בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • משפטים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

undefined
8 דק' קריאה
לפניהם - ולא לפני עכו"ם
התורה אומרת בתחילת הפרשה:
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"

פירש רש"י:
"כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני".


מה החידוש בכך שאף המשפטים מסיני? נראה שהיתה הוה אמינא לומר, הואיל והמשפטים הם כללי התנהגות בין אדם לחברו שיש בהם הגיון וסברא, על כן הם יכולים להיקבע על פי שכל אנוש בלא תורה, קא משמע לן, שגם המשפטים נתנו מסיני. ולכן נאמר "משפטים בל ידעום", שאומות העולם אינם משיגים את משפטי התורה, (אולם עיין ברמב"ן פרשת וישלח, בענין בני נח שנצטוו על הדינים, שלדעת הרמב"ם הכוונה להעמיד שופטים, ולדעת הרמב"ן לשפוט לפי חוקי התורה, בענינים שבין אדם לחברו). וכל זה מראה מעלתם של ישראל שנתן להם את תורת המשפטים, וכך אמרו במדרש (שמות רבה, ל, יח):
"ואלה המשפטים יש לעובדי כוכבים שופטים ויש לישראל שופטים ואין אתה יודע מה ביניהם, משל לחולה שנכנס הרופא אצלו לבקרו אמר לבני ביתו האכילוהו כל מה שהוא מבקש, נכנס אצל אחר אמר להם הזהרו בו שלא יאכל דבר פלוני, אמרו לו לראשון אמרת שיאכל מה שירצה ולשני אמרת שלא יאכל דבר פלוני, אמר להם הראשון אינו לחיים לפיכך אמרתי שיאכל כל מה שירצה, אבל זה שהוא לחיים אמרתי הזהרו בו, כך לעובדי כוכבים שנפרשים ואינן עוסקים בתורה ואינן עושין אותה, שנאמר (יחזקאל כ) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים, אבל המצות כתיב בהן (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".


וכיון שהשפטים הם תורה, אע"פ שיש בהם הגיון, אבל זה הגיון של תורה שרק ישראל משיגים אותו, כי חכמה בגויים תאמין, אבל תורה בגויים אל תאמין. וכך מסופר שאמר עקילס הגר לאדריינוס המלך (שמות רבה שם, ט):
"ואלה המשפטים הדא הוא דכתיב: (תהלים קמז) "מגיד דבריו ליעקב", פעם אחת אמר לו עקילס לאדריינוס המלך רוצה אני להתגייר ולהעשות ישראל אמר לו לאומה זו אתה מבקש כמה בזיתי אותה כמה הרגתי אותה לירודה שבאומות אתה מבקש להתערב מה ראית בהם שאתה רוצה להתגייר אמר לו הקטן שבהם יודע היאך ברא הקב"ה את העולם מה נברא ביום ראשון ומה נברא ביום ב' כמה יש משנברא העולם ועל מה העולם עומד ותורתן אמת, אמר לו לך ולמד תורתן ואל תמול אמר לו עקילס אפילו חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל שכן כתוב (שם) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ולמי לבני ישראל".


משמע שגם משפטים שהם דבר שבהגיון אין אומות העולם משיגים, שגם בו טמון צפונותיה של תורה, שנתנה רק לישראל.

ולכן נפסקה ההלכה שאסור ללכת לדין אצל עכו"ם, שנאמר: "אשר תשים לפניהם - ולא לפני עכו"ם, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם..." (רש"י, ע"פ גמרא גיטין פח:), ובפשטות הטעם לכך הוא בגלל שהם מיצגים את הכפירה בקב"ה, ולכן אם אדם בא לפניהם הרי הוא מיקר את אמונתם, אולם מדוע אין לבא להתדיין לפניהם כאשר הם מצהירים שהם נוהגים לפי דין תורה, ואדרבה הרי בכך מתכבדת התורה, שגם אומות העולם מניחים "כתריהם" אמונותיהם, ונוטלים כתרה של תורה לשפוט עמה?! אלא הבאור לכך הוא כנ"ל, מפני שהם אינם יכולים להשיג את פנימיות המשפטים שהיא חכמת התורה, והיא אינה שייכת להם. ולכן מסירת הדין לשיקול דעתם יש בה בזוי התורה וחלול השם.

והנה יש מדרש (שמות רבה ל,ג) שלכאורה סותר את הרעיון הנ"ל, וזה לשונו:
"ואלה המשפטים, אמר ר' אבהו בכל מקום שכתוב ואלה מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב אלה פוסל את הראשונים... מה הראשונים היו צדיקים אף אלו צדיקים, אף כאן ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים, מה שכתוב למעלה (שמות טו) שם שם לו חוק ומשפט...".


לפי זה המשפטים כאן הם המשך המשפטים שנתנו לפני מתן תורה, ולכאורה מה זה בא ללמדנו, הלא המשפטים שנתנו אחר מתן תורה מעלתם גדולה יותר?
ונראה שיש להתבונן בטעם המשפטים שנתנו לפני מתן תורה, והרמב"ן בפרושו לפסוק "שם שם לו חוק ומשפט" כתב שזה היה כעין דרך ארץ שקדמה לתורה, להורות להם שיאהבו איש את רעהו והתנהגו ביושר זה עם זה, וחז"ל באו ללמדנו שדרך ארץ אינו רק הכנה לתורה אלא זו היא גם תכליתה, לישר אורחות אנוש, וכפי שאמר הלל "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, זו כל התואה, ואידך זיל גמור" (שבת ל).

המשפטים - תוכם רצוף אהבה
מובא במדרש (שמות רבה שם, ג):
"ואלה המשפטים מה כתיב למעלה מן הפרשה (שמות יח) "ושפטו את העם בכל עת" ואמר כאן "ואלה המשפטים" והדברות באמצע, משל למטרונה שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע, כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע, וכן הוא אומר (משלי ח) באורח צדקה אהלך, התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת אהלך בדרכן של עושי צדקה, בתוך נתיבות משפט התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה, מלפניה שנא' שם שם לו חוק ומשפט, ודינין מאחריה שנאמר ואלה המשפטים".


נראה שהמדרש בא ללמדנו שהמשפטים הם שומרים משמרת התורה, אולם תוכה של תורה הוא המטרונה שבין הדינים שתוכה רצוף אהבה וחסד, והדינים רק עטיפה חיצונית לה. ואת הפנימיות הזאת שבתוך המשפטים אין אומות העולם משיגים.

חז"ל המשילו את התורה במשל הבא (שמות רבה שם, ה):
"כי ימכור איש את בתו לאמה בת אחת היתה לי ומכרתיה לכם שאין אתם מוציאין אותה אלא חבושה בארון, לא תצא כצאת העבדים נהגו בה כבוד ששביתם אותה מאצלי שנאמר (שם /תהלים/ סח) עלית למרום שבית שבי".


רצונם לומר שהתורה היא מהעליונים, וכביכול נמצאת בשבי כאן בעולם הזה, מפני גודל מעלתה, ולכן התורה מזהירה לנהוג בה כבוד. וזה נאמר על המשפטים שלכאורה עוסקים בעניני עולם הזה, בין אדם לחברו, ללמדך שאין זה שכל אנושי גרידא אלא תורה משמים.

הקב"ה מקיים מצוות
חז"ל אמרו בכמה מקומות את החידוש המופלא הזה שהקב"ה מקיים מצוות, כגון: מה שאמרו חז"ל (ברכות) שהקב"ה מניח תפילין כישראל, וכן מובא שם שהקב"ה מתפלל כישראל. והנה כאן במדרש אמרו שזה כלל לכל המצוות כולן שהקב"ה מקיים. וזה לשונם (בשמות רבה שם, ו):
"ואלה המשפטים, הדא הוא דכתיב (תהלים קמז) מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים לפי שאין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור, מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור"א בן עזריה ור' עקיבא שהלכו לרומי ודרשו שם אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם שהוא גוזר גזירה והוא אומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום והקב"ה אינו כן, היה שם מין אחד אחר שיצאו אמר להם אין דבריכם אלא כזב לא אמרתם אלוקים אומר ועושה למה אינו משמר את השבת, אמרו לו רשע שבעולם אין אדם רשאי לטלטל בתוך חצירו בשבת א"ל הן אמרו לו העליונים והתחתונים חצירו של הקב"ה שנאמר (ישעיה ו) מלא כל הארץ כבודו ואפילו אדם עובר עבירה אינו מטלטל מלא קומתו א"ל הן, אמרו לו כתיב (ירמיה כג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא".

(ר' צדוק עמד על מדרש זה והקשה מה תרוץ יש כאן, וכתב שהחכמים ענו לאותו מין תשובה שתדחהו בקש, עיין בקונטרס "קדושת שבת" בספר פרי צדיק בראשית).

וצריך להבין מה שייך אצל הקב"ה קיום מצוות? ועוד יש להבין אם כל העולם רשותו של הקב"ה הוא, ולא שייך אצלו הוצאה מרשות לרשות, ואינו יכול לקיים מצוות שביתה בזה כלל, ונראה לבאר עומק המדרש לפי עניות דעתנו, בביאור ההבדל בין שבת וימות השבוע, הנה הקב"ה ברא את העולם, וכביכול מסר אותו לבני אדם שיפעלו בו כפי בחירתם, וע"י מעשיהם יכולים לתקן עולם ולשכללו, או חלילה לגרום לחורבנו, כפי שאמר דוד המלך ע"ה בתהילים "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ולפי תפיסה זו שתי רשויות הן, ולכן הקב"ה שמורד שפע טוב לעולם הזה הרי הוא כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, (ושמא בקשו חז"ל לרמוז על כך, במשל המשנה ריש שבת בעל הבית העשיר ברשות היחיד שנותן פרוטה לעני שברשות הרבים, היינו שהקב"ה הוא כבעל הבית העשיר שנותן שפע של צדקה לעולם, שהוא בחינת עני). וכיון ששתי רשויות הן, שייך לומר שבימות השבוע הקב"ה עושה כביכול עבודה, ומוציא מרשות לרשות. אולם בשבת מתגלה הקב"ה בעולם הזה בגלוי של מעין עולם הבא (שבת אחת מששים מעולם הבא), על השבת מתאים לומר את הפסוק "לה' הארץ ומלואה", שבו מתגלת מלכותו יתברך בעולם, וכך נאמר במזמור שיר ליום השבת, שביום השבת מתבררת התמיהה שיש בעולם מדוע דרך רשעים צליחה, ויציצו כל פועלי עון, כי לבסוף יהיה "להשמדם עדי עד". ואם כן בשבת מתבטלים שתי הרשויות ונעשית הכל רשות אחת של הקב"ה, וממילא מתבטלת מלאכת הקב"ה של הוצאה מרשות לרשות, ואז יש לקב"ה כביכול מנוחה ממעשה ידיו, כיון שגם בני אדם שובתים בו מעמלם, וסומכים עליו יתברך שיתן להם ברכה בהתערותא דלעילא, וממילא אינו תלוי במעשה התחתונים, וזו היא השביתה ששובת הבורא יתברך ממעשה ידיו.

הענין הזה שהקב"ה מסר את עולמו לבני אדם שהם ינהלו אותו לפי מעשיהם מתבטא באופן מיוחד במשפטים שהם שופטים ומנהיגים את העולם ע"פ היושר, ובזה נעשים שותפים לקב"ה במעשה בראשית, והקב"ה נתן להם הזדמנות לכך ע"י שכביכול הסתלק מעולם הזה ונתן לבני אדם את הכח לבחור בחירה חופשית בטוב או במוטב. (אמרו חז"ל במדרש שם "שע"י המשפט באים לידי מריבה ועושים שלום"). ולכאורה המשפט מביא לידי שלום, ולא לידי מריבה, אלא שכדי לאפשר משפט בארץ נתן הקב"ה את האפשרות שתהיה מריבה בין בני אדם, ואח"כ ע"י המשפט ישלימו זה עם זה. ועל כך עתידים ליתן את הדין, וגם הקב"ה יקיים בהם את מצוות המשפט.

מדוע זכה משה להעמיד את המשפט?
הקב"ה אומר למשה רבנו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ", שהמשפט מסור לו ללמדם אורחותיו, ורק הוא יוכל ללמדם כך שיהיה "לפניהם" - כשולחן ערוך.
מובא במדרש (שמות רבה ל, ד):
"ואלה המשפטים שלשה דברים נתן משה נפשו עליהם ונקראו על שמו, ואלו הן ישראל והתורה והדינים, ישראל כמה נצטער עליהם ונקראו על שמו שנאמר (ישעיה סג) ויזכור ימי עולם משה עמו, התורה שנאמר (מלאכי ג) זכרו תורת משה עבדי, הדינין שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לנפיהם, וכן אסתר נתנה נפשה על ישראל ונקראו על שמה שנאמר (אסתר ד) ולבקש מלפניו על עמה".


נראה לומר שהדין צריך למסור נפשו על התורה ועל ישראל כאחד, כדי להוציא משפט אמת. שכן אם ימסור נפשו רק על התורה, להחמיר בה ככל יכולתו עלול הדבר להיות על חשבון יסורי הפרט מישראל, ומקובל לנו מפי גדולי הפוסקים לדורותיהם למסור נפשם על כך שישראל לא יפסידו, לחשוש להפסד מרובה, ולחשוש לעגון, ומובא בנחל יצחק שמצוה להשתדל להתיר עגונה, ודינו כפקוח נפש, ולכאורה הרי צריך למסור נפשו על התורה, ואיך יוכל להתיר עגונה? אלא שצריך להיות אזון אמיתי בין התורה וישראל שימסור נפשו על שניהם, ומשה רעיא מהימנא היה סמל למסירות נפש על ישראל, מתחילת דרכו "וירא בסבלותם" "נתן עיניו ולבו בצערן של ישראל".
(עיין בשמות רבה ל,ז שבגלל זה זכה לשפוט את ישראל וז"ל: "ד"א ואלה מהו ואלה בא וראה כמה חיבב הקב"ה למשה שבשעה שחיסדו אותו דתן ואבירם במצרים שאמרו לו (שמות ב) מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, א"ל הקב"ה בזה שחיסדתם אותו אני נותן לו גדולה שנאמר ואלה המשפטים, ד"א ואלה המשפטים לפי ששמע משה מיתרו שאמר (שמות יח) ואתה תחזה מכל העם, ד' מדות א"ל ולא מצא אלא אחת שנאמר (שמות י"ח) ויבחר משה אנשי חיל ומינה אותם שופטים על ישראל, א"ל הקב"ה נתתי לך את המשפט ולאחרים מנית ואינן יודעין, לך אתה ולמדם שנא' ואלה המשפטים").
וכן מצאנו שאמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", והוא זה שהיה מוכן לשבור את הלוחות למען ישראל שלא יהיו נדונים כאשת איש (כלפי הקב"ה), (עיין רש"י "שנשאו לבו לשבור את הלוחות" ונשיאות הלב שכאן היא אהבת ישראל), ומאידך גיסא משה רבנו נקרא גם"עבד נאמן" , "בכל ביתי נאמן הוא" שלא לפגום חלילה בתורה, ומסר נפשו על התורה, וכביכול חטף אותה מידיו של הקב"ה, ועמד מול מלאכי השרת שבקשו לשרוף אותו בהבל פיהם, כדי לקבל את התורה ולהורידה לישראל.

ובגלל שהיה לו את המסירות נפש גם לישראל וגם לתורה, ירד לעומק דעת המשפטים, ונתנו לו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il