ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שליחות בית דין של ארץ ישראל ;">

בית מדרש גמרא סנהדרין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כ"ט שבט תשס"ט

שליחות בית דין של ארץ ישראל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן

המשנה במסכת סנהדרין פותחת ואומרת: "דיני ממונות בשלושה, גזילות וחבלות בשלושה וכו' ". הסוגיה דנה בשאלה: מדוע התנא הזכיר בנפרד "גזילות וחבלות בשלושה", ולא כלל אותם בתוך "דיני ממונות"; - "אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו?"
הסוגיה הביאה בתרוץ הקושיה שתי דעות. בתחילה את דעתם של ר' אבהו ורבא, שמהתורה אין הבדל בין גזילות וחבלות לבין שאר דיני ממונות דהיינו הודאות והלואות; ומהתורה כל הדינים צריכים שלושה דיינים מומחים כדי לדונם, אלא שרבנן תיקנו תקנה, וביטלו בהודאות והלוואות את הצורך במומחים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וזו לשון הסוגיה:
"ובדין הוא דלבעי נמי מומחין (סמוכין ונטלו רשות מנשיא לדון... ; רש"י), והאי דלא בעינן מומחין משום דרבי חנינא, דאמר רבי חנינא - דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר - משפט אחד יהיה לכם; ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ( והכא נמי שמא לא ימצא מומחין לכופו לדין; רש"י)".

דעה שניה המובאת בסוגיה היא דעת רב אחא בריה דרב איקא, וזו לשון הסוגיה:
"רב אחא בריה דרב איקא אמר - מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר - בצדק תשפוט עמיתך; אלא משום יושבי קרנות. אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות? אי אפשר דלית בהו חד דגמיר!".

וזו לשון רש"י:
"מדאורייתא חד נמי כשר בהודאה והלוואה, דכתיב - תשפוט, לשון יחיד; ומיהו שלושה בהודאות והלוואות לאו מדאוריתא אלא מדרבנן".

כלומר, לדעת רב אחא ברדר"א (רב אחא בריה דרב איקא) דיני הודאות והלואות נלמדים מהפסוק "בצדק תשפוט עמיתך", והפנייה בתורה לשפוט בצדק את עמיתך - היא פנייה ליחיד, ומכאן שדיין יחיד כשר לדון דיני הודאות והלוואות מהתורה.

ברם, הפנייה בתורה לשפוט בצדק "את עמיתך" מופנית לכל איש מישראל, ולאו דווקא אל השופטים אשר ישראל מצווים לשים בשעריהם. ולכאורה, אותו דיין יחיד שכשר לדון דיני ממונות, אינו צריך להיות סמוך שנטל רשות - ודי בכך שהוא יודע את דין התורה במקרה שבא לפניו; וכן משמע מרש"י בדף ה' ע"א בהסבר שיטת רב נחמן בדן יחידי (וכפי שיתבאר לקמן).

וזו לשון הסוגיה בהמשכה:
"מאי איכא בין רבא לרב אחא בריה דרב איקא? איכא בינייהו דאמר שמואל - שניים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו בית-דין חצוף, לרבא לית ליה דשמואל, לרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל".

כלומר, לדעת רבא - שמהתורה צריך שלושה דיינים מומחים, חכמים הקלו לדון בשלושה דיינים רגילים. ודי בכך; ואין צורך להקל ולפסוק, ששניים שדנו, בדיעבד - דינם דין.
אולם, לדעת רב אחא ברדר"א מהתורה די בדיין רגיל אחד, וחכמים החמירו להצריך שלושה. ולכן אפשר שיקלו ולא יבטלו בדיעבד, פסק דין שניתן ע"י שני דיינים, ויסתפקו בכך שיכנו אותם - בית דין חצוף.

הסתירה הראשונה ברמב"ם

מהרמב"ם נראה לכאורה שדעתו לפסוק כרב אחא ברדר"א, (ספר המצוות, מצוות עשה קע"ז):
"... ובא גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה, כשיהיה יודע בו הריב, שבין בעלי דינים; ובביאור אמרו אחד דן את חבירו דבר תורה, שנאמר - בצדק תשפוט עמיתך"

וכן נראה לכאורה מדבריו בפרק ב' מהלכות סנהדרין הלכה י':
"אע"פ שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהן דין."


אלא שלכאורה, דברי הרמב"ם בסוף ההלכה סותרים את ראשית דבריו. הרמב"ם סיים - "ושניים שדנו אין דיניהם דין". נמצא שבסוף דבריו פסק הרמב"ם כר' אבהו ורבא, ולא כרב אחא ברדר"א; שהרי הסוגיה אמרה "לרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל".
וקשה, אם הרמב"ם פסק כרב אחא ברדר"א כמבואר בראש דבריו, מדוע הוא פסק דלא כשמואל בסוף דבריו?

הסתירה השניה ברמב"ם
וזו לשון הסוגיה בגיטין דף פ"ח ע"א:
"אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי (כופה איש להוציא את אשתו בדין; רש"י); אמר ליה והא אנן הדיוטות אנן (שאין מומחין אלא סמוכין דמיקרו אלהים, דיינין, ואין סמיכה בחוץ לארץ... , רש"י) ותניא היה רבי טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות. אמר ליה אנן שליחותיהו (דבני ארץ ישראל; רש"י) קא עבדינן - מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי גזילות וחבלות נמי. כי עבדינן שליחותיהו במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותיהו".

רב יוסף סבור שצריך מומחים כדי לדון דיני הודאות והלוואות - ואין מומחים בחוץ לארץ. אולם הוא מחדש שקיים יסוד האומר שהדיינים ההדיוטות מקיימים שליחות של המומחים (הסמוכים) בני ארץ ישראל. רב יוסף מרחיב את החידוש הזה לדינים נוספים. ועל אף שצריך דיינים מומחים כדי לכפות על הגט, רב יוסף כפה על הגיטין בחו"ל, מפני שלשיטתו - יש לו את יסוד "שליחות המומחים"

סוגיה דומה נמצאת בבבא קמא דף פ"ד ע"א וזו לשונה:
"ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא (השחית ידו של ילד) אתא לקמיה דרבא ... והא מר הוא דאמר כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל ... רבא לטעמיה דאמר רבא נזקי שור בשור (נזקי שור שבאו לו ע"י השור; רש"י) ונזקי שור באדם (נזקין שבאו לשור ע"י אדם; רש"י) גובין אותו בבבל. נזקי אדם באדם, ונזקי אדם בשור (אדם שהוזק ע"י שור; רש"י) אין גובין אותו בבבל ... אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם - דשליחותיהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלוואות , ... רב פפא אגבי ארבע מאה זוזי לבושת. והא ליתיה לדרב פפא! דשלח ליה רב חסדא לרב נחמן , ושלח ליה: חסדא, חסדא, קנסא קא מגבית בבבל? אלא, כי עבדינן שליחותייהו - במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס,..."

הדין - שהדיינים שבבבל מקיימים את שליחות הסמוכים בני ארץ ישראל - נלמד בשתי הסוגיות מכך שדנים שם הודאות והלוואות בדיינים רגילים, אע"פ שצריך סמוכים לדונם מן התורה.
ונמצא לכאורה, שרק לסבורים כרבי אבא בתחילת סנהדרין - יש בסיס ל"יסוד השליחות"; שהרי מי שסבור שדין תורה הוא - שדנים הודאות והלואות בדיינים רגילים - אינו צריך את "יסוד השליחות".

בפרק ה' מהלכות סנהדרין הלכה ח' הביא הרמב"ם את יסוד השליחות, והיו מן הפוסקים שהסיקו מלשונו, שהרמב"ם סבור שיסוד שליחותייהו קיים אפילו בהודאות והלוואות; ולכן הקשו עליו. הראשון שהקשה הוא הרמ"ך, שהובא בכסף משנה שם בפרק ה' הלכה ח' וז"ל:
"כתב הרמ"ך - לפיכך דנים בהודאות והלוואות בחוצה לארץ אע"פ שאין בי"ד של חו"ל אלהים שליחות בי"ד של א"י עושין... תימה, כיון שהוא פסק כרב אחא בריה דרב איקא ... אמאי איצטריך למימר בהודאות והלוואות שליחותיהו קא עבדינן ... וצ"ע".

אחריו הקשה הש"ך בחו"מ סימן ג' ס"ק א' אלא שהש"ך הקשה קושיה זו גם על הסמ"ג שלשונו לקוחה מלשון הרמב"ם; וז"ל:
"ואדרבה על הרמב"ם קשה לי, כיון דפסק [בפ"ב מסנהדרין ה"י] דפחות משלושה אין דיניהם דין, היאך כתב [שם] כדברי רב אחא, הא אמרינן בש"ס דלרב אחא איתא דשמואל, וכן קשה לי על הסמ"ג [עשין צ"ז]. ועוד קשה לי על דבריהם, דהא בש"ס [ב"ק] פרק החובל דף פ"ד [ע"ב] ובפרק המגרש [גיטין] דף פ"ח ע"ב איתא להדיא טעמא דדיינינן בהודאות והלואות משום דשליחותייהו (דאלהים) [דקמאי] עבדינן, וכן כתב הרמב"ם גופיה (בפ"ג) [בפ"ה] מה' סנהדרין [ה"ח] והסמ"ג [שם] וז"ל, ... "


יש לחלק את קושיית הרמ"ך והש"ך - לקושיות בשני מישורים.
א. הקושיה במישור העקרוני: מהסוגיות משמע, שרק מי שמצריך מדאורייתא דיינים סמוכים בהודאות והלוואות, מודה בקיום יסוד שליחות הסמוכים; ומכיוון שהרמב"ם פסק כרב אחא ברדר"א, מניין לו יסוד זה בדבריו.
ב. הקושיה שהרמ"ך והש"ך הקשו - הקושיה לגבי הודאות והלוואות: מכיוון שהרמב"ם פסק כרב אחא ברדר"א, מדוע הצריך בהודאות והלוואות עצמם את שליחות הסמוכים.

ישוב הסתירה הראשונה
ונלענ"ד, שישוב הסתירה הראשונה נעוץ בסוגיה בדפים ה'-ו', שמשמע שם שרב אחא בריה דרב איקא עצמו סבור - שצריך שלושה דיינים כדי לדון דיני הודאות והלוואות (כמבואר בהערת השוליים 1 ).
ולכאורה קשה שהרי בדף ג' הסוגיה סברה שהוא מודה לשמואל - ששנים שדנו בדיעבד דינם דין; ואלו בסוגיה כאן הוא מופיע כחולק על שמואל, ולכאורה הוא סבור כאן - כרבי אבא?

יתכנו כמה אפשרויות בישוב הקושי:
א. אין להסיק ממרוצת הסוגיה, שרב אחא בריה דרב איקא מסכים עם מה שנאמר בתחילתה - "דכולי עלמא דין בשלשה".
ב. רב אחא בריה דרב איקא דיבר בסוגיה בדף ג' - על דין התורה; והסוגיה שם סברה, שהוא יכול להסכים עם דברי שמואל. אולם מהסוגיה בדף ו' מתבאר, שרב אחא בריה דרב איקא עצמו חולק על שמואל; והוא סבור שחכמים תיקנו ששלושה דיינים מעכבים אפילו בדיעבד.

הרמב"ם העדיף את האפשרות השניה, ולכן הוא פסק כדעת רב אחא בריה דרב איקא כפי שהיא מתבררת בהמשך המסכת. ובכל ענין, משמע מהסוגיה הזו - שהלכה שצריך שלשה דיינים גם בדיעבד; ולכן הרמב"ם פסק כמוה בפ"ב ה"י מהלכות סנהדרין.
ה"כסף משנה" כבר הביא בשם הרשב"א כעין כך בישוב הקושיה. ולפי מה שהתבאר, הרמב"ם העלה ממרוצת הסוגיה בדף ו' ע"א, את מה שהרשב"א תלה בדעתו.

ישוב הסתירה השניה
הרמ"ך והש"ך הקשו על הרמב"ם קושי במישור העקרוני. מנין לרמב"ם יסוד שליחות הסמוכים, כאשר בבבא קמא דף פ"ד מבואר, שכדי ללמוד יסוד זה צריך להניח - שהודאות והלוואות צריכים סמוכים מן התורה.

הרמב"ם נקט שמוכח מהסוגיה עצמה - שיסוד שליחות הסמוכים קיים גם ללא ההנחה דלעיל! בהמשך הסוגיה (שהובאה לעיל) מובא שרב פפא גבה ארבע מאה זוזים לתשלום עבור בושת. והסוגיה דחתה את פסיקתו לפי דברי רב נחמן שאמר שאין גובים קנסות בבבל. ולכאורה אין זה מובן, מדוע הכריעו את ההלכה לפי שיטת רב נחמן.
בסוגיה בסנהדרין (דף ה, ב 2 ) מבואר שרב נחמן סבור שהלכה כשמואל ששנים שדנו דינם דין; וממילא לשיטתו אין צורך בדיינים סמוכים כדי לדון הודאות והלוואת בבבל. ונמצא שמהלך הסוגיה הוא תמוה. הסוגיה מקדימה שיסוד השליחות קיים רק למי שסבור שצריך דיינים מומחים כדי לדון בהודאות והלוואות; אולם היא מכריעה את הספיקות שלה לפי רב נחמן - שחלוק על הבסיס שבדבריה.

הרמב"ם נקט, שלבעל הסוגיה ידוע על אמוראים אחרים שיש להם את יסוד "השליחות" מן הסברה. בעל הסוגיה הביא דברי רבא, משום שהיה נצרך לעיקר יסוד השליחות - שהוזכר בדבריו, ולדברים עליהם הוא חל. אך לא משום שהוא סבור שהיסוד הזה קיים רק לפי שיטת רבא. ומכיוון שידוע לבעל הסוגיה, שרב נחמן מסכים ליסוד השליחות; נמצא שהסיבה, שרב נחמן אסר לגבות תשלומי בושת, היתה סיבה פרטית ולא סיבה עקרונית; ממילא ניתן לפשוט את בעייתו מדעת רב נחמן.

לשון הרמב"ם
לפי מה שהתבאר, הרמב"ם הוכיח מהסוגיה עצמה שיסוד השליחות קיים מסברה. אך קושיית הרמ"ך והש"ך עדיין קשה - מדוע הרמב"ם כתב, שיסוד השליחות נצרך כדי לדון הודאות והלוואות בחו"ל. והרי לא צריך בכלל דיינים סמוכים בהודאות והלוואות.

לענ"ד נראה, שאפשר לפסק את דברי הרמב"ם בדרך שונה מהדרך שהרמ"ך והש"ך נקטו; וממילא תיושבנה קושיותיהם. אדרבא, הרמב"ם כותב שאין צורך ב"שליחותייהו" בהודאות והלוואות, מכיוון שאין צריך בדינים אלו "סמוכים" - ולפיכך דנים אותם בחוץ לארץ. וזו לשון הרמב"ם שם, כאשר הוא מפוסק - באופן אחר:
הלכה ח': "דיני קנסות כגון: גזילות וחבלות, ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה, והאונס והמפתה, וכיוצא בהן - אין דנים אותם אלא בשלושה מומחים, והם הסמוכין בארץ דישראל; אבל שאר דיני ממונות כגון: הודאות והלואות אינן צריכין מומחה, אלא אפילו שלושה הדיוטות, ואפילו אחד מומחה דן אותן; לפיכך דנים בהודאות והלוואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ.
אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים, שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין; ואין להם רשות לדון דיני קנסות בשליחותן".
הלכה ט': "אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס, כגון הודאות והלואות ומזיק ממון חבירו וכו'".

הרמ"ך והש"ך הבינו ברמב"ם, שהמילה "לפיכך" נמצאת בראשיתו של משפט חדש, ולכן הקשו עליו. ואלו לפי הדרך השניה, המילה "לפיכך" מופיעה - במקומה הטבעי - באמצע המשפט; והרמב"ם מבאר שאין צורך בשליחות כדי לדון "הודאות והלוואות".

ונראה לענ"ד, שדרך זו בפיסוק דברי הרמב"ם עדיפה; לא רק מפני שהיא מסבירה את דברי הרמב"ם באופן שאין בהם קושי; אלא גם מפני שהיא מתאימה יותר לרגילות הופעת המילה "לפיכך".
אמנם, פעמים שהמילה "לפיכך" מופיעה בתחילת משפט (כפי שהבינו הרמ"ך והש"ך); אך היא נועדה להקדים ולהודיע לנו, שלפנינו משפט שקיים בו קשר הדוק בין חלקיו. במקרים מעין אלו מובאת במשפט עצמו מילת שעבוד או אות שעבוד שמראה את הקשר שבין שני חלקי המשפט הגדול. וכן מבואר בדוגמאות שבהערת השולים 3

ומעתה, אם אין בהלכה זו לא מילת שעבוד ולא אות שעבוד 4 , - הקטע "אע"פ שאין בית דין של חו"ל אלהים..." - אינו קשור לאפשרות לדון הודאות והלוואות בחו"ל, שהוזכרה לפני כן. קטע זה הוא תחילת פיסקה עצמאית המדברת על כך שקיים יסוד השליחות. והרמב"ם מקדים ביסוד הזה מפני שהוא נצרך להבנת הדינים שיביא מייד בסמוך. 5

ואמנם, קצוה"ח ונתה"מ בחו"מ בסימן ג' חידשו סברות ולפיהן הרמב"ם מצריך את יסוד שליחות בי"ד של א"י גם בהודאות והלוואות. אולם לפי מה שהתבאר בפיסוק דברי הרמב"ם; נראה לכאורה, שהרמב"ם בא להוציא מסברותיהם. וצריך עיון.
ובכל אופן, לפי הדרך שהתבארה בפיסוק דברי הרמב"ם, נראה שהרמב"ם הלך בדרכו של רב אחאי גאון מחבר השאילתות, וכפי שיתבאר בנספח.

נספח - שיטת השאילתות בדין שליחות בית דין של ארץ ישראל
השאילתות דרב אחאי לפרשת משפטים איחד בין הסוגיה בתחילת סנהדרין שמבארת שרבא סבור - שמדין תורה צריך דיינים סמוכים בהודאות והלוואות, עם הסוגיה בבבא קמא דף פ"ד שמבארת שלשיטת רבא - יש ליסוד השליחות הוכחה מן המשנה בסנהדרין. אולם למרות שהשאילתות עצמו מדגיש שרב נחמן חלוק על רבא הוא ממשיך ומכריע לפי שיטת רב נחמן.
לכאורה דברי השאילות סותרים את עצמם. אם רב נחמן חלוק על רבא, מדוע מכריעים את ההלכה לפי שיטת רב נחמן.
אלא שהשאילתות מגלה לנו באמצעות איחוד הסוגיות, שבעל הסוגיה בב"ק דף פ"ד קיבץ בדבריו בעלי דעות חולקות. ואמנם לרבא יש מקור - מהמשנה - ללמוד ממנו את יסוד השליחות. אך לבעל הסוגיה ידוע שרב נחמן מסכים ליסוד השליחות - מן הסברה. ממילא ניתן לפשוט את בעייתו מדעת רב נחמן. 6
השאילתות שינה את לשון מסקנת הסוגיה, והשמיט את הזכרת המילה שליחותייהו; וכתב - "אלא תרתי בעינן , מילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס". השאילתות סבור, שהמושג "שליחותייהו" עבר שינוי משמעות. בתחילת הסוגיה משמעותו היתה שליחות ממש; אולם בסיומה משמעותו סוג דינים, שבפועל דנים בחוץ לארץ; והשאילתות מרמז זאת בכותבו - "אלא תרתי בעינן".
ומצאנו דברים כעין אלו, שהרי בסנהדרין דף י"ג ע"ב 7 הביטוי - "דיני קנסות" כוונתו כל הדינים המצריכים דיינים סמוכים ובינם תשלום הקרן שמשלם הגנב והגזלן 8 ; ואילו בסוגיה בבבא-קמא דף פ"ד, המשמעות היא חלק מן הדינים, שאין דנים בחוץ לארץ; - אבל תשלום הקרן של הגנב והגזלן נחשב - "דיני ממונות".
כמו כן "מומחים" בתחילת סנהדרין משמעותו - סמוכים, ואלו בדף ה' כשנקט רב נחמן 9 לשון "מומחה" כוונתו ל"גמיר וסביר".

הרמב"ם הסכים עם הבנת השאילתות בסוגיה בבבא קמא דף פ"ד, והוא ערך שינויי לשון דומים לשינויים שהשאילתות עשה. ואף הרמב"ם מעביר את המילים "מומחה" ו"קנסות" שינויי משמעות.


^ 1 וזו לשון הסוגיה בדפים ה'-ו': "גופא, אמר שמואל: שנים שדנו - דיניהם דין, אלא שנקרא בית דין חצוף. יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא. איתיביה רבא לרב נחמן: אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע - יוסיפו הדיינין. ואי איתא - להוו כשנים שדנו! - שאני התם דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי, הכא - לאו אדעתא דתלתא יתיבי. איתיביה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: הדין - בשלשה, ופשרה - בשנים. ויפה כח פשרה מכח הדין. ששנים שדנו - בעלי דינין יכולין לחזור בהן, ושנים שעשו פשרה - אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן ...
לימא כתנאי. ביצוע (פשרה; רש"י) בשלושה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים פשרה ביחיד. סברוה (רבנן אמוראי בני הישיבה, ובעו למימר מהכא דבשמואל ורבי אבהו פליגי; רש"י) דכולי עלמא מקשינן פשרה לדין, מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר דין בשלושה, ומר סבר דין בשנים. לא דכולי עלמא דין בשלושה והכא בהא קמיפלגי דמר סבר מקשינן פשרה לדין, ומר סבר לא מקשינן פשרה לדין. לימא תלתא תנאי בפשרה (פליגי בפשרה, ר"מ סבר בשלושה, רבן שמעון בן גמליאל סבר לעיל בשנים, ורבנן דפליגי אדרבי מאיר סברי ביחיד; רש"י) דמר סבר בשלושה ומר סבר בשניים ומר סבר ביחיד. אמר רב אחא בריה דרב איקא, ואיתימא רבי יימר בר שלמיא מאן דאמר תרי אפילו חד נמי (מכשר, דכיוון דלא מקשינן ליה לדין מה לי תרי מה לי חד; רש"י) והאי דקאמר תרי כי היכי דלהוי עליה סהדי"
ממרוצת הסוגיה משמע, שתחילתה וסופה נאמרו יחדיו. ונמצא שבין האמוראים שאמרו - "לא דכולי עלמא דין בשלושה" - נמצא בהמשך הסוגיה גם רב אחא בריה דרב איקא.
^ 2 הובאה בהערת השולים הראשונה
^ 3 להלן מעט מקרים שהמילה "לפיכך" מופיעה בהם בראש משפט:
א. "לפיכך נקראו ראשונים סופרים שֶהיו סופרים כל האותיות שבתורה". (קדושין דף ל' ע"א).
צורתו היסודית של המשפט מבחינת סיבה ותולדה היא: "נקראו ראשונים סופרים, (לפי) שֶהיו סופרים כל האותיות שבתורה". כלומר, משפט המכיל בקרבו שני חלקים; החלק השני ה"סיבה", והחלק הראשון ה"תולדה". וחלקים אלו מחוברים בינם בקשר של שעבוד ע"י אות השעבוד "שֶ". מילת הקישור "לפיכך" הושמה כאן בתחילת המשפט הגדול - כדי להדגיש את השעבוד של חלקי המשפט זה לזה.
ב. "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שֶכל המאבד נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא." (סנהדרין דף ל"ז ע"א).
צורתו היסודית של המשפט היא: "נברא אדם יחידי, ללמדך שֶכל המאבד נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא." המילה "ללמדך שֶ" מקשרת כאן בין חלקי המשפט, וגורמת שאין לשום חלק של המשפט קיום עצמאי. מילת הקישור "לפיכך" הושמה בתחילת המשפט הגדול - כדי להדגיש את השעבוד של חלקי המשפט זה לזה.
ג. "לפיכך, אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו". (מכות דף י"א ע"א).
צורתו היסודית של המשפט היא: "אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שֶלא יתפללו על בניהם שימותו." המילה "כדי שֶ" מקשרת כאן בין חלקי המשפט וגורמת שאין לשום חלק של המשפט קיום עצמאי. מילת הקישור "לפיכך" הושמה בתחילת המשפט הגדול כדי להדגיש את השעבוד של חלקי המשפט זה לזה.
^ 4 כגון: "שֶאע"פ שאין בי"ד של חו"ל אלהים ... "
^ 5 וה"מומחה" שמזכיר שם הרמב"ם בהמשך דבריו הוא "גמיר וסביר" שאינו סמוך; כפי שהיה רב נחמן שדן יחידי בבבל בהודאות והלוואות שהן "דיני ממונות". והרמב"ם מעביר שם את המילה "מומחה" שינוי משמעות - כפי שהוא מעביר שם את המילה "קנסות". וראה לקמן.
^ 6 השאילות רמז לפני כן, שרבא לא רצה לחלוק על שמואל, אלא שרבא סבר שכך אמר שמואל. והשאילתות מרמז ,שממילא לפי מה שיתבאר לקמן, מסתבר שרבא חזר בו מהבנתו בשיטת שמואל.
^ 7 וז"ל הסוגיה שם: - " ... אמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל. - נשתכחו? נגרוסינהו! - אלא: בטלו דיני קנסות מישראל ... "
^ 8 ועיין בתוס' ד"ה "שלא" בדף ג' ע"א.
^ 9 שלא היה סמוך.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il