מעשה הנעשה באונס | הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
כתובות

קטגוריה משנית

ספריה
חזון קדומים
כתובות

3650

9 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

פרק ראשון - אין אונס בגיטין
א. הגמרא
הגמ' 1 דנה בשאלה, האם יש אונס בגיטין. כלומר, אדם נתן גט לאשתו ואמר: "אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש הרי זה גיטך". לבסוף הוא רצה לבוא, אבל נאנס ולא בא. דהיינו, התנאי אכן קויים אבל הקיום היה באונס. הגמ' אינה מבארת מה הם צדדי השאלה.
ניתן לבאר זאת בשני אופנים: א - ספק בכוונת הבעל.
ב - ספק הלכתי בגדרי 'מעשה'.

ב. האופן הראשון - ספק בכוונת הבעל
בעל הנותן גט יכול להתנות כרצונו - יכול לומר: 'אם לא אבוא ברצוני אז יהא גט', ואז אם לא יבוא מחמת אונס - הגט לא יחול. ויכול גם לומר: 'אם לא אבוא אפילו באונס יהא גט'. עתה, שסתם בלשונו ולא פירש, אנו דנים על פי אומדן דעתנו, מהי כוונתו .
ונוסיף בביאור העניין -
קיימא לן " דברים שבלב אינם דברים " 2 . ואם כן, לכאורה אנו צריכים לומר שהגט יחול למרות האונס [אפי' אם התכוון שבאונס לא יחול], שהרי בפיו אמר שאם לא יבוא יהא גט, ולא הזכיר שבאונס לא יהא גט. רק אנו אומדים שכך היה בליבו, והוי דברים שבלב!
אלא שיש פעמים שאף דברים שבלב הינם דברים. זאת כאשר האומדנא היא ברורה וגלויה לכל [ - 'דברים שבליבו ובלב כל אדם']. והסיבה לכך היא, מפני שהחסרון בדברים שבלב אינו בעצם העובדה שזה בלב ולא בפה, דאין דין דווקא לדבר. אלא העובדה שהדברים הם נסתרים היא הגורמת לחוסר תקיפותם. ממילא, כאשר הדברים הם בליבו ובלב כל אדם הרי הם תקפים.
ולאור זאת, אפילו אם נדע שאכן התכוון שהגט יחול רק אם לא יבוא לרצונו, בכל זאת הגט יחול אפי' אם נאנס, אא"כ אומדן הדעת - שהתכוון שלא יבוא לרצונו - הוא ברור וגלוי לכל.
ממילא, צדדי השאלה שבסוגיא - האם יש אומדן דעת ברור וגלוי לכל, שהתכוון רק לרצונו, או שמא אומדן הדעת אינו ברמה זו [וק"ו אם אין בכלל אומדן דעת שהתכוון לרצונו]. שאז הוי דברים שבלב, והגט יחול.
ונקודה נוספת טעונה ביאור -
לכאורה נראה ברור שאומדן הדעת הוא שהבעל התכוון דווקא ברצון. וכי עולה על הדעת שהתכוון שגם במצב שהוא רוצה לבוא אך אינו יכול, שהגט יהא גט?!
אלא שיש כאן גדר נוסף - אומדן הדעת לא נקבע לפי רצונו הפנימי גרידא. אלא בחינת הדברים היא כך: אנו אומדים מה היה משיב לנו אילו שאלנו אותו בשעת התנאי, האם מתכוון שיחול הגט גם אם יהיה אונס שיגרום לו לא לבוא. ועל שאלה זו לא ברור מאליו שהיה שולל את חלות הגט. דיתכן שהיה מתייחס בביטול גמור לאפשרות שייווצר מצב של אונס, ולכן היה עונה שמעוניין שהגט יחול.
וסברא כזו אכן אנו מוצאים בתוס' 3 , האומר שבאונס דלא שכיחא כלל, לכו"ע אין אונס בגיטין. ונשאל עצמנו - למ"ד יש אונס בגיטין, מאי שנא אונס דלא שכיחא כלל, שאין מתחשבים בו?! ע"כ כנ"ל - לגבי אונס כזה הוא לא מתייחס מראש כאפשרות מעשית כלל.
דוגמא לדבר - המשנה 4 מספרת שלאחר החורבן באו נזירים לנחום המדי להתיר נזירותן. לצורך פתיחת פתח, שאלם נחום המדי האם היו נוזרים גם אילו ידעו שיגיע חורבן. משענו בשלילה, התיר להם נזירותן. ודוחה הגמ' את דבריו. והטעם - כיוון שאילו שאלנום את אותה שאלה בשעת החלת הנזירות, הם באמת היו עונים תשובה חיובית, כיוון שהם לא העלו אז כלל בדעתם אפשרות של חורבן.

ג. האופן השני - ספק הלכתי בגדר 'מעשה'
השאלה היא דינית, הלכתית. הבעל בפועל קיים את התנאי, הוא לא בא. אבל קיום זה לא היה לרצונו. ויש לשאול, האם פעולה שנעשית ללא רצון מוגדרת כפעולה, כמעשה, או לא [ואין נפ"מ אם עסקינן בפעולה של עשייה אקטיבית או בפעולה שהיא אי עשייה]. אם הוי פעולה, א"כ קיים את תנאו והוי גט. אם לא הוי פעולה, לא קיים את תנאו ולא הוי גט.
אולם צריך להוסיף ולבאר. דלכאורה קשה, איך ניתן לומר שהשאלה בסוגיא היא דינית, הרי עסקינן בתנאים, והוא יכול להתנות את חלות הגט בכל מה שרוצה. וא"כ, אפי' אם מבחינה דינית פעולה המתקיימת באונס אין עליה שם 'פעולה' - סו"ס מספיק שהוא מתכוון שיחול הגט גם באופן זה!
הדברים מתבארים על פי יסוד נוסף - כאשר אדם משתמש בביטויי לשון ע"מ להחיל חלויות [נדרים, תנאים וכד'], אנו בוחנים את משמעות הביטוי לפי רגילותם של בני אדם ולא לפי משמעותם האמיתית. וכן מצינו, שהנודר מן המבושל מותר בצלי, למרות שבלשון התורה מבושל כולל גם צלי 5 .
אולם כאשר אדם משתמש במטבע לשון, שלא ניתן לפרשה על פי רגילות בני אדם, אז המשמעות האמיתית של דבריו היא הקובעת. וזאת מפני שאנו מניחים שהתכוון לפירוש הדברים אליבא דאמת [ואפילו אם הוא עצמו אינו יודע בשעת אמירתו מהי האמת]. ומצאנו כעין זה בנודע ביהודה 6 , על אחד שבצוואתו הכניס את המושג "דור רביעי". כיוון שמושג זה אינו יכול להתבאר על פי הלשון המדוברת, דן הנודע ביהודה מהי משמעות לשון זו בתורה.
ממילא, אף בדידן כך. הוא התנה, שאם לא יבוא יחול הגט. מה פירוש 'לא אבוא'? על פי הלשון המדוברת לא ניתן לדעת האם הכוונה דווקא ברצון או אפילו באונס. לכן חוזרת השאלה להיות דינית - האם פעולה באונס שמיה פעולה או לאו?

פרק שני - אונס ורצון כאחד
א. אונס ורצון - דינו כרצון
נדון עתה במעשה שאדם עושה לאונסו, אולם הוא רוצה בעשייה זו, וגם לולא האונס היה עושהו. ובסוגייתנו - אם מחמת אונס הוא לא בא בתוך י"ב חודש, אבל גם לולא האונס לא היה בא, כיוון שאין הוא רוצה לבוא. האם נאמר שיש כאן פעולה הנעשית מתוך אונס ולכן לא תיחשב ל'מעשה', או שמא כיוון שגם לולא האונס לא היה בא, שפיר חשיב 'מעשה'.
ונראה פשוט שבמצב זה הגט יחול -
לא מבעיא אם נפרש את סוגייתנו כאופן הראשון, שנקודת הדיון היא באומדן הדעת - פשיטא שגם ציור זה כלול בדעתו! אלא אפילו אם בשאלה הדינית עסקינן ג"כ נראה כך. דמסתבר מאד שפעולה באונס, שאנו אומרים שאינה 'מעשה', זה לא מחמת עצם האונס. אין האונס מצד עצמו גורם שלא יהא כאן 'מעשה'. אלא שלצורך הגדרה של מעשה, אנו דורשים רצון. ואנוס אינו נחשב כעושה מעשה כיוון שיש במעשהו חוסר רצון . שלילת הרצון היא מעכבת את גדר ה'מעשה' ולא האונס. לכן, בציור שיהיה אונס, אבל גם בלעדיו העושה היה מתנהג מרצונו באופן זהה, הרי לא חסר ברצון, וממילא יש כאן מעשה 7 .

ב. הוכחה ליסוד הנ"ל
כדברינו עולה מפורש מהסוגיא במסכת שבת 8 ומהתוס' שם 9 - אדם הדביק פת בתנור בשבת. אם יניח לפת להיאפות - יעבור על איסור בישול. אולם לרדות את הפת זו ג"כ בעיה, שכן רדייה אסורה בשבת מדרבנן. דנה הסוגיא, האם התירו לו לרדות לפני שיגיע לאיסור סקילה. שואל שם התוס' - הרי ברור שלא ישמע לנו אם נאסור לו, שהרי אז יסקל?! ומיישב התוס', שאם נאסור לו והוא ישמע בקולנו, לא יהיה חייב סקילה כיוון שהוא אנוס.
ולכאורה נשאל - א"כ כל אדם שהדביק פת בתנור יהיה פטור! שאפילו אם הוא מעונין להמשיך ולאפות את הפת, אבל סו"ס גם לולא רצונו הוא אנוס על פי הוראת חז"ל, האוסרת לרדות. אלא ע"כ שכאן זה לא נקרא אונס, כיוון שהוא מעונין בהמשך האפייה, ואין כאן חוסר רצון. ורק כאשר הוא רוצה לרדות, ונמנע בגלל האיסור - הרי הוא אנוס ופטור.

ג. קושיא על היסוד הנ"ל
לכאורה נקשה על הנחתנו מהלכה אחרת - הרמב"ם 10 פוסק, שאדם הרוצה לצוד דגים בשבת ולבסוף אמנם צד דגים אך העלה בחכתו גם תינוק - פטור. והרי פה הוא רוצה לעשות איסור ואף צד בפועל. אלא שבצד זה היה גורם פוטר - התינוק, שלצורך הצלתו הוא אנוס לחלל שבת. אונס זהמקביל לכאורה לאונס במקרה שלנו, והרמב"ם פוטר! ואילו לעיל הנחנו בפשטות שיש לחייב!
נוסיף ונקשה גם מבעל המאור - הוא 11 סובר, שמעיקר הדין אין איסור להפליג בספינה לפני שבת, אע"פ שיודע שייאלץ לחלל שבת. לכאורה נראה, אם כן, שלמרות שהוא מפליג לרצונו בכל זאת מותר לו לחלל שבת, כיוון שבשבת הוא יהיה במצב של אונס ג"כ.
וכאן קשה יותר. לפי דבריו, אפשר להיפטר ממצוות רבות! כגון: אדם לא יבנה סוכה בערב סוכות ואח"כ נאמר שפטור ממצוות סוכה, כי הוא אנוס.
יישוב קושיות אלו יתבאר אי"ה בעקבות היסוד המתחדש לנו בפרק השלישי.

פרק שלישי
א. חילוק בין אונס לפיקוח נפש
הרמב"ם פוסק 12 , שאנוס מותר לעבור על כל העבירות שבתורה חוץ מע"ז, ג"ע ושפיכות דמים. אולם מוסיף הרמב"ם 13 , שאם אדם נאנס לעבוד ע"ז, ועבר ולא נהרג - אינו נענש, למרות שעשה שלא כדין. והסיבה היא מפני שסו"ס הוא אנוס, ובאונס פטורים. דין נוסף כותב הרמב"ם 14 , שחולה מותר להתרפא בכל איסורי תורה, חוץ מאיסורי ע"ז וג"ע. ואם עבר והתרפא באלו - נענש!
וצריך ביאור מה החילוק בין אנוס שעבר שלוש עבירות אלו, שפסק הרמב"ם שפטור, לבין חולה שהתרפא בהן, שחייב.
מבאר האור שמח 15 - אדם שאנסוהו לעבוד ע"ז הרי הוא אנוס. ומעשה שנעשה באונס יש חסרון ב'מעשה' שבו, וממילא אין מקום לעונש. אמנם, לכתחילה אסור לעבור, אבל זה מטעם אחר - מצות קידוש ה'. אבל חולה, אין הוא אנוס במעשה של לקיחת התרופה האסורה. אף אחד אינו אונס אותו לקחתה! אלא מאי? הוא רוצה להינצל, לקנות את חייו, ולכן נוטל את התרופה. ממילא, רצון יש כאן ולא אונס. ואסור לאדם להנות מע"ז לרצונו אפי' לצורך פקו"נ. ואם נהנה - חייב. יוצא שההיתר של אונס ושל פקו"נ שונים לגמרי זה מזה -
כאשר אדם אנוס מותר לו לעבור על כל התורה [פרט לשלוש העבירות], וכן משום פקו"נ מותר לעבור על כל התורה [פרט לנ"ל]. אולם באונס ההיתר הוא מצד האונס גופו. ובפקו"נ ההיתר אינו מצד אונס, וכנ"ל דהוי רצון. אלא מצד הלכות דחייה - כל התורה נדחית מפני פקו"נ, למרות שהפעולה ניגדרת כעשייה ברצון. ובשלוש העבירות חייב אפי' בפקו"נ, דהן אינן נדחות, וכיוון שהוי רצון - חייב.

ב. יישוב הרמב"ם לאור יסוד זה
לאור יסוד זה מיושב הרמב"ם שפטר את הצד דגים והעלה בחכתו גם תינוק. שם איננו עוסקים בסוגיית אונס ורצון, אלא בפיקוח נפש. ממילא לא אכפת לן שקיים רצון, שגורם לכך שיש כאן מעשה גמור. דאמנם מעשה איסור יש כאן, אבל הוא נדחה מפני פיקוח נפש, ולכן פטור.
וכן מיושב בעה"מ - אדם שאינו מכין סוכה, הוא רוצה לא לשבת בסוכה. א"כ מה אכפת לן שבסוכות הוא גם אנוס, סו"ס אין כאן חסרון של רצון. ואילו בציור של הספינה, עסקינן בפיקוח נפש, ומדין דחייה אנו מחללים שבת לצורך זה. ממילא, למרות שאין חוסר ברצון, ולכן לאונס אין משמעות - בכל זאת מותר מצד פיקוח נפש.

ג. בית הלוי חולק על יסוד זה
בית הלוי 16 רוצה לומר, שאדם המחלל שבת לרצונו, יתחייב על חילולה של השבת, גם אם עסק בפיקוח נפש. ולדבריו - אדם המסיע חולה לבית חולים בשבת, אבל גם לולא צורך זה היה נוסע - חייב.
דבריו בנויים על היסוד המובא בראשית דברינו, שכאשר יש אונס ורצון - הוי רצון.
אולם נראה שלא כדבריו. שהרי הוכחנו שיש חילוק בין אונס לפיקוח נפש. לכן, אם הסעת החולה היתה ניתרת מדין אונס, אז כיוון שכאן יש גם רצון - אסור, דהוי רצון. אבל כיוון שבפיקוח נפש עסקינן - מותר, דשבת נדחית מפני פקו"נ. ונראה שבית הלוי סובר, שההיתר של פקו"נ הוא מצד אונס, וממילא כאשר יש רצון יחד עם פיקוח נפש - חייב. וצ"ע.

פרק רביעי - ביאור סוגייתנו לאור הנ"ל
לאור החילוק שראינו בין אנוס לחולה נתבונן בסוגיא נוספת -
הגמ' 17 מספרת על אדם שהיה לו דין תורה וביקש רשות מבי"ד שיתנו לו זמן. ע"מ שלא יחשדוהו שרוצה סתם להישמט, הוא התפיס בידם את שטר זכויותיו, ואמר שאם לא יבוא עד שלושים יום - יבטלו זכויותיו. בסוף נאנס ולא בא. אומר רבא, שזכויותיו אינן בטלות מפני שהוא אנוס. ומביא רבא ראיה מהמשנה שם: "הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר - הרי אלו נדרי אונסין". אם כן, אומר רבא, כמו שהאונס במשנה גורם לאי חלות הנדר, כך האונס של המתפיס מונע את ביטול זכויותיו.
לכשנתבונן במשנה, נמצא שלפחות במקרה של "חלה בנו" אין כאן גדר הלכתי של אונס. וזאת לאור החילוק שראינו לעיל בין אנוס לחולה. אם כן, אם נדון על אונס במובן הדיני גרידא, הנדר צריך היה לחול, שהרי זה נחשב שהוא לא בא לרצונו . אלא ע"כ, אין אנו דנים מצד גדרי אונס ההלכתיים, אלא מצד אומדן הדעת. וברור למשנה שהוא לא התכוון שיחול הנדר אם יחלה הוא או בנו. וכל כוונתו היתה להחיל את הנדר אם יוכל לבוא, וברצונו יחליט שלא יבוא.
לאור הסוגיא בנדרים, שמוכח שאנו אומדים את דעת המתנה, מתבקש לפרש את הסוגיא שלנו - אונס בגיטין - ג"כ בדרך זו, שהיא האופן הראשון שהצגנו בתחילת הדברים.
ועיין גם ברש"י 18 : "ובהאי אונסא לא ניחא ליה למיבטל גיטא וכו'". נראה מדבריו להדיא כאופן הראשון.
אולם עומד לנגד עינינו רש"י נוסף 19 : "דמדאורייתא לא הוי גיטא - שמצינו טענת אונס מן התורה, שנאמר, ולנערה לא תעשה דבר" 20 .
לאופן הראשון, שבאומדן דעתו עסקינן, אין מקום כלל לפסוק זה. וכי הפסוק מלמדנו איך לאמוד דעתו?!
ע"כ רש"י, בדבריו אלו, מפרש כאופן השני - אנו דנים על מעשה הנעשה בלי רצון, האם מוגדר כ'מעשה' או לא. ועל כך מביא רש"י ראיה, שמתוך שראינו שלא עונשין אנוסה, סימן שחסר במעשה העבירה שלה.
ונראה, שרש"י סובר ששתי הדרכים בביאור הסוגיא אמיתיות. ובמהלך הסוגיא מפרש כאופן הראשון. אולם בסוף הסוגיא, שהגמ' מתבטאת " מדאורייתא לא הוי גיטא", משמע לרש"י שזה יותר מאומדן דעת גרידא. שם מביא רש"י את הפס', וממילא כאופן השני.

יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* דברים שבלב אינם דברים, כיוון שהם נסתרים.
* דברים שהם בלב, אך הם ידועים לכל - הוי דברים.
* כשאומדים דעתו של אדם, בוחנים מה היה משיב אילו היינו שואלים אותו [ולא מעריכים גרידא מהי מחשבתו].
* יש להסתפק, האם פעולה הנעשית באונס נחשבת למעשה או לא.
* פעולה הנעשית באונס, אך העושה אותה רוצה בה - אינה נחשבת כאונס, שאין בזה חוסר רצון.
* כשאדם מדבר, אנו מפרשים את דבריו עפ"י המקובל בלשון בני אדם.
* כשאין ניתן לפרש את דבריו עפ"י לשון בנ"א - אנו מעריכים שהתכוון לפירוש האמיתי של דיבורו, שהיא לשון תורה.
* אדם שאנסוהו לעבוד ע"ז, והוא אכן עבד - פטור, דסו"ס הוא אנוס.
* חולה שהתרפא בע"ז - חייב, דהוי רצון.
* חולה מותר לעבור עבירות, משום שפיקו"נ דוחה את האיסור, ולא מצד אונס. [ובבית הלוי נראה שחולק, וסובר שההיתר הוא מצד אונס].

·

^ 1. כתובות ב ע"ב
^ 2. קידושין מט ע"ב
^ 3. דף ג ע"א, ד"ה דאיכא
^ 4. נזיר לב ע"ב
^ 5. נדרים מט ע"א
^ 6. מהדורה קמא חו"מ סי' לח, ד"ה והנה הראיה
^ 7. עיין בהפלאה על דף ג, תוס' ד"ה ואניס
^ 8. דף ד ע"א
^ 9. ד"ה קודם
^ 10. הל' שבת פ"ב טז
^ 11. שבת ו ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה והא דתנו רבנן
^ 12. הל' יסודי התורה, פ"ה ב
^ 13. שם, הל' ד
^ 14. שם, הל' ו
^ 15. על הרמב"ם שם
^ 16. על התורה פר' שמות, ד"ה וירא אלקים את בנ"י
^ 17. נדרים כז ע"א
^ 18. כתובות ב ע"ב, ד"ה דילמא מת דווקא
^ 19. שם ג ע"א, ד"ה דאורייתא
^ 20. דברים כב כו

הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

עורכה הראשי של האנציקלופדיה התלמודית. לשעבר ראש כולל "דעת משה" סאדיגורה ודיין בבית הדין הגדול בירושלים. השעורים באתר סוכמו ע"י תלמידים, מתוך שעוריו הניתנים בישיבה. השעורים באחריות התלמידים בלבד.

28 דק'
הרב מרדכי אליהו
קידוש הזמנים
מתוך אזכרת 12 חודש לרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל
כ"ה אייר תשע"א
34 דק'
זכויות יוצרים בעידן האינטרנט
עקרונות בדיני זכויות יוצרים
מתוך הכנס "זכויות יוצרים בעידן האינטרנט"
י"א אייר התש"ע
50 דק'
סנהדרין
אונס ופיקוח נפש
כז אלול התשע"ה
41 דק'
יסודות בדיני ממונות
מפיהם ולא מפי כתבם
ט' אדר תש"ע

כתובות

כתובות
שיעבודא דרבי נתן
כתובות יט ע"א
הרב יאיר וסרטיל | סיון תשע"ח
בבא מציעא
מודה בשטר שכתבו
כתובות דף יט ע"א; בבא מציעא דף ז ע"א
הרב יאיר וסרטיל | שבט תשע"ה
57 דק'
שיעורים במסכת קידושין
האם חיוב הכתובה הוא משעת נישואין או משעת אלמנות וגירושין
הרב שאול אלתר | שבט תשפ"ג
כתובות
אין אדם משים עצמו רשע -אנוסים היינו מחמת ממון
כתובות דף יח ע"ב
הרב יאיר וסרטיל | יד אב תשפ"ד

כתובות

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז
38 דק'
חקת
פרשת חוקת – מי פה המציאותי
הרב יצחק חי זאגא | ו' תמוז תשפ"ה
22 דק'
חקת
מדוע נענש משה שלא יכנס לארץ
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ה
הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרה"ג דוב ליאור
הרה"ג יעקב אריאל
הרב ינון גרוסברג
ר' יעקב כץ (כצל'ה)
הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל
הרה"ג צבי שכטר
הרב משה אליה
הרב יהודה לייב גרונר
הרב יעקב שפירא

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו