בית המדרש

  • מדורים
  • שער לדין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן

מתה מחמת מלאכה

undefined

הרב יואב שטרנברג

תשס"ט
3 דק' קריאה
השבוע נעסוק בפטור השייך לכל השומרים, ובכללם שואל, פטור 'מתה מחמת מלאכה'.
הגמרא בבבא מציעא (צו:) דנה אדם ששאל, בהמה והכחישה מחמת העבודה שעבדה. לכאורה, השואל, שחייב באונסים, חייב לפצות את הבעלים על ירידת השווי. אולם, הגמרא מביאה את דעת רבא, שמחדש שלא זו בלבד שאם הבהמה הכחישה מחמת מלאכה, פטור השומר, אלא אפילו אם הבהמה מתה מחמת מלאכה פטור השומר. נימוקו של רבא: 'לאו לאוקמא בכילתא שאלתה', דהיינו, השואל לא שאל את הבהמה כדי להניחה בביתו, אלא כדי להשתמש בה.
לכאורה, הסבר הגמרא תמוה. נכון הדבר שהשואל לא שאל את הבהמה כדי להניחה בביתו, אלא כדי להשתמש בה. אבל הרי שואל חייב גם באונסים. אם כן, מדוע הוא פטור מתשלום כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה? בביאור טעם הפטור של 'מתה מחמת מלאכה' נחלקו הראשונים:
הרמב"ן (חידושים לבבא מציעא שם) כתב:
"וי"ל דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה".
לדעתו הפטור של השואל הוא בגלל 'פשיעת המשאיל'.
לעומת זאת, הרשב"א (חידושים שם) כתב:
"נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפילו הכי, לא שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כלה מה לי קטלה פלגא".
לדעתו הפטור של השואל הוא בגלל מחילתו של המשאיל.

הגמרא (שם צז.) דנה במי ששאל חתול מחברו, כדי שיבריח את העכברים שבביתו. בגמרא ישנן שתי לישנות, לגבי המשך הסיפור. בלישנא הראשונה, החתול מת כיוון שהעכברים הרגו אותו. בלישנא השניה, החתול מת מאכילת יתר של עכברים.
הרמ"ה (מובא בטור, חושן משפט סימן שמ סעיף ו) כותב, שמי ששאל בהמה ללכת בדרך מסויימת, ומתה הבהמה בדרך מחמת חיות רעות או ליסטים וכדומה, הרי זה נחשב מתה מחמת מלאכה. והביא כראיה את הדין בלישנא קמא, שהעכברים הרגו את החתול. הרא"ש (מובא בטור שם) חלק עליו, וכתב שבמקרה של החתול, הוא נשכר לאכול את העכברים, ומת מחמת העבודה, אבל לגבי הלסטים והחיות הרעות, אין זה מתה מחמת מלאכה, כיוון שגם אם לא היתה נלקחת למלאכה זו, יתכן שהיתה נאנסת באופן זה.
הבית יוסף (בדק הבית שם) הסכים לדברי הרמ"ה. והסביר, שגם במקרה של הרמ"ה, אילו הבהמה לא היתה יוצאת מן העיר, לא היו באים לסטים וחיות רעות. ונמצא שהיא מתה מחמת המלאכה שנשכרה אליה.
בשולחן ערוך נחלקו הדעות. המחבר (סעיף ג) פסק כרמ"ה, והרמ"א הביא את דעת הרא"ש. הש"ך (סק"ה) כתב, שדעת הרא"ש נובעת מהסברו של הרמב"ן, לדין מתה מחמת מלאכה. הרא"ש סובר, שכיוון שהפטור הוא רק כאשר המשאיל פשע, הרי שאי אפשר לחייב, אלא כאשר הבהמה מתה מחמת המלאכה שנשאלה לה. אבל, העובדה שהבהמה מתה או נגנבה על ידי לסטים בדרך, אינה עניין לפשיעה של המשאיל, ולכן הרא"ש צודק. אמנם, לטעמו של הרשב"א יש לומר, שכיוון שהמשאיל ידע שבדרך יש סכנות, הרי מחל על אונסים מעין אלו.

בתרומת הדשן דן במקרה של אדם ששאל חרב להילחם במלחמה. בפועל, ניצח הצד השני, ולקח את כלי נשקם של המנוצחים. משאיל החרב טען, שהשואל חייב לשלם לו על החרב, כיוון שהשואל חייב באונסים. אבל תרומת הדשן כתב, שכיוון שהחרב נשאלה לצורך המלחמה, הרי המשאיל היה מודע לסיכונים, ולכן השואל פטור כדין 'מתה מחמת מלאכה'. הש"ך (סק"ו) כותב, שלסברת הרא"ש דלעיל, שכמותה פסק הרמ"א, אין כאן פטור של מתה מחמת מלאכה. כיוון שהמשאיל לא פשע, שהרי הסיף עשה את מלאכתו ולא נשבר, אלא שהמנצחים לקחו אותו. אבל, אליבא דהרשב"א ניתן להבין את שיטת תרומת הדשן, , שגם אונס שנבע מתהליך השימוש נחשב מתה מחמת מלאכה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il