אחד נראה שיש סברה לחייב את האורח כי הוא כן קיבל הנאה מסוימת והוא לא מכחיש זאת, אך טוען שהוא לא היה משלם אפי’ שקל אחד בכדי לקבל הנאה זו. מצד שני ייתכן שניתן לטעון כלפי הכורך שהוא "אפסיד אנפשיה" - הוא גרם הפסד לעצמו בכך שלא בדק מיהו בעל הגמרא. אם היה עושה כן ייתכן והיה מגלה שבעל הגמרא אינו תלמיד בישיבה וממילא קיים ספק גדול האם אכן הוא מעוניין בכריכת גמרתו. אשמח אם הרב יכול כתוב לנו מה הדין במקרה זה. תודה רבה!

שלום וברכה, בעל הגמרא חייב לשלם לכורך שני שליש מהמחיר כיוון שהוא מודה שהוא נהנה מהכריכה, תשלום זה הוא מדין נהנה על פי אומדנא שאדם מוכן לשלם שני שליש מהמחיר כדי לקבל מוצר\התקן חדש. 1.באופן בסיסי, אי אפשר להכריח אדם לשלם ממון עבור הנאה שנותנים לו בעל כורחו, כמו שנינו להלכה שגם בשדה העשויה ליטע יכול הבעלים לומר ליורד, טול עצך ואבניך ואיני משלם לך. כך במקרה זה אם נראה שבעל הגמרא אינו מעוניין כלל בכריכה, ומבורר שאם היה הדבר אפשרי הוא היה מוכן שיחזירו לו הגמרא למצב הקודם וכגון שאינו רגיל לכרוך את שאר ספריו. אינו חייב לשלם לכורך מדין יורד לשדה חברו. (למרות שהכורך אינו יכול ליטול הכריכה כי ישאיר הספר עם חורים, ועוד שכופים על מידת סדום, כיון שאין לכורך הנאה בחלקי החוטים והדבק המשומשים). 2.למרות שאי אפשר לכוף אדם לשלם עבור הנאה בעל כורחו, אנו נוקטים שאדם הנהנה מדבר, מוכן לשלם שני שליש ממחירו כדי לקבל את המוצר או ההתקן. ומה שטוען בעל הגמרא שאינו מעוניין בו הוא מצד שיודע שאי אפשר להסיר הכריכה. מקורות הדבר: א.בקצוה"ח בסימן שו נוקט שאפשר לומר ליורד טול עצך ואבניך אף במציאות שאינו יכול ליטלו, וכן בחזו"א ב"ק סי' כב, ו והוכיח כן ממה שאפשר לומר לנוטע טול נטיעותיך, למרות שאת השבח של הנטיעה בארץ אינו יכול ליטול, ודלא כנתיבות בסימן שו, ס'ק ו ושנה דבריו בסימן שעה על סעיף ב שבאופן שאי אפשר להוריד את הצבע חייב לשלם. ב.החזו"א שם מסייג הדבר שצריך לברר שאכן דעת האדם שאינו מוכן לשלם כלל עבור השבח, כיון שיתכן שהוא מערים לומר שיטול עציו ואבניו כיון שהדבר לא אפשרי. ג.למרות שיש לדון את בעל הגמרא שדובר אמת בזה שהיה מוכן לוותר על הכריכה, כיוון שהוא לא רגיל לכרוך את שאר ספריו, יש לחייבו מדין נהנה לשלם שני שליש המחיר, כפי שמצינו במסכת בבא קמא דף כ, לגבי פרה שאכלה פירות ברשות הרבים, חייבת דמי בשר בזול מדין נהנה למרות שפטורה מדין נזיקין. בברכה, הרב מרדכי גרוס.