נטילת ידים אחרי כניסה סתמית לשירותים
שאלה
לאחרונה החלטתי להקפיד עוד יותר בהלכות נטילת ידיים. קראתי בספר שכל כניסה לבית הכיסא או מקלחת מחייבת נטילת ידיים עקב סיטרא אחרא.
לגופו של עניין ביתי קטן מאוד. מכונת הכביסה, מקום צחצוח שיניים, המקלחת התמרוקים כולם מצויים עקב היעדר מקום במתחם אחד עם השירותים ללא הפרדה.
יוצא שאני נכנסת לשם בתדירות גבוהה מאוד ובעיקר שלא לשירותים אלא לצרכים אחרים כגון: לצורכי כביסה, מקלחת הילד הקטן וליוויו לשירותים, תמרוקים וחומר ניקוי וכיו"ב
יוצא שכל פעם אצטרך ליטול ידיים ולברך אשר יצר?
אשמח להנחייה מפורטת בעניין כי הנושא לא ברור לי ונראה לי לא הגיוני עקב הכניסות המרובות שפעמים נעשים מתוך רוטינה ופחות משיקול דעת.
מה מברכים בכל פעם כזו?
תשובה
לשואלת, שלום!
א. ברכת "אשר יצר" נאמרת רק אחרי שאת מתפנית בעצמך. בשום אופן אין לברך אחרי כניסה סתמית לשירותים או אפילו כשהבן שלך מתפנה. אין דעה בהלכה שאומרת שצריך לברך אחרי כניסה סתמית לשירותים.
ב. לגבי הצורך ליטול ידיים בכניסה סתמית לבית הכסא יש מחלוקת בין פוסקי זמננו. לעניות דעתי, העיקר להלכה כדעה המקילה, ומי שנכנס לשירותים נקיים כמקובל בימינו ולא התפנה, אינו צריך ליטול ידיו כלל. כמו כן, מי שעשה צרכיו והוריד את המים, כך שלא מרגישים בשירותים ריח רע, רשאי ליטול ידיו בשירותים ולצאת ולברך בחוץ את ברכת "אשר יצר".
ג. יש מקום להחמיר בזה כאשר זה נוח ולא בא על חשבון דברים אחרים, אבל כאשר מדובר בפעמים מרובות ביום, או ביטול תורה בהליכה לכיור מרוחק, או ברחיצת ידיים שהתלכלכו בשירותים בכיור המטבח המשמש להנחת כלי אוכל, אין להחמיר כלל.
הרחבה:
בהבאת המקורות שלהלן אין שום חידוש, ורובם ככולם הובאו בדברי הדנים בנושא. מכל מקום "אין בית המדרש בלא חידוש" בהבנת המקורות והיחס ביניהם.
1. בשולחן ערוך (סימן ד סעיף יח) נאמר שמי שיוצא מבית הכסא צריך ליטול ידיו, ונחלקו אחרונים האם כוונתו למי שעשה צרכיו דווקא או גם למי שלא עשה צרכיו, מפני שיש "רוח רעה" (זהו המונח, ולא "סיטרא אחרא" שכתבת) ששורה בבית הכסא.
שורש הדברים בזוהר הקדוש (הקדמה, דף י ע"ב), וזה לשונו: "וכד עאל לבית הכסא לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מלה חדא עד דיסחי ידוי. ואי תימא בגין דמלוכלכים אינון, לאו הכי הוא, במה אתלכלכו? אלא ווי לבני עלמא דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון ולא ידעי על מה קיימא עלמא. רוחא חדא אית בכל בית הכסא דעלמא דשריא תמן ואתהני מההוא לכלוכא וטנופא, ומיד שרי על אינון אצבען דידוי דבר נש" [תרגום: וכאשר נכנס לבית הכסא לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מילה אחת עד שירחץ ידיו. ואם תאמר שהוא מפני שמלוכלכות הן, לא כך הוא, במה התלכלכו? אלא... רוח אחת יש בכל בית הכסא שבעולם ששורה שם ונהנית מאותו לכלוך וטינוף, ומיד שורה על אותן אצבעות ידיו של בן אדם]. מפורש בדברי הזוהר שאע"פ שהידים אינן מלוכלכות צריך לרחוץ ידיו לפני אמירת דברי תורה וקדושה.
בהבנת דברי הזוהר נפלה מחלוקת בין מפרשיו: יש שפירשו שכוונתו שהאדם עשה את צרכיו אבל לא לכלך את כפות ידיו, ואותה רוח רעה שורה על הפסולת שהפריש, "ההוא לכלוכא וטנופא". ויש שפירשו שהאדם לא עשה את צרכיו כלל, והרוח הרעה שורה על הפסולת המצויה בדרך כלל בבית הכסא. זוהי מחלוקת קדומה בין המקובלים בדור שאחרי הבית יוסף: רבי משה אלבז (בספר 'היכל הקדש' אות ג, מהדו' זכרון אהרן עמ' סז) הביא את דברי הזוהר על העושה צרכיו בלבד, וטרח לציין "בין גדולים בין קטנים", ומשמע שכניסה גרידא אינה מצריכה נטילת ידים. ולעומתו רבי מנחם די לונזאנו (ספר 'שתי ידות' דף צה ע"א) כתב שאפילו לא עשה צרכיו צריך נטילה. לפירוט דעות נוספות לכאן ולכאן עיין יביע אומר ח"ג או"ח סי' א. אחד הפוסקים המרכזיים שעסקו בנושא ודעתו בעניין נדונה באחרונים הוא ה'אליה רבה' (סי' רכז סק"ו), ולדיון נרחב בשיטתו ראו להלן בשולי הדברים.
3. במחלוקת זו דן באריכות רבי חיים פאלאגי' (שו"ת לב חיים ח"א סי' עב), וכתב שאע"פ שרוב המפרשים הבינו בזוהר שצריך ליטול רק כשעשה צרכיו יש להחמיר כדעת המיעוט, מפני שזהו עניין של סכנה. יש להעיר על שיקול זה: מצאנו לעיתים בחז"ל שרוח רעה מוגדרת כסכנה (עיין למשל בפסחים קיב ע"א), אבל לא כל "רוח רעה" שווה בזה. בזוהר הנ"ל לא הוזכרה סכנה, וגם עולה מדבריו במפורש שהצורך ליטול הוא רק לפני אמירת דברי תורה וקדושה.
בספר 'תוספת יום הכיפורים' (יומא עז ע"ב) דן באופן כללי על הסכנה מ"רוח רעה", והוכיח מדברי כמה ראשונים שאפילו הרוח הרעה השורה על הידים בשנת לילה אינה סכנה ממש. והוסיף: "הלא בזמן הזה מעולם לא ראינו ולא שמענו דמי שנגע בעיניו טרם יטול ידיו דנסמאו עיניו, אלמא דגם רוח רעה של שחרית אינו מצוי בינינו... בדורות הללו".
קל וחומר הדברים לגבי הרוח הרעה שבבית הכסא, שלא הוזכרה בגמרא כלל. ואעתיק מדברי הרב עובדיה זצ"ל (יביע אומר ח"ח או"ח סי' א): "לפי מה שכתב בספר בן איש חי (פרשת תולדות סעיף טז), שהרוח רעה ששורה על ידי הנכנס לבית הכסא אינה חמורה כמו כח רוח רעה השורה על ידי האדם בשינה... אין צריך להזהר בה לגבי הליכת ארבע אמות בלי נטילת ידים... והרי כתב מהרש"ל (פרק כל הבשר סי' לא) שאין רוח רעה של שחרית מצויה בינינו... ולפי זה כל שכן שאין הרוח רעה של בית הכסא מצויה בינינו" (דבריו שם לעניין איסור הדיבור בבית הכסא, שלפי מסקנתו הוא מחמת צניעות ולא משום הרוח הרעה; ואמנם למעשה לעניין נטילת ידים סמך על סברה זו רק בשעת הדחק, כמבואר ביביע אומר ח"ג או"ח סי' א-ב).
4. גם אם כוונת הזוהר כדעה המחמירה, אין זו בהכרח הלכה פסוקה לכלל ישראל. בגמרא ביומא ל ע"א נאמר: "הלכה בסעודה: אדם יוצא להשתין מים - נוטל ידו אחת ונכנס", אותה יד שבה ניקה אחר כך את עצמו מטיפות שנפלו עליו (רש"י). בפשטות גמרא זו חולקת על הזוהר המצריך ליטול שתי ידיו. יש שתירצו שהזוהר עוסק רק במי שמתפנה לגדולים ולא לקטנים, או שהגמרא עוסקת במי שמתפנה בשטח פתוח ולא בבית הכסא קבוע. אך מסתימת הגמרא (ראו שם, שחילקה בין עיכוב מועט למרובה) משמע שלא חילקה בזה. אם כן, אם כוונת הזוהר לחייב נטילה אפילו על כניסה סתמית הרי הלכה כגמרא החולקת. וכך עולה בפשטות מהרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"ג הי"א), שכניסה לבית הכסא אינה מצריכה נטילה אפילו לקריאת שמע.
5. מסתבר שגם על פי ההבנה המחמירה יותר בזוהר, שהרוח הרעה שורה גם על מי שלא עשה צרכיו, הרי זה דווקא כשיש במקום פסולת מהפרשות קודמות של מישהו, כלשונו "מההוא לכלוכא וטנופא". ממילא, יש מקום להחמיר ליטול ידיים כאשר את מסייעת לילד העושה את צרכיו, או שהשירותים אינם נקיים, אבל כאשר אין במקום פסולת ניכרת אין צורך ליטול גם על פי הבנה זו. כך כתב הרב עובדיה זצ"ל (יביע אומר ח"ח או"ח סי' א): "הנה בהקדמת הזוה"ק... ואתהני מההוא לכלוכא וטינופא... ולפי זה יש לומר שבבתי הכסא שלנו, שהם נקיים תמיד, מפני שקבוע שם סילון של מים שעל ידי לחיצת יד זורמים מיד מים רבים בשטף קצף ומנקים את האסלא מכל טינופת... שאין רוח רעה השורה בבתי כסאות מצויה בבתי כסאות שלנו, שהם נשטפים תמיד ונשארים נקיים, והאי רוחא לא מתהני אלא מלכלוכא וטינופא, וכמו שכתב הזוהר, ובאין טינופת ולכלוך הרוח חלף הלך לו". כאמור, הרב עובדיה לא סמך על סברה זו לכתחילה אלא בשעת הדחק, אך יש שהקלו לכתחילה, כגון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל (אור לציון ח"א סי' א) והרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (הליכות שלמה, פ"כ סכ"ד: "הנכנס לבית הכסא שבזמננו, שדרכו להיות נקי, ולא עשה צרכיו - אינו צריך נטילה").
6. גם אם נחמיר בבית כסא נקי, משום שעצם שם "בית הכסא" שעליו עושה אותו למשכן לרוח רעה, מסתבר שיש להקל יותר בשירותים שמשמשים גם לדברים רבים אחרים כמתואר בשאלה (פסקי תשובות סי' ד אות יט).
7. בשולי הדברים: בירור דעת האליה רבה. יש שהוכיחו כדעה המחמירה מהאליה רבה (סי' רכז סק"ו), ולענ"ד הדברים אינם ברורים. הוא דן על ההלכה (בשו"ע שם ס"ג, שמקורה בירושלמי בברכות פ"ט ה"ב) שמי שנמצא בבית הכסא ושומע רעם יצא מיד ויברך, וזה לשונו: "כתב בספר ברכת אברהם דף קע"ב דמיירי שלא קינח ולא שיפשף, דאי בידיו מטונפות - הלא צריך ליטול ידיו או לקנחם בכל מידי דמנקי קודם שיברך, אם כן פשיטא שעובר זמן יותר מכדי דיבור עכ"ל. ובספר אור חדש האריך, ונדחק בזה דמיירי ביושב במקום הטינופות ואין פירושו שעושה צרכיו, ואישתמטתיה דברי ברכת אברהם, גם למג"א [סק"ב] אישתמיטתיה עי"ש. ואף דלעיל סימן ד' [סעיף יח] מבואר דלעולם צריך ליטול ידיו, מכל מקום הכא משום הברכה וודאי דאין צריך ליטול ידיו אם לא בידיו מטונפות". פירוש הדברים: הפוסקים עוסקים בשאלה כיצד ניתן לצאת ולברך מיד על הרעם, הרי הנמצא בבית הכסא צריך ליטול ידיו! וב'ברכת אברהם' תירץ שמדובר שהאדם עשה צרכיו אבל לא קינח ושיפשף את גופו בידיו ולכן ידיו נקיות וראויות לברכה (וכמובן גם גופו נקי, כלומר שהשתין ולא נזקק לניקיון כלל). ואילו ב'אור חדש' תירץ שהאדם לא עשה צרכיו כלל, והאליה רבה כותב שאין צורך בתירוצו ונשמטו ממנו דברי הברכת אברהם. לאחר מכן כותב הא"ר את המשפט החשוב לענייננו: הרי בסימן ד' נאמר ש"לעולם צריך ליטול ידיו" (ותירץ שכאן הקלו כדי שלא יפסיד את הברכה). ניתן להבין שבמילה "לעולם" כוונתו לומר שאפילו אם לא עשה צרכיו כלל הרי עליו ליטול ידיו. אך מכיוון שלפני כן האליה רבה הצדיק את תירוץ הברכת אברהם, שהסביר שמדובר במי שעשה צרכיו ולא קינח בידו, ניתן לבאר שזהו ה"לעולם", שמי שעשה צרכיו חייב ליטול ידיים אע"פ שלא שיפשף. ושיעור דבריו כך: אין להקשות על תירוץ הברכת אברהם, שאם כדבריו שעשה צרכיו הרי צריך ליטול ידיו גם אם הן נקיות, כי מחמת דין זה אין להפסיד ברכה. לפי פירוש זה לדברי האליה רבה, דבריו תומכים בשיטה המקילה דווקא. כך משמע לענ"ד גם מהפמ"ג (אשל אברהם סי' רכז סק"ב), שכתב: "ואף ביוצא מבית הכסא אף על גב שלא נגע יטול ידיו, מכל מקום משום הברכה יכול לברך". לא כתב "אע"ג שלא עשה צרכיו" אלא "אע"ג שלא נגע", ובסוף דבריו ציין לאליה רבה, ועיין בפמ"ג בא"א סי' ז סק"א, שהתלבט בדין זה אבל בהבנת הא"ר משמע גם מדבריו שם כאמור (ועיין גם בספר 'זה כתב ידי' מאת הרב ישעיה דיין, מחכמי ארם צובה, על או"ח סי' רכז, שנראה שהבין כאמור).
יש להעיר גם על המשנה ברורה (סי' ד סק"מ), שכתב: "אפילו לא עשה צרכיו", וציין לארצות החיים, אך בארצות החיים (סי' ד, 'המאיר לארץ' ס"ק עה) כתב: "ומשמע לכאורה מדברי הזהר דאפילו לא נגע במקום מטונף רוח רעה שורה עליו", ואפשר להבין שעשה צרכיו אך לא נגע בידיו במקום מטונף (ובהמשך ציין לספר שתי ידות ולאליה רבה, וצ"ע). ובביאור הלכה סי' תריג ס"ג ד"ה ואם נקט כדעה שאין צריך ליטול (לעניין נטילת ידים ביום הכיפורים אחרי כניסה סתמית לבית הכסא).
8. סיכום: מדין הגמרא והרמב"ם נראה בפשטות שאין כל צורך ליטול בכניסה לבית הכסא ללא עשיית צרכים. בזוה"ק אפשר להבין אחרת ונחלקו מה דעתו בזה, אבל כאשר השירותים נקיים אין צורך להחמיר, ובפרט כשהם משמשים לדברים נוספים.