ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר בן הרב יחזקאל שרגא
"ואמר עולא אמר ר' אלעזר הלכתא גובין מן העבדים. אמר ליה ר"נ לעולא אמר ר' אלעזר אפילו מיתמי? - לא, מיניה. מיניה - אפילו מגלימא דעל כתפיה! הכא במאי עסקינן? שעשאו אפותיקי כדרבא, דאמר רבא: עשה עבוד אפותיקי ומכרו - בעל חוב גובה הימנו, שורו אפותיקי ומכרו - אין בעל חוב גובה הימנו. מאי טעמא? הא אית ליה קלא הא לית ליה קלא".
הגמרא אומרת מטלטלי שעשאן אפותקי ,היינו אמר במפורש שהוא משעבדם לבעל חוב, לא משתעבדים. הסיבה לכך היא כי רבנן הפקיעו שיעבוד זה משום תקנת הלקוחות. עבדים ששיעבדן בפירוש לחובו משתעבדים ובהם רבנן לא הפקיעו השיעבוד . הסיבה לכך היא שיש קול לשיעבודם, ולכן על הלקוחות להיזהר ואין צורך לתקן למענם שלא יחול השיעבוד.
נקדים , מצאנו בגמרא שקרקעות משתעבדות לבעל חוב ולכן הבעל חוב יכול לגבות מהם גם אם מת הלווה או מכרם לאדם אחר. מטלטלים לעומת זאת לא משתעבדים לבעל חוב ולכן אם נמכרו או שמת הלווה והורישם לא יכול הבעל חוב לגבות מהם. מצאנו בגמרא מחלוקת בין מ"ד שיעבודא דאורייתא למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא. ההבדל בין מ"ד שיעבודא דאורייתא לבין מ"ד שיעבודא לאו דאורייתא הוא בגביה מיתומים: למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מלוה ע"פ לא גובה מיתומים, כי באופן בסיסי אין שיעבוד ובמלווה ע"פ רבנן לא תיקנו שיעבוד. למ"ד שיעבודא דאורייתא מלוה ע"פ גובה מיתומים כי מדאורייתא יש שיעבוד ואין סיבה להפקיעו ביתומים [ביחס ללקוחות מפני תקנת הלקוחות הפקיעו את השיעבוד].
במקרה שעשה מטלטלים אפותיקי גם למ"ד שעבודא דרבנן לכאורה צריך היה לגבות מהיתומים. כשעושה מטלטלי אפותקי באופן עקרוני יש שיעבוד . רק רבנן הפקיעו את השעבוד מפני תקנת הלקוחות .אם כן צריך להיות כאן הדין שמלקוחות לא גובה אבל מיתומים כן גובה ,כי לגבי יתומים אין סיבה להפקיע השיעבוד. בדיוק כמו שמצאנו במלווה ע"פ למ"ד שיעבודא דאורייתא שגובה מיתומים ואינו גובה מלקוחות.
הבעייתיות בגמרא שלנו היא שהסוגיא פותחת בשאלה האם גובים מהעבדים אפילו מיתמי עונה הגמרא לא מיניה .שואלת הגמרא מיניה אפילו מגלימה דעל כתיפיה. אלא אומרת הגמרא עולא אמר ר' אלעזר דיבר בעשאו אפותקי . באופן פשוט הגמרא חוזרת לעסוק בגביה מיתומים .הגמרא אומרת עולא אמר ר' אלעזר דיבר גם בגביה מיתומים, אלא שדיבר בעשאו אפותיקי. אלא שאם אנו מסבירים כך את הגמרא לא יהיה ברור בדברי ר' אלעזר מדוע דווקא מעבדים יגבה ולא מכל מטלטלים. הגמרא אומנם נימקה את ההבדל בין עבדים למטלטלי. כדרבא עבדו אית ליה קלא שורו לית ליה קלא לכן שורו לא גובה מן הלקוחות. אבל אמרנו שאנו עוסקים בגביה מיתומים ולא מלקוחות אם כן לא צריך להיות הבדל בין יש קול לאין קול ולעולם צריך היה להיות הדין שיגבה מהמטלטלים. על כך ניתן למצוא תשובה בתוס' 1 .
תוס' אומר כלל - כל מקום שגובים מלקוחות גובים גם מיתומים . אין חילוק בגביה בין לקוחות ליתומים. אם כן ברורה הגמרא איננו יכולים לומר בשור שעשאו אפותיקי שיגבה מיתומים ולא מלקוחות. כיוון שמלקוחות לא גובים שור שעשאו אפותיקי גם מיתומים לא יגבה.[צריך עיון אם תוס' מדבר למ"ד שיעבודא דאורייתא או למ"ד שעבודא לאו דאורייתא - לא נרחיב בכך כעת].
מחלוקת רמב"ם תוס' האם יש מקרים בהם גובין מן היתומים ולא מן הלקוחות.
ראינו שתוס' קבע כלל כל מקום שגובים מלקוחות גובים גם מיתומים. אם כן בעשה שורו אפותיקי לא גובה מיתומים.
הרמב"ם חולק על הכלל שקבע תוס'. רואים זאת בדברי הרמב"ם בדיני כתיבת כתובה. נקדים. מדינא דגמרא משתעבדים לחובות וכתובות קרקעות מטלטלי לא משתעבדי. הגאונים תיקנו בשלב מאורח יותר שאשה ובעל חוב יגבו ממטלטלי. הרמב"ם מביא את תקנת הגאונים שגובים כתובת אישה גם ממטלטלים, ועם זאת אומר הרמב"ם חכמים הנהיגו לכתוב בכתובה בפירוש שהשיעבוד חל גם על המטלטלים של הבעל כלומר לעשות מטלטלים אפותיקי. הסיבה בגללה הנהיגו לכתוב בכתובה כי לא פשוט שאפשר לסמוך על תקנות של גאונים במקום שהגאונים לא היו שם. מ"מ מבואר ברמב"ם שמטלטלים שעשאן אפותיקי גובה מיתומים אע"פ שמלקוחות לא גובה {כפי שמפורש בגמרא שלנו}. [צריך עיון בתוס' כיצד יסביר את מנהג העולם לכתוב כנ"ל בכתובה].
מדוע התלבטה הגמרא האם עבד כמקרקע או לא דווקא לגבי גביה מהעבדים. רמב"ם.
מצאנו חילוקי דינים בין קרקעות למטלטלים. למשל לעניין גזילה - קרקע לא נגזלת ואילו מטלטלים כן נגזלים - קרי: נקנים בגזילה (כמובן יש חיוב השבה של החפץ). הנ"מ: אם גזל קרקע ושטפה נהר, אומר הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך", או במקרה שגזל בית והשתמש בו חייב לשלם דמי שכירות להבדיל ממטלטלים שלא חייב דמי שכירות - כי קרקע לא נקנית בקיניני גזילה ומטלטלים כן נקנים .
באופן פשוט נראה שעל בסיס חילוק דינים אלו שואלת הגמרא אם עבדים כמטלטלים לדינים השונים או כקרקעות. לפ"ז שואל התוס' (דף י"ב. ד"ה "אנא") מה התלבטות הגמרא - והרי מצאנו מפורש בכמה מקומות שעבדים כקרקע - למשל לעניין אונאה, או לעניין שבועה. ניתן להוסיף עוד שאלה - למה דווקא אצלינו הגמרא שואלת שאלה זו ולא במקומות אחרים בש"ס. מתרץ תוס' שאצלנו הגמרא שואלת רק לעניינים דרבנן - קניין אגב שמוזכר בגמרא, פרוזבול שמוזכר ושיעבוד, כאשר הסוגיא לפי תוס' סוברת כמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא. לכן לא ניתן להביא ראיה לכאן משבועה או אונאה שהם דינים דאורייתא.
למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא יש רק מצוה של פריעת בעל חוב שמוטלת על הלווה, וכאשר הוא מת המצווה לא עוברת ליורשים או ללקוחות, לכן מדאורייתא פטורים ואין שיעבוד. באו חכמים מצד אחר - ותיקנו שיהיה שיעבוד כדי שלא יקרה מצב שלא ירצו להלוות = 'נעילת דלת', כאשר התקנה היא בקרקעות ולא במטלטלים, ועל בסיס זה שואלת אצלנו הגמרא אם בתקנת חכמים של שיעבוד כללו גם עבדים כקרקע, או לא כללו את העבדים בתקנה ודינם כמטלטלים שלא נכללו בתקנה. וכן לעניין קניין אגב ופרוזבול - האם כאשר תקנו קניין אגב ופרוזבול תקנו גם בעבדים כקרקע או לא. (אם עבדים כקרקע יהיה אפשר לקנות מטלטלים אגב עבדים, ויהיה אפשר לכתוב פרוזבול על עבד. {הדין בפרוזבול הוא שלא כותבים למלווה פרוזבול אלא אם כן יש ללווה קרקע}.)
שיטת הקצות מדאורייתא מטלטלי משתעבדי למ"ד שיעבודא דאורייתא.
הש"ך (בסימן ל"ט) מוכיח שהרא"ש סובר שיעבודא לאו דאורייתא. הרא"ש תירץ את קושית תוס' מדוע לא הוכיחה הגמרא ממקומות אחרים שעבדי כמקרקעי כתוס'. היינו הגמרא הסתפקה אם עבדי כמקרקעי או לא רק ביחס לדינים דרבנן.ממילא יוצא שהרא"ש סובר ששיעבוד המטלטלים הוא דרבנן. (הרא"ש לא מפרש בדבריו ששיעבודא לאו דאורייתא). ואם במקומות אחרים כותב הרא"ש ששיעבודא דאורייתא אין משם ראיה לשיטת הרא"ש עצמו, כיוון שהרא"ש כתב כמפרש על הרי"ף ולפעמים מעתיק את לשון הרי"ף בלי לסבור כמוהו.
הקצות החושן חולק על הש"ך ואומר שייתכן שדעת הרא"ש היא שיעבודא דאורייתא. וכך סובר להלכה. למרות זאת יכל לתרץ כתוס' שקיימת פה התלבטות האם עבדי כמטלטלי או כקרקע כי זוהי התלבטות בדין דרבנני. רק הרא"ש יסביר את ההתלבטות בגמרא כך. האם הפקיעו חכמים את השעבוד דאורייתא מעבדים בדומה להפקעת השיעבוד דאורייתא ממטלטלים, או השאירו את השיעבוד דאורייתא על עבדים כמו שהשאירו על קרקע. (הקצות מניח שלמ"ד שעיבודא דאורייתא השיעבוד דאורייתא הוא גם על מטלטלים וגם על קרקעות אלא שרבנן הפקיעו את השיעבוד ממטלטלי משום תקנת הלקוחות). אפשר לדחות את הקצוה"ח ולקיים ראיית הש"ך. מסברא הקצוה"ח לא ברור: בשלמא אם נסביר כש"ך - חכמים תיקנו שעבוד ועכשיו צריך לבדוק כל מקרה אם אנו רוצים להחיל עליו את התקנה, כי עכשיו כשתקנו משהו בצורה חיובית - זה שייך; אך לפי הקצוה"ח שהתקנה היא לא חיובית - אלא הפקעה של משהו קיים - גם אם הפקענו במטלטלים זה לא אומר שצריך לשאול אם גם בעבדים הפקענו כל זמן שאין בעבדים טעם ברור להפקעה כמו במטלטלים כנראה שלא הפקיעו.
יש לעמוד על החידוש בטענת הקצוה"ח. הקצות הניח שלמ"ד שיעבוד דאורייתא היה שיעבוד גם על מטלטלים, אלא שחכמים הפקיעו אותו משום תקנת הלקוחות. הנחה זו מוקשה מהגמרא בב"מ קטו. . הגמרא ב"מ אומרת כך: אדם שלוקח משכון מעני - אם המשכון הוא כסות יום - לוקח בלילה ומחזיר ביום, ואם הוא כסות לילה לוקח ביום ומחזיר בלילה; שואלת על זה הגמרא מה אם כן התועלת בלקיחת משכון . שתי תשובות ניתנות על כך בגמרא: תועלת אחת היא המשכון מועיל ששביעית לא תשמט את החוב. תועלת שניה המוזכרת בגמרא היא שלקיחת המשכון מועילה למקרה שימות הלווה. אלמלי יקח המשכון לא יוכל לגבות ממטלטלי דיתמי אם יקח משכון וימות הלווה בעוד המשכון בידו יוכל לגבות מהמשכון [רש"י שם]. מה שקשה מכאן על הקצוה"ח הוא שהגמרא חפשה נ"מ מדאורייתא לדין דאורייתא של משכון, ורואים שרק ע"י משכון יש מדאורייתא שיעבוד של מטלטלים ואילו ללא משכון - אין. (הקצוה"ח כתב שמצא כדבריו ברשב"א אך בפשטות דברי הרשב"א שהקצוה"ח מוכיח מהם כדבריו מוסבים על הו"א של הגמרא ולא כמסקנה).
מדוע התלבטה הגמרא האם עבד כמקרקע או לא דווקא לגבי גביה מהעבדים. נ"י.
הנימוקי יוסף עונה בדרך אחרת על שאלת תוס' והשאלה הנוספת ששאלנו מקודם - למה דווקא פה הגמרא מסתפקת לגבי עבדים ולמה אין להביא ראיה ממקומות אחרים שבהם מבואר שעבדים כקרקעות. ההסבר שלו הוא כך. כאשר גזה"כ מחלקת בנושא מסוים בין מטלטלים לקרקעות - למשל באונאה או שבועה אין מקום להסתפק לגבי עבדים ואם התורה לא דברה עליהם - בפשטות דינם כקרקע . כאשר החילוק בין מטלטלים לקרקעות הוא מסברא, אז אפילו אם הוא דאורייתא יש מקום להסתפק בסברא האם שייך בעבדים כמו הצד של מטלטלים או כמו הצד של קרקעות. שיעבוד הוא סברא ולא גזה"כ לא מובנת . הסברא היא שהמלוה סומך על קרקעותיו של הלווה שיגבה מהן אם לא יקבל את כספו, אבל אינו סומך על המטלטלין של הלווה. הסיבה לכך היא שמטלטלים אפשר להחביא או למכור וגביה מהם היא לא דבר שניתן לסמוך עליו. (מוכרחים לומר שהחילוק בין קרקע למטלטלים בשעבוד הוא מסברא שהרי בתחילת פרק מרובה שהגמרא מדברת על הבדלים בין קרקע למטלטלים היא מביאה פסוקים שהם מקור להבדלים ולגבי שעבוד אין שם פסוק - ומשמע מזה שלא צריך פסוק אלא זו סברא).
(מהבנה זו שאי שיעבוד מטלטלים הוא סברא נוכל להרוויח פשט ברש"י.
לשון רש"י (בב"ק י"ד:) על הגמרא שאומרת שלא נזקקים ב"ד לנכסים שאין להם אחריות בגביה מיתומים: "ביתמי קאמרינן דאי שבק להו אבוהון המזיק מקרקעי גבי מינייהו, אבל ממטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום". באופן פשוט נראה מרש"י שמדאורייתא מטלטלים משתעבדים. אלא שישנה בעיה טכנית לגבות שהמוציא מהם יצטרך להביא ראיה שקנו את המטלטלים לפני מיתת אביהם. זה דבר תמוה להסביר כך . לפי דרכינו נוכל להסביר את רש"י כך . מדאורייתא מטלטלים לא משתעבדים, כי הדבר תלוי בסברא שאומרת שבקרקע יש שיעבוד ובמטלטלים לא. הסברא היא לא כמו שאמרנו מקודם אלא לפי רש"י הסברא היא שאדם לא סומך על גביה ממטלטלים כי לא יוכל להוכיח מתי קנו את המטלטלים לעומת קרקע שקל יותר להוכיח מתי קנו).
הנ"י לפי דרכו מסביר שגם קניין אגב שהגמרא מביאה ממנו ראיה להתלבטות האם עבדים כקרקע או כמטלטלים הוא סברא. הסברא באגב היא שמטלטלים הם טפלים לקרקע; ולא מבעיא בצבורין שאז וודאי טפלים, אלא אף בלא-צבורין הם מסברא טפלים לקרקע והם נעשים כדבר אחד (הקרקע שהיא העיקר והטפל לה - המטלטלים) ונקנים בקניין אחד.
לפי הנ"י אין ראיה כלל מהסוגיה אם שיעבודא דאורייתא או דרבנן (פלא על הש"ך שבסימן ל"ט הוכיח מהרא"ש ששיעבודא לאו דאורייתא כנ"ל, ואילו בהל' גזילה מסביר את אותו דבר כנ"י - למרות שכלל אין ראיה מהנ"י אם שיעבודא דאורייתא או דרבנן!).
נראה שהמקור למחלוקת נ"י תוס' הוא בהבנת הרשב"ם בבבא בתרא. הרשב"ם בב"ב (קכ"ח.) אומר כך: "ור"נ אמר אין גובין - דנהי דאיתקש לקרקעות כדכתיב (ויקרא כ"ה) 'והתנחלתם' ה"מ לדברים הכתובים בתורה כגון לקנותן בכסף בשטר ובחזקה ושלא לישבע עליהן ושאין בהן אונאה אבל לעניין ב"ח כמטלטלי דמי דאין בעל חוב סומך אלא על קרקעות שאין יכולין ליאבד ולא לזו ממקומן אבל עבדים לא סמכא דעתיה הלכך לא משתעבדי ליה". תחילת דברי הרשב"ם היא מה שתוס' הדגיש בתירוצו: חילוק אם כתוב בתורה או לא, וסוף דברי הרשב"ם הוא מה שהנ"י הדגיש בתירוצו: חילוק בין מקום שבו ההבדל בין קרקע למטלטלים הוא סברא שאז מתלבטים לגבי עבדים לבין מקום שבו החילוק בין קרקע למטלטלים הוא גזה"כ שאז לא מתלבטים לגבי עבדים.
להסבר ששעבוד מטלטלים הוא סברא האם זה גם במלווה הכתובה בתורה.
תוס' בכתובות סז. דן מדוע גובין בזמן הזה כתובה ממטלטלים דיתמי. הוא מתרץ שזה בדומה למציאויות אחרות שכאשר צורת החיים של היהודים באזור מסוים לא התבססה על קרקעות כמו "גמלי דערבאי" (יהודים שחיים כערביים - ללא קרקע), גובים ממה שהחיים כן מבוססים עליו - למשל שם - מהגמלים. הסיבה היא שכשאין קרקע המלוה סומך דעתו על מה שיש במקום קרקע אומר תוס' לכן כיום גובים ממטלטלים. תוס' מקשה על הסבר זה. אם זוהי הסיבה בגללה גובים ממטלטלי היה צריך להיות אותו הדין גם בגביה ממטלטלי דלקוחות, וזה אינו. לכן מתרץ תוס' שאנו סומכים על תקנת הגאונים לגבות גם ממטלטלים.
הש"ך לפי הסבר תוס' רוצה לומר שדין הגביה ממטלטלים גם היום הוא רק בגביית חובות שהאדם יוצר שאז שייך לאמוד אומדנא בדעתו על מה סומך דעתו לגבות ממנו, אך בחובות שלא נוצרים מדעת ורצון האדם אלא כאלה שהתורה יוצרת בע"כ - שם הסברא של האומדנא לא שייכת ובהם גם היום לא יוכלו לגבות ממטלטלים. (אמנם הסבר זה הוא הו"א שנדחית בתוס' אך הרא"ש בדף י"ד: אומר הסבר זה למסקנה).
פלא על הש"ך, לכאורה מפורש ברא"ש שלא כמו שהש"ך מחדש. הרי"ף בב"ק דף י"ד: כתב שבימינו הדין לא כמו שכתוב בגמרא שלא גובים ממטלטלים של יתומים, אלא היום כן גובים. ר' אפרים השיג על הרי"ף ואמר שגם בימינו שהגאונים תיקנו גביה ממטלטלים הם לא תקנו זאת בניזקין אלא רק בהלוואה. והרא"ש מתרץ את הרי"ף שכלל לא צריך להגיע לתקנת הגאונים אלא הרי"ף צודק שבכל עניין גובים ממטלטלים של יתומים כי בזמן הזה המטלטלים במעמד חשוב בגביה כמו שהיתה פעם קרקע. מבואר ברא"ש במפורש שלא כש"ך - אלא גם בנזיקין אותו הדין - למרות שנזיקין זה לא חוב שאדם יוצר מעצמו אלא מתחייב בע"כ.
צריך להסביר ברא"ש לא כש"ך. ההסבר יהיה שלמרות שהתורה קבעה חוב - היא קבעה אותו מבחינת הגביה שלו לפי מה שבני אדם סומכים דעתם. (לכאורה ישנה סתירה שצריך ליישב בין הרא"ש אצלנו לרא"ש בכתובות שמשמע ממנו שגם הוא דחה את התירוץ הזה כמו שהתוס' דחה, ואצלנו הוא מקבל תירוץ זה, צריך עיון).
^ 1 בתוס' ר' פרץ וקצת משמע בתוס' שלנו שלא כדברי הרב זלמן נחמיה. נראה שנקודת המוצא שלהם היא, לא שהיינו אמורים לגבות מיתומים במטלטלי שעשאם אפותיקי ,אלא היינו אמורים לא לגבות מיתומים גם בעבדים שעשאם אפותיקי. הם מנמקים דבריהם כיוון שאין הבדל בין יש קול לאין קול אצל יתומים לא צריך להיות שיגבה אפילו אם יש קול. [ בסברא דברי הרב יותר מובנים]. בכל מקרה גם לפי התוס' ר' פרץ הדין במטלטלים שעשאם אפותיקי הוא שלא יגבו מיתומים שלא כרמב"ם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
הלכות ראש השנה הלכות ראש השנה שחל בשבת
הלכה למעשה
השיעור מאיר את מהות ראש השנה מתוך גישה של ביטחון, אהבה ושמחה לצד כובד הראש והרצינות הנדרשים ביום הדין. במרכזו הדרכה הלכתית ומעשית לקראת החג שחל בשבת, כולל התרת נדרים, הכנות מוקדמות, סדר התפילות והקידוש, והלכות החג והשבת בהרחבה.
הלכות ראש השנה הלכות ראש השנה שחל בשבת - מדריך מקיף
הלכה למעשה
השיעור סוקר את סדר ההלכות והמנהגים מליל ערב ראש השנה, תוך התמקדות בדינים הייחודיים לשנה שבה החג חל בשבת וביום ראשון. הדברים כוללים דגשים מעשיים לגבי התרת נדרים, הכנות מראש, שבת ויום טוב, תפילות, קידוש וסדר הסימנים.
הלכות יום הכיפורים עליות לתורה של חולה ביום כיפור
רבי עקיבא איגר סובר כי חולה שאכל ביום כיפור אינו יכול לעלות לתורה, כיוון שברכות הקריאה נתקנו על יום הצום ומאחר שאכל – הצום אינו מתקיים לגביו דיו כדי לברך, ואילו החתם סופר סובר כי החולה רשאי לעלות לתורה, מכיוון שאכילתו הותרה על פי דין תורה משיקולי פיקוח נפש, ולכן קדושת היום והחובות ההלכתיות שבו נשארות בתוקפן לגביו באופן מלא.
כינוסי אברכים שו"ת בוגרים תשפ"ו
איך להמשיך לעלות בקודש גם כשרחוקים מהישיבה | הפער בין ההצלחה להתיישבות לבין מינוי רבני ערים
סליחות עומק הסליחה ומידות הרחמים
שיחה לפני סליחות תשפ"ו
השיעור עוסק במהות אמירת הסליחות לקראת הימים הנוראים, תוך בירור מקומו של הצדיק שאינו חוטא במזיד מול תביעת הווידוי והנפש. דרך דברי הזוהר ומידות הרחמים, מודגש כי כוחה האמיתי של התשובה נובע מהצנעת האדם בתוך הכלל ומהידמות מוסרית מעשית למידותיו של הבורא.
מידות הראי"ה שורשי האמונה ומשמעות החיים
אמונה כ"ג -כ"ה
השיעור עוסק בחשיבות החיבור לאמונת הילדות התמימה כבסיס עמוק הנשגב מכל תובנה שכלית מאוחרת. בנוסף, מוסבר כיצד הכרת האמת האלוקית מעניקה עוגן, משמעות וערך ממשי לכל פיתוחי התרבות וקנייני החיים של האדם.
עסקי גוג ומגוג הרמב"ם ותשובת החכמים המבזים
הרמב"ם כתב שכל חכמי דורו של רבי עקיבא סברו שבר כוכבא הוא מלך המשיח. מקור דבריו הוא תורה שלמד בהיכלו של דויד המלך, ולפיה החכמים שביזו מי ששילב ספרא וסייפא והתגייס לצבא בר כוכבא, חזרו בתשובה והסכימו עם רבי עקיבא.
נצבים עבודת הלב: מהשכל אל הרגש
שיחת מוצ"ש פרשת ניצבים - וילך
השיעור עוסק בתורתו של הרב אליהו לופיאן לקראת יום הדין, ומדגיש כי קיום מצוות ומעשי חסד מתוך חובה שכלית אינם מספיקים לאדם. עיקר העבודה הרוחנית היא להפנים את הדברים ברגש עמוק, לפתח אהבה ותענוג פנימי בעבודת השם, ולחבר בין המושכלות למורגשות.
