ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת שירה של אתר ישיבה בירושלים עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה מעמק אברהם

חילוקים בין מוציא מרשות לרשות, למעביר ד' אמות בשבת

הקדמה; ספקו של רבי יוחנן; סתירת הסוגיות בעניין הנחה שלא על פי מחשבת העקירה; חילוק המאירי בין גדר מלאכת הוצאה לאיסור מעביר ד' אמות ברשות הרבים ; ישוב הסתירה בין הסוגיות על פי דברי המאירי; סתירה לכאורה בין פסקי הרמב"ם בעניין ; הסבר מרן הרב שפירא בדברי הרמב"ם; צמצום שיטת רש"י והמאירי בחילוק שבין מוציא למעביר; הוכחה לסברת המאירי לחלק בין מוציא למעביר; נסיון לישב את הסוגיות באופן אחר ודחייתו.
מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל
לחץ להקדשת שיעור זה
נערך על ידי הרב חיים אביהוא שוורץ. מתוך הספר מעמק אברהם".

הקדמה
הרמב"ם בהלכות שבת פרק י"ב הלכה ח' כותב: "הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא. ואף-על-פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה 'איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא': הא למדת שההבאה- מלאכה קורא אותה.

וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב".
ישנן אם כן שתי הלכות:
א. הוצאה והכנסה מרשות לרשות לפי הגדרים השונים של הרשויות וזה אב מלאכה.
ב. יש איסור העברה ד' אמות ברשות הרבים וזה למדו מפי השמועה. אבל גם על זה חייב סקילה במזיד כמו על הוצאה והכנסה.
בפרק י"ג הלכה א' ממשיך הרמב"ם ואומר:"אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות- חייב, עד שיעקור חפץ מעל גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים. ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה" . בפירוש המשניות לרמב"ם, בהקדמה של פרק ראשון, הוסיף הרמב"ם הסבר לחשיבות ידו של אדם, וזה לשונו:"וכיון שביד האדם נחים דברים גדולי הכמות ונשארים עליה כמו שנשארים הדברים הקטנים, מחמת יכולת הכפיפה והפשיטה והתפיסה שיש לה, לפיכך נחשבת כמקום שיש בו ארבעה על ארבעה..." . עד כאן כמה יסודות ראשוניים, ומכאן ניגש לענין שבו עוסק מורנו ורבנו.

א. ספקו של רבי יוחנן
במסכת שבת דף ה."אמר רבי אבין אמר רבי אילעאי אמר רבי יוחנן: עמד במקומו וקיבל חייב, עקר ממקומו וקיבל - פטור..." . כלומר, אם אחד זרק ואחר קיבל כשהוא עומד במקומו, הרי הזורק חייב שעשה עקירה והנחה. אבל אם האחר, עקר ממקומו וקיבל את החפץ, פטור הזורקו שהרי לא עשה הנחה.
"בעי רבי יוחנן: זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקיבלו, מהו? מאי קמבעיא ליה? אמר רב אדא בר אהבה: שני כוחות באדם אחד קא מבעיא ליה, שני כוחות באדם אחד כאדם אחד דמי וחייב או דילמא כשני בני אדם דמי ופטור, תיקו".
רבי יוחנן אמר שכאשר אחר עקר ממקומו ותפס, פטור הזורק, לעומת זאת, כאשר הוא עצמו עקר ממקומו ותפס, רבי יוחנן מסתפק. הגמרא מבארת את הספק והבאור צריך באור.
מרן הגר"א שפירא מבאר את הספק: כשעקר המקבל ממקומו ותפס את החפץ- מדוע פטור הזורק והרי היתה עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים? אומר רש"י: "פטור- הזורק דלא עביד הנחה", כלומר, ההנחה לא היתה כאן על ידו או מכחו של הזורק, אלא השני בא ותפס באמצע הילוך החפץ ולכן הזורק פטור. מבחינתו של הזורק לא היתה הנחה.
כשהזורק עצמו עקר ממקומו ותפס את החפץ באמצע הילוכו, מסתפק רבי יוחנן, האם כיון שהוא עצמו תפס את החפץ, אם כן אף-על-פי שהוא עקר ממקומו, אבל הוא עשה עקירה והנחה ולכן חייב, או דילמא, שכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הליכתו ולנוח, אלא רץ אחריו ועיכבו, "הויא ליה עקירה קמייתא בלא הנחה" (רש"י). כלומר, האם ההנחה מתייחסת לעקירה על ידי מה שאותו אדם עשה את שתיהן, או שאין זה מספיק, ובעינן שעצם פעולת ההנחה תימשך מן העקירה.

ב. סתירת הסוגיות בעניין הנחה שלא על פי מחשבת העקירה
מרן ראש הישיבה, מקשה על הסוגיא שכאן בפרק קמא, מן הגמרא בפרק הזורק.
בדף צז: אומרת הגמרא:"פשיטא, נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע הרי כתב שם משמעון. נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה מהו? מי אמרינן הא אפיק ליה, או דילמא: היכא דבעי הא לא נח. ולאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי, ואמר ליה באומר כל מקום שתרצה תנוח. ודקאמרת הרי כתב שם משמעון- מי דמי התם כמה דלא כתיב שם לא מכתיב ליה שמעון, הכא כמה דלא זריק ארבע לא מיזדרקי ליה תמני" , עד כאן לשון הגמרא.
רש"י מפרש שבהוא אמינא אמרה הגמרא, שאם נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע- חייב, כמו בנתכוין לכתוב 'שמעון' וכתב 'שם', שלמדנו לקמן (קג.) שחייב. אבל אם נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה, מסתפקת הגמרא האם חייב כיון שסוף סוף העביר יותר מד' אמות, או דלמא לא נתקיימה מחשבתו שחשב על ארבע בלבד והחפץ נח במקום אחר. פשטה הגמרא את הספק מכֹח דברי רב אשי לרבינא, שחייב דווקא "כאשר אמר שבכל מקום שתרצה תנוח" ופירש רש"י "הא לא אמר הכי, לא מיחייב אלא אם כן נחה במקום מחשבתו. הכי נמי בתרוויהו מיפטר, לא שנא נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע לא שנא נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה- פטור". כלומר, לדעת רש"י, הגמרא חזרה בה ממה שאמרה פשיטא שחייב כאשר נתכוין לשמונה וזרק ארבע, וסוברת עכשיו, שכיון שלא נתקיימה מחשבתו הוא פטור גם בזה. (וכן כתבו גם התוס' שם דיבור המתחיל הרי כתב).
לכאורה, שתי הסוגיות סותרות זו את זו. שהרי בפרק הזורק הכרענו, שכאשר לא נתקיימה מחשבת העוקר שהיתה בשעת העקירה, אין זו מלאכת מחשבת ופטור, ואילו בפרק קמא במקרה שזרק ונמלך בדעתו ורץ ותפס החפץ באמצע הילוכו- נשארנו בספק, 'תיקו', ומדוע לא פשטנו גם כאן מדברי רב אשי, שכיון שלא נתקיימה מחשבתו שהיתה בשעת הזריקה הוא פטור, הרי לכאורה זהו בדיוק כמו נתכוין לזרוק ח' וזרק ד'?

ג. המאירי מחלק בין גדר מלאכת הוצאה לאיסור מעביר ד' אמות ברשות הרבים
המאירי (דף ג: דיבור המתחיל יש לדון) דן בעניין צירוף של חצי שיעור ועוד חצי שיעור שנעשו בהעלמה, ובאמצע היתה ידיעה של האיסור, האם הם מצטרפים לחיוב חטאת או לא, שזו מחלוקת בגמרא (לקמן קה.) וכותב המאירי: "ומכל מקום אנו קבלנו בפרושה, שאף לדעת האומר בעלמא יש ידיעה לחצי שיעור (כלומר שהידיעה מפרידה בין שני חצאי האיסור ואינו חייב חטאת) מודה הוא בזו (כלומר בהוצאה, שאף שהיתה ידיעה בין העקירה לבין ההנחה בכל זאת לכולי עלמא חייב), שלא אמרו כן, אלא כשעשה איסור בהעלמה, כגון כתב אות אחת או אכל חצי זית חלב שאף על פי שאינו חייב, איסור מיהא איכא (גם חצי שיעור אסור), אבל הוצאה שאינה עיקר מלאכה ולא מעשה, עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה. ואף על פי שאמרו (שבת קב.) שהמעביר שתי אמות בשוגג ושתים במזיד ושתים בשוגג- פטור, מכל מקום ההעברה דומה למעשה יותר מן ההוצאה, כך קבלנו בעניין זה וכך כתבוהו חכמי הדורות אלא שאינם דברים ברורים כל כך" , עד כאן לשונו.
ביאור דבריו: הגמרא בדף קב. מבארת שרבא ורבה, שניהם מסכימים, שאם זרק חפץ ושתים היו בשוגג ושתים במזיד ושתים שוב שוגג, כיון שכשהיה מזיד כבר לא היה יכול לעצור את החפץ, לכן גם חכמים יודו כאן שהידיעה לא מחלקת ולכן חייב. אבל אם לא זרק, אלא הוליך חפץ שתי אמות בשוגג ושתים במזיד ושתים בשוגג לכולי עלמא פטור כיון שנגמר השיעור של ד' אמות במזיד.
ויש להקשות, הרי המאירי אמר שבהוצאה הולכים בתר ההנחה, שהיא גמר המלאכה, וגם מעביר ד' אמות הוא כהוצאה שמתחיל בעקירה ומסתיים בהנחה, וההנחה הרי היתה בשוגג?
אלא אומר המאירי, שיש לחלק בין הוצאה מרשות לרשות לבין מעביר ד' אמות ברשות הרבים. המוציא מרשות לרשות שונה משאר מלאכות. אין לעקירה ולהוצאה דין חצי שיעור אלא הכל הולך בתר ההנחה שהיא גמר המלאכה. כלומר המלאכה היא מה שהוא מניח חפץ שעקר אותו ברשות היחיד ומניח אותו ברשות הרבים או להפך. וכיון שההנחה היתה בשוגג- חייב, ואף שהיתה ידיעה באמצע.
אבל העברת ד' אמות אף שגם בה יש דין עקירה והנחה, מחדש המאירי, ששם המלאכה לא נעשית בהנחה דווקא, אלא כל אמה ואמה מצטרפת וכמו בכותב שמצטרפות האותיות, ולכן שם הידיעה מחלקת. המאירי אומר שאת החידוש הזה הוא קיבל מרבותיו וכך כתבוהו חכמי הדורות.

ד. ישוב הסתירה בין הסוגיות על פי המאירי
על פי דברי המאירי הללו, מחדש מרן הרב שפירא, שיש מקום לחלק בין שתי הסוגיות דלעיל.
הסוגיה בדף צז: מדברת במפורש בדין מעביר ד' אמות ברשות הרבים, ובזה הגיעה הגמרא למסקנה, שכל שלא נתקיימה מחשבתו שבזמן העקירה, בין שחשב לזרוק ארבע וזרק שמונה ובין שחשב לזרוק שמונה וזרק ארבע הוא פטור כיון שלא נתקיימה מחשבתו, והרי אמרנו שאיסור 'מעביר' בנוי מצירוף שמרגע העקירה וכל חלק וחלק מהד' אמות עד ההנחה, ולכן המחשבה שבזמן העקירה מעכבת. אבל הסוגיה בדף ה. של עקר ממקומו, צריך לומר שהיא מדברת דווקא בדין הוצאה מרשות לרשות, שבזה אמרנו שהכל הולך בתר ההנחה. כמו שאמרנו זאת לגבי ידיעה שהיתה באמצע, שהיא אינה מחלקת, כך נאמר גם לגבי מחשבתו שבשעת העקירה שהיא אינה קובעת, אלא דוקא מחשבתו שבשעת ההנחה. אמנם הגמרא מסתפקת, כשזרק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ועקר הוא בעצמו ממקומו ותפסו באמצע הילוכו, האם הוא חייב כיון שסוף סוף הוא הניח את החפץ ברשות הרבים, אף על פי שמחשבתו בעקירה היתה להניחו במקום אחר ברשות הרבים, אבל הרי לעניין הוצאה אזלינן רק בתר ההנחה, וסוף סוף ההנחה היתה במקום שהוא רצה, או שלעניין זה, כן מתחשבים במחשבתו שבזמן העקירה, וכמו שאם מישהו אחר רץ ותפס את החפץ, שאמרינן שפטור כיון שלא היתה הנחה שמתייחסת אל העקירה כך גם כשהוא עצמו רץ ותפס, ההנחה לא מתייחסת לעקירה, ולכן פטור.
אם כן, הסוגיא בפרק ראשון והסוגיא בפרק הזורק הן שתי סוגיות שונות, אחת עוסקת במוציא מרשות לרשות, ואחת עוסקת במעביר ד' אמות ברשות הרבים, ואין ללמוד מזו על זו.
על פי הסבר המאירי, מסביר הגר"א שפירא את רש"י, לעומת קושית הרשב"א עליו. הרשב"א מקשה על רש"י בדף צז:, איך יתכן שהגמרא אמרה על נתכוין לזרוק ח' וזרק ארבע, שפשיטא שהוא חייב, שהרי זה כמו שכתב 'שם' מ'שמעון' ואחר כך הגמרא חוזרת בה ואומרת שגם בזה, כיון שלא נתקיימה מחשבתו הוא פטור, ואין זה דומה לכתיבה.
הגר"א שפירא אומר, שאפשר לומר גם בזה כמו שכתב המאירי. דהיינו, שבהוא אמינא סברנו שמעביר זוהי מלאכה כמו שאר המלאכות, וגם אם נתכוין למלאכה גדולה, בסופו של דבר עשה מלאכה קטנה וגם היא מלאכה, ולכן נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע- חייב, וכמו שכתב שם משמעון. אבל המסקנה של הגמרא, שאמנם ב'מעביר', המלאכה נעשית על ידי צירוף של אמה ועוד אמה, אבל כל כמה דלא נח לא נעשתה מלאכה, ולכן כיון שמחשבתו היתה לח' אמות ללא מנוחה באמצע, אין כאן מלאכה קטנה ועוד מלאכה קטנה כמו בכתיבה, שתי אותיות ועוד שתי אותיות, אלא מלאכה אחת, שסיומה הוא רק בהנחה, לכן אם נח כעבור ד' אמות לא נתקיימה מחשבתו, והוא פטור.

ה. סתירה בין פסקי הרמב"ם בעניין
הרמב"ם חולק על שיטת רש"י כפי שביארנוהו, בשתי הסוגיות. לגבי הסוגיא בפרק הזורק, הוא סובר שהגמרא לא חזרה בה ממה שהיה פשיטא לה שנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע שהוא חייב, וכמו ב'שם' מ'שמעון'. ולגבי הסוגיא בפרק קמא בעקר ממקומו, הוא סובר שהיא מדברת בין בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, ובין במעביר ד' אמות ברשות הרבים.
וזה לשונו של הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות שבת הלכה ט"ו:"זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקבלו בידו ברשות אחרת או חוץ לארבע אמות פטור כאילו נעקר אחר וקבלו. שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה" . מפורש בדבריו שהתיקו שאמרה הגמרא הוא בין במוציא מרשות לרשות ובין במעביר ד' אמות ברשות הרבים. [אמנם צריך ביאור מדוע פסק במה שרבי יוחנן מסתפק, שפטור? וכתב הכסף משנה שם:"ורבינו ז"ל כותב פטור במקום תיקו וזה דרכו באלו הספקות ומוכרח הוא" . ההסבר הוא כפי מה שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות שבת הלכה ב' והלכה ג', ברור שמספק לא נחייב סקילה וגם לא חטאת ולכן פטור].
לעומת זאת בהלכה כ"א שם, כותב הרמב"ם: "המתכוין לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים ונח החפץ בסוף ארבע חייב, שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונעשית מחשבתו. שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה. אבל אם נתכוין לזרוק ארבע ונח החפץ בסוף שמונה פטור. לפי שנח במקום שלא חשב שתעבור בו וכל שכן שתנוח. לפיכך, אם חשב בעת זריקה שינוח החפץ בכל מקום שירצה חייב".
זוהי הסוגיא בהזורק, והרמב"ם פסק כפי שאמרה הגמרא פשיטא שחייב, ואין היא חוזרת בה, כפי שפירש רש"י.
לכאורה, שני הפסקים של הרמב"ם סותרים זה את זה, שהרי כשזרק ורץ ותפס, מה איכפת לי שהחפץ לא נח במקום שהוא חשב, הרי זה כמו נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, שבזה פסק הרמב"ם שחייב כיון שיצא מרשות לרשות או עבר ד' אמות וגם על זה היתה מחשבתו, למרות מה שחשב שהחפץ ינוח במרחק יותר גדול. אם כן קשה מדוע הגמרא מסתפקת בזה, והרמב"ם פוסק שפטור, והרי היה צריך לפסוק שחייב כמו שפסק בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע.

ו. הסבר מרן הרב שפירא ברמב"ם
ביאר מרן הרב שפירא, שלדעת הרמב"ם וכפי שנראה מלשונו, יש כאן שני נושאים שונים, אף שאין חילוק לדעתו בין מוציא ומעביר.
בסוגיה בדף צז: אנחנו דנים מצד מחשבתו. כמו כל מלאכות שבת שהן צריכות להיות 'מלאכת מחשבת' (חגיגה י:), כך גם הוצאה, בעינן שתתקיים מחשבתו שבזמן העקירה. לפי זה, בסוגיא שבפרק הראשון, כשעקר ממקומו ותפס החפץ באמצע הילוכו, מצד הדיון שלא נתקיימה מחשבתו צריך להיות חייב, שהרי כמו שבנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע ביאר הרמב"ם שנתקיימה מחשבתו, שהרי בכלל שמונה יש גם ארבע, כך גם כאן כשזרק, אף על פי שתפס באמצע, בכל זאת נתקיימה מחשבתו לגבי המקום שהחפץ עובר בו, וצריך להיות חייב, אלא שהרמב"ם סובר שבפרק קמא הגמרא מעלה שאלה אחרת בעניין, כיון שהחפץ עף ולא נח מכוח הזריקה, אלא נחטף באמצע הילוכו, אם כן אולי אין כאן גדר של הנחה, אף שמחשבת ההוצאה מרשות לרשות, או מחשבת העברת ד' אמות נתקיימה, אבל הנחה לא היתה כאן, כיון שלדעת הרמב"ם ההנחה צריכה להיות נמשכת מכח הזריקה, ועל ספק זה נשארת הגמרא בתיקו. ולכן הרמב"ם כשהביא הלכה זו, לא הזכיר כלל את מחשבתו, כפי שהזכיר בהלכה כ"א לגבי נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' או להפך. אלא הרמב"ם כתב שפטור משום"שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת העקירה" . מדויק בלשון רבנו הרמב"ם, שהחיסרון אינו במחשבה, אלא בעצם ההנחה. מה שאין כן בהלכה כ"א ציין במפורש:"ונח החפץ בסוף ארבע, שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונעשית מחשבתו" . ובמקרה השני שנתכוון לזרוק ארבע ונח בשמונה- שפטור כתב במפורש:"לפי שנח במקום שלא חשב..." .
לפי הסבר זה של מרן הרב שפירא, נראה לכאורה לומר, שגם אם יאמר בשעת זריקה "בכל מקום שתרצה תנוח", שכתב הרמב"ם בהלכה כ"א שבמקרה כזה הוא חייב, בכל זאת, כאן שזרק ועקר ממקומו ותפס, או מישהו אחר רץ ותפס, יהיה פטור, משום שלא היתה הנחה כפי מה שנגזר מן הזריקה שהיא חלק מהעקירה, אף על פי שמצד המחשבה אין כאן עיכוב.
לסיכום: לדעת רש"י בצז: מסקנת הגמרא היתה, שנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' פטור משום שלא נתקיימה מחשבתו, שהרי החפץ לא נח בסוף ח' אלא בסוף ארבע. לפי שיטתו קשה מה הספק של רבי יוחנן בפרק ראשון בזרק ועקר ממקומו ותפס, הרי זה בדיוק כמו נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, שלא נתקיימה מחשבתו וצריך להיות פטור. ולכן, חילקנו בין הסוגיות באוקימתא שלהן, שבפרק הזורק עסקינן במעביר ד' אמות, ואילו בפרק קמא עסקינן במוציא מרשות לרשות שבזה אנו מסתפקים אם אזלינן בתר מחשבתו בשעת עקירה או שלא מתחשבים במחשבה זו אלא רק בהנחה.
לדעת הרמב"ם, המסקנה בצז: שאזלינן בתר מחשבתו ובכל זאת בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב כי נתקיימה מחשבתו שהחפץ יעבור ארבע אמות אלו. לפי דבריו, הספק בזרק ועקר ממקומו ותפס הוא כפי שביארנו, שיש חסרון בעצם ההנחה כיון שיתכן לומר שהחפץ נחטף ולא נח. לדעת הרמב"ם אין חילוק בין מוציא מרשות לרשות לבין מעביר ד' אמות ברשות הרבים, בעניין זה.
(יש אולי לדייק גם בלשון הרמב"ם בהלכות שגגות פרק ו' הלכה ח', שפסק, שידיעה שבין חצי שיעור לחצי שיעור מחלקת ביניהם ופטור מחטאת וכתב שם: "וכן אם הוציא שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג. אם בזריקה חייב, לא מפני שאין ידיעה לחצי שיעור אלא מפני שאין בידו להחזירה, לפיכך לא הועילה לו הידיעה שבינתיים, ואם בהעברה פטור שיש ידיעה לחצי שיעור כמו שביארנו". ברמב"ם כהגמרא כשמדבר על מעביר ד' אמות ברשות הרבים, משתמש בלשון 'מעביר' ולא בלשון 'מוציא', במיוחד שלדעת המאירי הרי דווקא במעביר ידיעה מחלקת, מה שאין כן במוציא שאזלינן רק בתר הנחה, ודאי לא היה לו לרמב"ם להשתמש בלשון 'המוציא', אבל אנו רואים כאן בהלכה זו שהרמב"ם כתב: "אם הוציא שתי אמות". אלא, שלדעתו אין חילוק בדבר זה בין מוציא למעביר, כשם שידיעה מחלקת במלאכת העברת ד' אמות ברשות הרבים כך היא מחלקת גם במלאכת הוצאה ודלא כדברי המאירי).

ז. צמצום שיטת רש"י והמאירי בחילוק שבין 'מוציא' ל'מעביר'
מרן הגר"א שפירא אומר, שלכאורה יש להוכיח במפורש מהגמרא דלא כפי מה שלמדנו במאירי, ולפיכך, להוכיח כשיטת הרמב"ם שאין לחלק בין דין ד' אמות לדין הוצאה מרשות לרשות.
בדף צז: אומרת הגמרא: "דתניא, (זרק) מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין..." מדוע חכמים פוטרים, הרי הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים? אומרת הגמרא: "כגון דאמר עד דנפקא ליה לרשות הרבים תנוח (כלומר, מיד כשתצא לרשות הרבים תנוח). ובהא קמיפלגי, דרבי יהודה סבר אמרינן קלוטה כמה שהונחה ואיתעבידא ליה מחשבתו, ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה ולא איתעבידא ליה מחשבתו".
אם כן, מפורש כאן בגמרא, שגם בזרק מרשות לרשות, אם לא נעשתה מחשבתו, והחפץ לא נח במקום שהוא חשב מלכתחילה, לכולי עלמא הוא פטור, (שהרי לרבי יהודה שחייב היינו משום שנחשב שנח מיד ביציאתו), ודלא כמו שאמרנו על פי שיטתו של המאירי שבמלאכת הוצאה ההנחה היא שקובעת גמר מלאכה, ולא איכפת לי ממחשבתו שלכתחילה: "עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה" (לשון המאירי לעיל).
אלא צריך לומר, שאמנם אנו רואים בגמרא, שגם בהוצאה מרשות לרשות אזלינן בתר מחשבתו שמלכתחילה, אבל יש לנו הוכחה מהגמרא רק לגבי נתכוין לזרוק קרוב וזרק רחוק, שעל זה אמרינן דלא איתעבידא מחשבתו ופטור, ובזה אין חילוק בין דין מעביר ד' אמות לבין מוציא מרשות לרשות. אבל במקרה שנתכוין לזרוק רחוק וזרק קרוב, שזה כמו המקרה של זרק ועקר ממקומו ותפס באמצע הילוכו, על מקרה זה אין לנו שום הוכחה מהגמרא, ובמקרה זה, נוכל לומר לכאורה, שיש חילוק בין מוליך ד' אמות שמתחשבים במחשבת העקירה, למוציא מרשות לרשות, שלא מתחשבים בעקירה אלא בהנחה, וכפי שישבנו לעיל את רש"י, שאף שלגבי מוליך ד' אמות סובר רש"י שפטור כשנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע אמות, בכל זאת לגבי הוצאה מרשות לרשות סובר שנתכוין לזרוק רחוק וזרק קרוב, זה ספק.
אלא, שצריך להבין מדוע אנו מחלקים במוציא מרשות לרשות בין נתכוין לזרוק קרוב וזרק רחוק שפטור, כי לא נתקיימה מחשבתו, לבין נתכוין לזרוק רחוק וזרק קרוב שבזה יש לנו ספק.
מבאר מרן הרב שפירא: אמנם חזינן לגבי נתכוין לזרוק קרוב וזרק רחוק, שהגדירה הגמרא בזה, שלא נעשתה מחשבתו ולכן פטור (זוהי הברייתא בצז: דלעיל). כלומר, כיון שהוציא מרשות לרשות והיתה עקירה והנחה, נעשתה מלאכת הוצאה, אבל יש כאן חיסרון של מלאכת מחשבת, כיון שחשב לעשות המלאכה באופן אחר, כגון לזרוק קרוב וזרק רחוק והרי לא נתקיימה מחשבתו. הא קמן, שאנחנו כן מתחשבים במחשבתו שבזמן העקירה ודלא כמו שביארנו לעיל שאזלינן רק בתר ההנחה. במקרה זה אין חילוק בין מוציא מרשות לרשות למעביר ד' אמות גם לשיטת רש"י והמאירי. עוד ניתן לומר בודאות, שהמאירי מודה, שאם היתה ידיעה בעקירה, אף שבהנחה לא היתה ידיעה, ודאי שיהיה פטור מחטאת. המאירי רק חידש שאם באמצע היתה ידיעה, בזה ב'מוציא' יהיה חייב ואילו ב'מעביר' יהיה פטור. כלומר, ודאי שגם המאירי מודה שיש משמעות לעקירה עצמה גם כן.
אבל כאשר נתכוין לזרוק רחוק ונח קרוב, בזה פסק הרמב"ם שנתקיימה מחשבתו וכדברי רב אשי, שהרי כאשר נתכוין לזרוק שמונה כלול בזה רצון לזרוק את החפץ גם דרך ד' אמות אלו, ולכן אין כאן חיסרון של לא נתקיימה מחשבתו.
לכאורה סברת הרמב"ם מוכחת מרבי יהודה שסובר בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים חוץ לד' אמות- שחייב, משום קלוטה כמי שהונחה דמיא. אף שהוא התכוון לזרוק רחוק, חוץ לד' אמות, בכל זאת חייב, והרי לא נתקיימה מחשבתו? ועל כרחך צריכים לומר כסברת הרמב"ם, שכיון שנתכוין שהחפץ יעבור שם, זה נחשב שנתקיימה מחשבתו, ואף שלא נתכוין להנחה שם.
אמנם רש"י חלק וסבר שלמסקנת הגמרא גם בזה פטור, משום שלא נתקיימה מחשבתו, וביארנו, שהיינו משום, שאמנם נתכוין שהחפץ יעבור ד' אמות אלו, אבל הרי לא נתכוין שינוח שם, ויש כאן חיסרון במחשבתו. כל זה דווקא לגבי דין מעביר ד' אמות ברשות הרבים, שכל אמה ואמה היא חלק מהמלאכה, וכיון שנתכוין לזרוק רחוק נתכוין למעשה אחר, אבל לגבי הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ונתכוין לזרוק רחוק ורץ אחריו ותפסו, בזה סוברים רש"י והמאירי, שכיון שכשזרק כוונתו היתה להוציא החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים וכוונתו שיעבור במקום שעבר, בזה גם הם משתמשים בסברת הרמב"ם, ואומרים שיש כאן מלאכה, וגם נתקיימה מחשבתו, אף שחשב שינוח יותר רחוק, אין לזה משמעות לגבי עצם העבירה שהיא ההוצאה מרשות לרשות, ורחוק או קרוב אין לזה משמעות לגבי העבירה עצמה של הוצאה מרשות לרשות, ועל כל פנים היתה לו מחשבה לגבי מקום שעבר בו החפץ, ולכן צריך להיות חייב, מה שאין כן בנתכוין להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים במקום קרוב וזרק לרשות הרבים במקום רחוק אף שיש כאן מלאכת הוצאה, בכל זאת מלאכת מחשבת אין כאן שהרי החפץ עבר במקום שלא חשב עליו וכפי שחילק הרמב"ם.

ח. הוכחה לסברת המאירי לחלק בין מוציא למעביר
בדף צא. דנה הגמרא בכמה בעיות.
[כשיש בגמרא אוקימתות דחוקות, צריך לדעת, שהגמרא לא מחפשת סתם היכי תמצי, אלא מחפשת הגדרת יסודות על ידי ההיכי תמצי וזה אפשרי גם באוקימתות דחוקות- הערת מרן הרב בשיעור].
"אמר רבא אמר רב נחמן הוציא כגרוגרת לאכילה ונמלך עליה לזריעה אי נמי לזריעה ונמלך עליה לאכילה - חייב. פשיטא, זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא? מהו דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה והא ליכא, קא משמע לן.
בעי רבא- הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו? אם תמצי לומר התם הוא דמיחייב דזיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא, הכא כיון דבעידנא דאפקה לא הוה ביה שיעור אכילה לא מיחייב, או דילמא כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה השתא נמי מיחייב.
ואם תמצי לומר- כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה השתא נמי מיחייב, הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו? הכא ודאי כי אישתיק אמחשבה קמייתא לא מיחייב או דילמא בתר השתא אזלינן ומיחייב.

ואם תמצי לומר בתר השתא אזלינן ומיחייב, הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו? יש דיחוי לענין שבת או אין דיחוי לענין שבת? תיקו" . עד כאן לשון הגמרא.
צריך להבין מה כאן הדיון אם יש דיחוי או אין דיחוי, המושג של דיחוי מקורו בקרבנות ושם שייך לדון בקרבן שהיה ראוי ואחר כך נפסל שאז יש לומר שאין הקדושה חוזרת אליו שוב, אבל כאן לגבי שבת מה בכלל הדיון, מה איכפת לי שבאמצע לא היה שיעור, הרי העקירה וההוצאה היו בשיעור ואחר כך ההנחה גם כן, ומה איכפת לי אם באמצע לא היה שיעור? מה שייך לומר תורת דיחוי על הגרוגרת שכיון שפעם לא היה לה שיעור אין בה דין הוצאה? אלא, אומר מרן הרב שפירא שיש לדייק בלשונו של רש"י כאן דיבור המתחיל יש דיחוי:"...מי אמרינן תורת דיחוי דנדחה לו מחיוב חטאת ובטלה לה עקירה, וכי הדר תפחה והניחה הוי הנחה בלא עקירה" . כלומר, רש"י מבאר שהספק הוא, האם כיון שבאמצע לא היה שיעור הראוי להנחה ממילא בטלה העקירה מהיותה תחילת מלאכת איסור, וההנחה שתהיה אחר כך כשחזר לשיעורו תהיה הנחה בלא עקירה. הדיחוי הוא על העקירה ולא על המאכל.
וכן בהגהות ר' עקיבא איגר על הרמב"ם בהלכה זו (שבת פרק י"ח הלכה כ"ז), שולח לעיין בכסף משנה (אבות הטומאות פרק ד' הלכה י"ג) שכתב סברא זו בשם המהר"י קורקוס וזה לשונו: "ולא דמי (דיני טומאה וטהרה) לחיוב שבת, דאיבעיא לן בפרק המצניע אם יש דיחוי, וסלקא בתיקו... דהתם שאני, שאם הניחה באותה שעה הוה מיפטר ולכך יש לומר שלא תצטרף ההנחה עם העקירה" . אמנם כאמור, זה מדויק בלשון רש"י.
הספק הזה של הגמרא בצמקה ושוב תפחה, יש מקום לדון עליו לגבי דין מעביר ד' אמות ברשות הרבים. אומר מרן הרב שפירא, שלכאורה כאן נהיה מוכרחים להגיע לחילוק של המאירי, שבין מוציא מרשות לרשות לבין מעביר ד' אמות ברשות הרבים. במוציא מרשות לרשות יש מקום לומר, שכיון שבזמן העקירה היה שיעור וכן בזמן ההנחה היה שיעור, אין ביטול מלאכה במה שבזמן ההילוך שקודם ההנחה לא היה שיעור, שהרי מעשה האיסור לא תלוי בפסיעות האלה, אלא בעקירה- הוצאה- והנחה, ולכן צריך להיות חייב אלא שיש לנו ספק אולי יש דיחוי לעקירה. אבל לעומת זאת, במעביר ד' אמות ברשות הרבים, הרי כל אמה ואמה היא חלק ממעשה האיסור, ואם באמצע צמקה מכגרוגרת אף על פי שאחר כך חזרה לשיעורה, ודאי שלא נוכל לצרף את האמה שהלך כשצמקה לשיעור ד' אמות וודאי יהיה פטור.
במקרה זה ודאי שנשתמש בחילוק של המאירי בין דין מוציא לדין מעביר. כלומר, שיש הכרח לומר חילוק זה, לכאורה אליבא דכולי עלמא.

ט. נסיון לישב הסוגיות באופן אחר ודחייתו
עוד הוספתי בעניי לעיין בסוגיא, מדוע בסוגיא שבדף צא. אנחנו מקבלים שינוי מחשבה שנעשה בין עקירה להנחה: "הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכלה- חייב" וכן "הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה- חייב". ומדוע בצז: בנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה, אנחנו מסתפקים, ומכריעים שכיון שלא נתקיימה מחשבתו הראשונה הוא פטור, ולרש"י אפילו בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע פטור כיון שלא נתקיימה מחשבתו הראשונה. וכן ראינו שם שגם במוציא מרשות לרשות אם נתכוין לזרוק קרוב וזרק רחוק פטור לדעת רבנו.
לכאורה נראה ליישב, שבדף צא. הוא שינה את מחשבתו ועל כל פנים עשה הנחה כפי מחשבתו של עכשיו ולכן הוא חייב. אבל בדף צז: הוא נתכוין לזרוק ארבע ולא שינה את מחשבתו רק שבפועל החפץ עף שמונה שלא כפי מחשבתו גם עכשיו, ולכן הוא פטור כיון שההנחה נעשית שלא כפי מחשבתו גם של עכשיו.
לפי זה אין לדמות את הסוגיא בפרק ראשון לסוגיא בצז: משום שבפרק ראשון כשזרק את החפץ ורץ אחריו לתופסו צריך לומר ששינה את מחשבתו שהיתה בשעת עקירה ועכשיו כשהוא רץ ותופס מתקיימת מחשבתו, ולכן צריך להיות חייב, והוי כמו בגרוגרת לאכילה וצמקה וחשב לזריעה והניח- שחייב. אלא, שרבי יוחנן מסתפק שפעולת העקירה אין לה המשך להנחה אלא היא נקטעה באמצע, ולכן אולי אין צירוף בין העקירה וההנחה. אבל בצז: לא השתנתה מחשבתו שבזמן העקירה, ולכן ההנחה נעשית שלא כפי מחשבתו והוא פטור.
אם כן, לכאורה, כל הסתירה שבין הסוגיות, שהקשה מורנו ורבנו בתחילה, לא קיימת.
אמנם, נראה שלא יתכן לדמות את הסוגיות, ואין ללמוד מסוגיא של צמקה (צא.), שגם מחשבה של הנחה אף שאינה כמחשבת עקירה היא מועילה, משום ששינוי המחשבה שבדף צא. אינו נוגע לעצם המלאכה, אלא לבירור השיעור של החפץ. כלומר, חפץ שאין לו שיעור אינו נחשב כלל לחפץ כדי שנאמר שהיתה בו הוצאה, זה תלוי בדרכם של בני אדם להוציא חפצים למטרות שונות, ומה איכפת לי, אם בזמן העקירה חשב על מטרה כזו, ובשעת הנחה חשב על מטרה אחרת, ובלבד שבשתיהן היתה לחפץ חשיבות שיש עליה גדר של הוצאה לפי מחשבתו. אין נפקא מינא במלאכת הוצאה עצמה אם המטרה שלו היא כזו או כזו, העיקר שיש שיעור של חשיבות לחפץ ונעשתה בו מלאכת הוצאה ואחר כך יעשה בחפץ כרצונו. לעומת זאת, בצז: ובדף ה. שם מדובר על שינוי מחשבה בעצם המלאכה של ההוצאה או ההעברה, אם תהיה קרובה או רחוקה. מחשבה זו נוגעת לעצם המלאכה, לכן הגמרא אומרת ששינוי מחשבה בין העקירה לבין ההנחה פוגע בעקרון של מלאכת מחשבת שבשבת. ובזה יש מקום לחלק בין הוצאה לדין העברה וכמבואר לעיל.
עוד בנושא מעמק אברהם

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל שאלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il