בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויצא
לחץ להקדשת שיעור זה

לדבר = לשלוט

undefined

הרב יוסף כרמל

כסלו תש"ע
3 דק' קריאה
יחסי יעקב ולבן שימשו כמודל וכדוגמא ליחסי ישראל ואומות העולם. יש הטוענים כי הפסוק מפרשת הביכורים (דברים כ"ו ה), עוסק בנושא זה בראשית היסטוריה היהודית :
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב"

(עיינו בדברינו לפרשת כי תבא תשס"ט).
השבוע נברר נקודה נוספת. לבן דלק אחרי יעקב שעזב את ביתו בלי להפרד רשמית. כך מתארת התורה את שהתרחש קודם לפגישתם:
"וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית ל"א כג-כד).

האזהרה האלקית לא הניבה לכאורה את התוצאה. לבן כן מדבר קשות עם יעקב בפגישתם ו"לא זו אף זו" הוא מזכיר את האזהרה שקיבל. וז"ל הכתוב:
"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ: יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (שם, כו-כט).


נסביר את הדברים בדרך הבאה. יעקב ברח לשדה ארם והגיע לשם חסר כל. כך מכריז יעקב:
"כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (שם ל"ב יא).

הוא אומנם קיבל מחסה בביתו של לבן, אבל שילם בכסף מלא על האירוח ועל הזכות לשאת את רחל ולאה. יעקב היה כפוף לגחמותיו של לבן שהחליף את משכורתו עשרת מונים ולא היה בעל מעמד דומה לבניו של לבן. מהתנהלותו של יעקב בזמן עזיבת בית חמיו ובעיקר מדבריו של לבן:
"וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב"

ניתן ללמוד כי יעקב היה משועבד ללבן. הוא היה "שבוי חרב". ההסכם ביניהם הפך את לבן ל"ריבון" ואת יעקב ל"עבד", עבד שאומנם מקבל משכורת, אבל הוא נשותיו ורכושו שייכים לאדונו. עזיבתו החשאית של יעקב היא מעין בריחה של עבד מפני אדוניו. לכן לבן מגייס את צבאו - "אֶחָיו" כדי לדכא את המרידה. בריחתו של יעקב היא מעין הכרזת עצמאות.
השורש "דבר" במקומות רבים בתנ"ך משמעותו שלטון. השליט הוא "ראש המדברים בכל מקום", יתכן וגם הכינוי "נגיד" משמעותו קשורה לפעולת הדבור. גם בלשון חז"ל מצינו:
"אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל, והך על קדקדם, - דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור" (סנהדרין דף ח ע"א).
משמעות זו בולטת מאוד בפסוק הבא:
"יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ" (תהלים מ"ז ד).

לפי זה הקב"ה מכיר בעצמאותו של יעקב ומזהיר את לבן שלא לנסות לשעבד את יעקב מחדש. הקב"ה איננו מזהיר את לבן שלא לפתח בדו שיח בין שני הצדדים. לכן מותר ללבן לנהל משא ומתן בין שוים.
אם אכן דברינו נכונים, גם ההמשך ברור. יעקב ולבן חותמים על הסכם בין-לאומי ומכירים בגבול שעובר ביניהם. מי שיעבור את הגבול יפר הסכם בין לאומי. וז"ל הכתוב:
"וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה:... עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" (שם, מד-נב).

על רקע זה ברורה ביקורתם של חז"ל על התנהלותו של יעקב מול עשיו. הוא חוזר לנהוג כעבד ואיננו מתנהג כריבון.

הבה נתפלל כי הריבונות לה זכה עם ישראל בעקבות ההצבעה בכ"ט בנובמבר (י"ז בכסלו תש"ח) לפני ששים ושתים שנה,
תוביל אותנו לביסוסה של מדינה יהודית עוד יותר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il