שלום כבוד הרב, משום מה אני פשוט לא מסוגל או לפחות לא מצליח להתייחס בכבוד הראוי לאמא שלי. היא יכולה להוציא אותי משליטה, ואני תוך שניות מגיע למצב שאני פשוט צועק עליה. אני באמת באמת לא יודע למה זה, אבל יש כנראה משהו ביחסים בינינו שמעצבן אותי תוך שניות. כל שיחה הכי קטנה איתה ואני ישר נהיה מאוד קצר רוח ועצבני, וחותך אותה ואפילו מסמן לה בלי לשים לב שתקצר כי אין לי עצבים להקשיב לה. אני באמת לא יודע מה הנושא הזה, ואני בחור מאוד רגוע בד"כ. זה לא קורה לי עם אף אדם אחר מלבדה, ומאוד מאוד מפריע לי שזה המצב. יש לציין שהיא באמת ובתמים האמא הכי טובה שיכולה להיות, וגם באובייקטיביות -עד כמה שבן יכול להיות אובייקטיבי - אני מאמין שזה המצב. אני מאוד מכבד אותה מאז ומתמיד ובאמת אין לי שום בעיה ביחסים איתה או מהו כזה שיכול לעלות בדעתי...אבל עדיין מיד כשהיא מדברת איתי אני נהיה מאוד קצר רוח ועצבני ומחכה בקוצר רוח שהיא כבר תעזוב אותי. אני צועק עליה כל הזמן וזה מזעזע לדעתי. באמת שזה פשוט קורה מאליו. אני כל פעם מצטער על זה כי בסופו של דבר שום הון שבעולם לא שווה לאדם כמו חצי דקה של שיחה עם אמא שלו. אני בד"כ לא פונה בשאלות מוזרות כאלה אבל באמת שאין לי מושג ממה זה נובע ומה אני עושה עם זה. תודה רבה

שלום רב: ראשית הכי חשוב שאתה תאמר לה את הדברים שכתבת לי. ותאמר לה זאת לא רק פעם אחת אלא כל פעם שאתה נגרר לחוסר הסבלנות הזאת. אתה מראש תתנצל לאימא על כל מצב שאתה לא מאיר לה פנים. מעבר לכך תנסה ללכת ליעוץ שמטפלים על ידי פסיכודרמה. נראה לי שזה יוכל להציף את הרגשות שגורמים לך לקוצר הרוח. בנתיים נראה לי שבמקום שתחכה לשיחה שאמא יוזמת אתה תיזום איתה שיחות . נראה לי שאם אתה תיזום איתה שיחות כשבשיחות האלו אתה תתעניין במה שקורה לה ותספר לה ממה שקורה אצלך אתה תתרגל לשיחות נינוחות עם אמא. יתכן שחוסר הסבלנו הוא רק כשאתה בזרם החייים ואמא נכנסת לך בחיים אולי בצורה שמעוררת לך הרגשת של חטטנות או אי נתינת מרחב נשימה. ככל שאתה תיזום שיחות כך יהיה לאמא פחות צורך ליזום שיחות מצידה. מכיון שאתה כל כך מודע לקושי כדאי שתשתף את אמך בקושי ובכל פעם שהיא תדבר עימך ואתה מתחיל לאבד סבלנות תאמר לה שאתה מעדיף לדחות את שיחה לזמן אחר. כל טוב