ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

'בעקבות ארבעה בנים'

בית מדרש חגים וזמנים פסח הגדה של פסח ארבעה בנים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

ניסן תש"ע

'בעקבות ארבעה בנים'

מה בין שאלה לבין זהות?



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

מבוא
ליל הסדר הוא לילה שמוקד משמעותי בו הוא - העברת המסורת מדור לדור - "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". תחת כותרת זו מציירים החכמים במדרש ובעקבותיהם בעל ההגדה, ארבעה סוגים של שיח המתקיים בין אבות לבין בנים[1].
ראשית לימודינו יהיה במשנה ובגמרא, דרכם נתחקה אחר אופיו של השיח. ניחשף לעובדה משמעותית, מעניינת, אל מקום הכבוד לו זכתה ה'שאלה' בלילה זה. נקשיב מעט אל המושג 'שאלה', אל מקומה בלילה זה.
שיאה של זו יהיה במדרש ארבעת הבנים. נגלה עד כמה היא משמעותית, מכוננת זהות ויותר מכך. על מדרש זה נשאל כמה שאלות, וגם תשובות יהיו לנו.
החוליה השלישית תהיה - פסוקי המקרא. נבוא אל ארבע הפרשיות העומדות בבסיס המדרש ונגלה בהן תמונה מעניינת, שונה מאד מן התמונה הרשומה בתורה שבעל פה. נבקש לזהות את המפתח לארבע הפרשיות. נבקש גם להבין מה בין השתיים - תורה שבכתב ותורה שבעל פה?
אחר כל אלו, תתבקש השאלה הבאה - במה יהיה שונה שולחן ליל הסדר שלי השנה מן השנים הקודמות? תקוותי לעורר את הקורא לשאלה זו.
כלי העבודה המרכזי שלנו יהיה - ההקשבה.
טיבו של שיח בין הדורות
נפתח באופיו של השיח שבין ההורים לבין הילדים בלילה זה:
א. משנה. מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו.
ואם אין דעת בבן אביו מלמדו:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה? שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי? שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים?
ולפי דעתו של בן אביו מלמדו.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה (משנה פסחים י', ד).
נתבונן בפשוטה של משנה:
מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו: כוס שנייה היא כוס שאומרים עליה את ההגדה[2]. בפתחה שאלותיו של הבן. השאלות - אינן שאלות מונחות, בוודאי לא מנוסחות. הבן ישאל בהתאם לחפץ ליבו, בהתאם למה שמציק לו.
ואם אין דעת בבן אביו מלמדו: כאשר אין דעת בבן והוא אינו שואל מעצמו, אביו מלמדו - לשאול[3].
כהמחשה תציין המשנה ארבע שאלות: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה"? ועוד שלוש נוספות.
איך מלמדים ילד לשאול? לשאלה זו יש הרבה יותר מתשובה אחת. ללמד לשאול פירושו להסב את תשומת ליבו, להניע בו תהליך פנימי שתוצאותיו יהיו הסקרנות אשר תייצר את השאלות. אלו יהיו מנוסחות במילים שלו, בגוון המיוחד לו.
ולפי דעתו של בן אביו מלמדו -לשאול[4]. בתחילת המשנה הבן שואל מעצמו, ובחיתומה יעורר האב את הבן לשאול שאלות התואמות את דעתו ואת עולמו.
נציין עקרונות המשתקפים מן המשנה:
הבן שואל את אביו על בסיס חפץ ליבו, לא האב פותח.
כאשר אין דעת בבן, האב מלמדו לשאול "מה נשתנה".
טיבן של השאלות יהיה תואם לדעתו ולעולמו של הבן. (בתורה נזכרות שאלות שאינן דומות לשאלת מה נשתנה, לדוגמא - שאלת החכם שבה בקשה להבין עדות חוקים ומשפטים).
רק בעקבות השאלות עוברים לשלב ההגדה והסיפור.
צורה נוספת, מעניינת לעורר את הבן לשאול נזכרת במקור הבא:
ב. למה עוקרין את השולחן? אמרי דבי רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות וישאלו... (תלמוד בבלי פסחים קט"ו, ע"ב).
בן יושב על יד השולחן, והנה עוקרין את השולחן מלפניו[5].
השאלה שהוא ישאל - למה? התשובה לשאלה זו תהיה באבחנת טיבה של סעודה זו.
נשים לב. בניגוד לארבע השאלות הנזכרות במשנה והן מתייחסות לייחוד כזה או אחר, שאלה זו מתייחסת לעצם המעמד. לשם מה התיישבנו סביב השולחן? או - מה עומד להיות כאן בלילה זה?
התשובה תהיה - בניגוד לכל סעודה אחרת שהנושא העומד במרכזה הוא - האכילה, כאן ישנו נושא נוסף, משמעותי העומד על הפרק - ההגדה[6].
כעת נשאל - מה משוקע בבחירה לפתוח את ההגדה בשאלה?
תשובתנו הראשונית - שאלה מעוררת סקרנות. כאשר לאדם חסר משהו הוא מבקש להשלימו, עובר לעמדת 'קליטה'. כאשר לא קשה לו דבר, הידיעה הנוספת משמשת לו כעול והוא לא יפתח את שערי ליבו בפניה.
נעבור אל מדרש ארבעת הבנים.
שאל בני ואדע את אשר בליבך
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא,
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה, אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל:
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם,
וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח, אֲפִיקוֹמָן:
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם,
לָכֶם וְלֹא לוֹ, וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר, וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמָר לוֹ, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, לִי וְלֹא לוֹ, אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל:
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר, מַה זֹאת,
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל
אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה
ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
המקור לקיומם של ארבעה סוגי בנים - ארבע פרשיות במקרא בהן נזכרות ארבע שאלות של בנים (ראה קובץ נספח).
מהו הבסיס לזיהויים אלו?
נשים לב. בשלוש פרשיות נזכרת שאלה, ובאחת מהן מצוות 'והגדת' ללא שאלה.
באו החכמים שמעו את השאלות, וזיהו את עולמם הרוחני של הבנים.
"מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" שואל הבן, והחכמים מחווים עמדה - זהו בן חכם. "מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" יאמר בן אחר, והחכמים 'יחרצו את דינו', יזהו אותו כבן הרשע. את השואל "מַה זֹאת" הם יזהו כתם, וזהות הבן הרביעי תושתת גם היא על עמדתו כלפי ה'שאלה' והוא יוגדר כמי "שאינו יודע לשאול".
התמונה העולה ממדרש זה היא - תפישת החכמים הרואה בשאלה מעין סיפור עומק של אדם על עצמו.
מדוע?
נתבונן.
שני שלבים הם בתהליך קליטה:
קליטה פיזית של מידע, אינפורמציה. בשלב ראשון אדם אוחז בו כבמעין תבנית.
בשלב שני - הוא 'יספוג' את הידיעה והיא תיקלט בעולמו כתובנה. השכל יבין וגם הלב והנפש יהיו שותפים.
פשר קיומה של שאלה: אדם קולט ידיעה ואוחז בה כתבנית אבל הוא אינו קולט אותה קליטה פנימית. אי ההבנה - יכולה להיות מסיבות שונות:
1. תוצאה לחוסר קיומה של תשתית מושגית, של ידיעות ותובנות מקדימות המאפשרות לידיעה להיקלט. השאלה במקרה זה תציף את דבר קיומה של תשתית אחרת, תצביע על הפער בינה לבין הידיעה החדשה המשחרת לפתחו.
2. כתוצאה מקיומה של תובנה אחרת העומדת בסתירה לתובנה החדשה. השאלה במקרה זה תשמש כעדה על ההבנה האחרת, תעמת בינה לבין הגיונה של החדשה.
כך או כך השאלה משקפת את המקום בו נמצא האדם. אני במקום אחד והידיעה החדשה מתארת מציאות אחרת שאינה יכולה להיקלט במערכת המושגים בה אני נתון. בקיומו של מענה הוא יוכל לעבור אל השלבים הבאים - אל הקליטה ואל ההפנמה [7].
יתירה מכך - החשיפה אל שאלה, המחויבות אליה מעמידה את הידיעה או את התובנה למבחן מול עולם נוסף, חדש, והתמודדות עמו מעשירה, מוסיפה מימדים ולעיתים מייצרת פנים חדשות שלא היו בו קודם לכן. תחת כותרת זו, הבן מעביר את האב תהליך שבו מתבררות לו תובנות והכרות שלו שהוא לא היה מודע אליהן במהדורה הראשונה של דבריו.
מהות נוספת לשאלה: בנוסף לקליטה המתאפשרת כתוצאה מן המענה לשאלה, השאלה משמשת גם כמכוננת עמדת חיפוש, בסיס למחקר.
נדגים מתחום המדע: יום אחד נפל תפוח על ראשו של ניוטון. הוא שאל - מדוע? שאלה זו היוותה מניע למסע חיפוש שסופו היה בזיהוי חוק הכבידה (גרביטציה). ניוטון לא היה האדם הראשון שנפל תפוח על ראשו, אבל הוא הראשון ששאל ברצינות - למה? המחקר המדעי מושתת על עיקרון שעל פיו שום דבר אינו מובן מאליו. לכל דבר יש סיבה, ישנו היגיון או חוק המוביל אליו.
השאלה בהקשר זה מייצרת סקרנות, עמדת חיפוש והיא גם מכוננת את נתיב המחקר, את גבולות הגזרה, את המיקוד ואת האופק.
ארבעה בנים וארבע זהויות
כעת נחזור אל ארבעת הבנים, נערוך עמם היכרות. עמדת התצפית שלנו תהיה - התבוננות בשיקול דעת בעל המדרש אשר הציב את החכם בראש, את הרשע בעקבותיו, את התם שלישי ולבסוף את שאינו ידוע לשאול. מבנה זה הוא אינו מובן מאליו, והוא גם חורג מן הסדר המקראי שבו הבן המזוהה כרשע נזכר ראשון, אחריו הבן שאינו יודע לשאול, שלישי התם, ולבסוף החכם.
בהיבט הפיזי - שאלת החכם היא הארוכה מבין כולם, שנייה לה היא שאלת הרשע, שלישית - שאלת התם, ועד הבן האחרון אשר אינו שואל.
באופן מהותי יותר - זהו תיאור לארבע עמדות אפשריות בין בנים לבין פועלם של אביהם:
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?...
החכם רואה את עצמו כ'חלק מן הסיפור', הוא מעורב, והוא שואל על תוכן, על פרטים.
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?...
הרשע הולך צעד אחד אחורה ביחס לחכם. הוא עומד מחוץ לסיפור, לא נוטל בו חלק, אבל הוא יודע לומר שיש כאן 'עבודה' ועליה הוא שואל.
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר, מַה זֹאת?...
התם הולך צעד אחד נוסף אחורה. הוא כבר אינו מזהה עבודה, ושאלתו - "מַה זֹאת" תספר על התעניינות מעמדה רחוקה, נטולת זיהוי לטיבו של האירוע.

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ...
הבן הרביעי הוא רחוק, פועלו של אביו אינו מהווה נושא לגביו, הוא אינו שואל וגם אינו מתעניין [8].
נסכם: חכמים זיהו את השאלה כעומדת בבסיסו של תהליך רוחני ולימודי המתרחש בלילה זה. תחת כותרת זו, הם זיהו ארבעה אבי טיפוס של בנים. התהליך - הולך ופוחת, ממעורבות רבה ועד לבן שמעורבותו כלל אינה קיימת.
הגיון המבנה: פתיחה במודל הרצוי שבו בן רואה את עצמו מעורב שואל שאלות ומביע עמדה. שני לו בן המתייצב מאחור, הוא אינו אדיש אך הוא אינו בפנים. שלישי לאלו הוא הבן המתעניין הממוקם בעמדה נטולת מעורבות, והאחרון - הרחוק מכולם שאין לו שאלות והמתרחש אינו נוגע לעולמו.
ומה בדבר התשובות?
באמת, הבנה מעמיקה בהן תהיה אפשרית בעקבות לימודנו בפרשיות המקרא.
כעת נעיר כמה הערות מקדימות:
הניסוח "מהו אומר" ביחס לארבעתם (גם ביחס לבן שהמקרא מגדירו כשואל), מעמיד את מדרש האגדה לא כפרוטוקול, אלא כמזהה את עומק האמירה המשוקעת בדבריו של כל אחד ואחד. תשובת האב המוגדרת גם היא כאמירה ולא כתשובה ("אמור לו"), תייצר גם היא עמדה מושגית עמוקה המהווה תשובה למקום בו נוכח בנו.
תשובת האב לחכם ולרשע פותחת במילים "אף אתה" והיא אינה תואמת לתשובות לאלו במקרא. התשובות לשני הבנים היא בציטוט מן המקרא.
התשובה לחכם:
וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח, אֲפִיקוֹמָן:
"ואף" - בהתאם לעמדה שבה הוא נוכח. הוא 'בפנים', ואתה אומר לו דברים התואמים את עולמו.
הנושא: הלכות קרבן הפסח. ההלכה המיוחדת - שלא להפטיר אחרי הפסח באכילה של דבר אחר, ובכך יישאר טעם קרבן הפסח בפיו[9].
עולמו של הבן החכם הוא רחב, והוא מכיל עדות, חוקים ומשפטים. נקודת הראשית היא העדות, העובדות, מעגל שני מתרחב אל החוקים שבהם קביעות ערכיות, ומעגל שלישי מדבר על משפטים, על הגיון על סברה ועל שיקול דעת. נוכח בן חכם שתנועת הנפש שלו היא ההתרחבות, עומד האב ומחזיר אותו אל נקודת הראשית - אל קרבן הפסח שממנו הכל התחיל, אל אלהי-ם אשר הציל את העם, פרש חסותו עליו. החזרה אל הראשית בהקשר להפטרה בקרבן הפסח תשווה לראשית זו מימד חווייתי, בטעמו של קרבן אשר ילווה אותו בעקבות ליל הסדר.
רָשָׁע
וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר, וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמָר לוֹ, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, לִי וְלֹא לוֹ, אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל:
כפי שראינו, הרשע נסוג צעד אחד אחורה נוכח ערכיו של האב. הוא לא בפנים, אבל הוא רואה כאן עבודה. נעיר כמה הערות ביחס אליו:
תיאורו בפסוקי המקרא: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" - בניגוד לחכם והתם ששואלים, בן זה אינו שואל, הוא אומר, יש לו עמדה. הוא עומד בחוץ וטוען - מה אתם עושים[10]?
בניגוד לשלוש הפרשיות האחרות שבהם הניסוח הוא בלשון יחיד, אינטימי בין בן לבין אביו, בפרשייה זו מנוסח פועלו של האב כמו גם עמדת הבנים בלשון רבים. עובדה זו מעמידה את השיח ביניהם לא ממקום פנימי שבו קירבה אינטימית, אלא בתיאור של מעין שני מחנות העומדים זה מול זה.
גם עם בנים אלה יש דיבור. עונים להם, נכנסים איתם לדיבור.
הכותרת - "אף אתה" לתשובה תתפרש כחיווי על כך שמדברים אליו בשפתו. האמירה - ללא חנופה. הוצאת את עצמך, קח אחריות על הדברים, ודע לך שאילו היית שם לא היית נגאל.
באמת, תשובה זו היא מדויקת, מכיוון שהנושא הוא קרבן הפסח אשר עמד בבסיס ההצלה והגאולה. הבן מתריס כנגד קרבן הפסח, והאב אומר לו - דע לך שמי שלא עשה את מה שנתבע מאיתנו בתחילת הדרך, להקריב את קרבן הפסח פשוט לא נגאל.
עוד נעיר על הלשון "הקהה את שיניו" שפירושה - הפוך את שיניו החדות לשיניים קהות, רכות יותר.
תם
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר, מַה זֹאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
זוהי תשובת התורה אליו. אנו היינו נתונים במצרים, ואלהי-ם הוציא אותנו. לא מיוזמתנו יצאנו וגם לא בכוחנו, אלא בכוח ידו החזקה. יש כאן תשובה המתארת את העמדה האלהי-ת אליו.
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל: אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: התשובה לבן התם באה ממקום אישי חווייתי פשוט - ה' 'עשה לי', בצאתי ממצרים. אין בה דיבור על האופן שבו התרחשה היציאה (חוזק יד), אין בה דיבור על עם, על בית עבדים. האמירה היא הבסיסית ביותר, תיאור היציאה האישית שלי ממצרים, וחסד ה' עלי ביציאה זו.
כפי שהערנו, התמונה המעמיקה יותר לשאלות ולתשובות תהיה בעקבות לימודנו בתורה שבכתב.

ארבעה הקשרים בתורה שבכתב
בארבעה מקומות מתאר המקרא שיח בין אבות לבין בנים, ובעקבות אלו - משרטט בעל המדרש ארבע זהויות[11].
אבחנה ראשונית בין שני התיאורים: בניגוד לארבעת הבנים במדרש היושבים אולי על יד שולחן אחד והאב נתבע לענות לכל אחד בשפתו, כאן התיאור הוא לתגובת בנים לארבע התרחשויות שונות:
בן השואל על קרבן הפסח (בהגדה - שאלת הרשע).
בן השואל על המצה ועל איסור חמץ (בהגדה - שאינו יודע לשאול).
בן השואל על פדיון הבן (בהגדה - תם)
בן השואל על עדות חוקים ומשפטים (בהגדה - חכם).
הפלטפורמה השונה לכל אחד מהם מעמידה כאן סיפור אחר לגמרי.
נבאר את דברינו, תוך שאנו שמים לב לכמה עובדות, מאפיינים לפרשיות אלו[12]:
בכל ארבע הפרשיות ישנו ציון של "והיה כי תבואו אל הארץ" בווריאציות שונות, ולאחר מכן מעין דו שיח או עימות עם הבן. משמעות - מתואר כאן שיח המתקיים בין אבות לבין בנים בארץ, שיח שאינו קיים בחוצה לארץ, או שהוא שונה שם במהותו.
ארבע פרשיות אלו אינן מתוארות כדיבור אלה-י, הן מיוחסות אל משה וככאלו הן מגלמות מבט אנושי. השאלות באות ממקום הפער שבין הדורות, והתשובות הן תשובות אב הבא לחבר בין הדורות. חיבור זה הוא מושג השייך במהותו למערכת החיים האנושית.
כמה נקודות ציון בטיבו של המתח הקיים בין אבות לבין בנים: 1. לאבות ראייה שבה פרספקטיבה רחבה על החיים. הבנים הם נציגים נאמנים של ה'כאן' וה'עכשיו'. בין שני מבטי חיים אלו קיים מתח אמיתי. המחויבות לערכי הנצח, מול המחויבות ל'כאן ולעכשיו', להווה ולחיים. 2. האבות מהווים נציגים נאמנים של ערכי העבר. הבנים - נציגים נאמנים של ההווה, ההתהוות והעתיד.
האבות בכל אחת מן הפרשיות הם לא אותם אבות, וגם פועלם הוא אחר, פועל שדרכו משתקף עולמם הרוחני. גם הבנים הם לא אותם בנים ותגובתם אל הערכים המוצגים על ידי האבות משתנית מפרשייה לפרשייה.
כאיזו אמירה כוללת נאמר שהמרכיב הבסיסי הוא עולמם של ההורים, אופיו, מידת הרלוונטיות שלו לעולמם של הבנים, ובהתאם - נגזרת עמדת הבנים.
עמדת הבנים מתוארת בפסוקים כתגובה מתבקשת לפועלו של האב: ("וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" בעקבות הקרבתו את קרבן הפסח, או - "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹםהַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" בעקבות חג המצות ואיסור החמץ. "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת" בעקבות פדיון הבכור, ו"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" בעקבות הכניסה לארץ, והתהליך שהם יעברו בה).
בלימודנו נבחין בעובדה מעניינת. מבין ארבע הפרשיות משתקף תהליך מובהק. בדומה למערכת היחסים שבין הורים לילדים שהיא דינמית, והיא משתנה מתקופה לתקופה, גם מערכת היחסים בקולקטיב של העם נתון בתהליך התפתחותי, והיא לובשת צורה מתקופה לתקופה.

מהותו של תהליך
נקדים ונתאר את מהותו של התהליך:
בנקודת המוצא מערכת המושגים של העם אינה שונה במהותה מזו של המצרים. המפגש עם ה'קדש' ועם אלהי-ם הוא מפגש עם עולם אחר, עולם שהוא אינו חלק ממערכת המושגים של האנשים, אינה חלק מעולמם. מידת דין קשה תהיה מתוחה עליהם, ופעולה שבה הקרבת קרבן והזאת דמו על פתח הבית תהווה פעולה של הצלה.
בשלב שני תהיה כבר שותפות של אדם באפיית מצה ובאכילתה, התחלה של יצירה. מאפייניה - משקל רב למעשה האלה-י, אשר אליו מצטרף האדם כ'פועל עם אל'. בשלב זה הבן עדיין לא ישאל שאלות. שלב השאלה יגיע בעקבות העצמת מקומו של הבכור - הראשון לדור ההמשך, נציג נאמן לדור הבנים. קדושת הבכור תעמיד את הדור הבא כמשמעותי, כמוסיף ומביא לעולם דבר שטרם היה בו. שיאה של שותפות הבנים תהיה בספר דברים שבו מסילות רבות כבר נבנו במערכת החיים האנושיים בארץ, מערכת המעודדת את הבן להיות נוכח, להתייחס אל כלל מערכת העדות החוקים והמשפטים, ולהציב בהן את שאלותיו, כמכוננות תהליך של לימוד וקשר בין הדורות.

כעת נבחן את הפרשיות השונות, בהקשר לארבעה מדדים: עמדת אלהי-ם בפרשייה, האמירה הערכית של האב, עמדת הבן והגיונה, ולבסוף - תשובת האב לבנו.
קרבן הפסח
מצה ואיסור חמץ
פדיון בכורות
חוקים ומשפטים בארץ
עמדת אלהי-ם










האמירה הערכית של האב











עמדת הבן


- הגיונה












תשובת האב
נוגף ומציל גם יחד. הנגף מתייחס אל מצרים וישראל כאחד, אלא אם יראה אלהי-ם את הדם על המשקוף ויפסח.
שוחט קורבן ורואה בכך פעולת הצלה מן הנגף.









עמדה של ניכור לסוג זה של עבודה.
המציאות שבה נקודת המוצא היא נגף, ועבודת האדם היא ההצלה ממנו, תוך שהוא ספון בביתו עשויה להיתקל במרידה של דור אשר ייוולד בארץ.
האב עונה ומסביר את העובדות - זבח פסח הוא, והוא גם מתאר את ההקשר - ההצלה מן הנגף במובנה הבסיסי ביותר.
מוציא את ישראל בחוזק יד.










אופה מצות ומתרחק מן החמץ. המצה - יצירה אנושית המגלמת את אופייה הניסי של היציאה בתהליכים מואצים. יצירה אנושית ראשונית, התואמת את ההתנהלות האלהי-ת אשר אינה מוגבלת או תלויה בזמן.
אינו מורד וגם אינו שואל. הכל גדול ואלה-י, ואין סיבה למרוד. מערכת הערכים של האב המדגישה את המעשה האלה-י תוך שיתוף האדם בו אינה מייצרת עמדת שאלה בעולמו של הבן.






האב מדבר על עצמו, "בעבור זה" - המציאות שבה אני בארץ, ושם ה' מופיע בגבולי, עשה ה' לי בצאתי ממצרים. היציאה נועדה על מנת לאפשר את המצוות, את הייעוד שבעקבותיה.
בוחר בבכורות ישראל ודוחה את בכורות מצרים. הבכור מגלם את הראשית של דור ההמשך. קדושת בכור פירושה - קדושת העתיד.




פודה את בנו, מחזירו אל התנהלות טבעית, מגלם את ייעודו של הדור הבא.









הבן שואל "מה זאת"? זוהי שאלה ראשונית של מי שעדיין אינו בעמדה של מחדש או לוקח אחריות, אך הוא הולך צעד ראשון ומציג את עצם קיומו של עולם נוסף, דור חדש שיהיה צורך להקשיב ולתת מענה לשאלותיו.



מתאר את חוזק היד האלה-י אשר הוציאנו ממצרים, הרג כל בכור, ואת המעשה שלי ביחס לבכורות. התייחסותו היא אל היציאה במובנה הרחב, בהקשר לחזון העולה ממנה, ולא אל מעשה בהיבטה הצר. דרכה של מצרים נדחתה, ואני האב מקדיש את בכור הבהמה, ופודה את בכור בני.
הביאך אל הארץ "לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ", והתנה את השפע ביראתו בשמירת מצוותיו עדותיו וחוקיו, ובעשיית הישר והטוב.



נהנה מן השפע בארץ, ירא אלהי-ם, לא הולך אחרי אלהי-ם אחרים, שומר מצוותיו עדותיו וחוקותיו, עושה הישר והטוב בעיני ה' ועוד.







הבן ישאל מחר "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". שאלתו היא מתוך מעורבות לעשייה של האב. עמדתו בעמדת השואל פותחת פתח חדש לשלוש המעגלים עליהם הוא שואל.






תיאור העבדות, היציאה במופתים וביד חזקה, תוך תיאור המגמה - "לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ", לאפשר לנו "לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה". העצמה של החיים שלנו "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ". העם הבא אל הארץ, בונה, יוצר, לוקח אחריות, ובבוא העת מביא את השכינה אל היצירות ואל הבניין אותו הוא בנה.
עד כאן תיארנו תמונת תהליך על בסיס ארבע מדדים. באמת, מספר המדדים דרכם ניתן להשקיף אל עולמם הרוחני של האבות והבנים בכל אחד מן המופעים גדול בהרבה.
בכדי לפרוע במעט את אמירתנו, בדברינו בנספח נצביע על כמה נקודות ציון ביחס לכל אחת מן הפרשיות שמהן משתקף תהליך הבשלת החיים בארץ, המפגש בין קדש לבין מכלול החיים ההולך ומתרחב, הולך ורוקם רקמות חיים חדשות.
כעת, נחזור אל הטענה הבסיסית, אל העיקרון העומד בלבו של התהליך:
הפרשייה הראשונה היא דיבורו של משה אל העם, ההוראות שהוא נותן להם לקראת הלילה שבו אלהי-ם יכה את בכורות מצרים. בשלב זה העם עדיין עובד את מצרים, והוא נמצא לגמרי בראשית הדרך. השיח בפרשה זו הוא קונקרטי, הוראות לזקני ישראל תוך כדי האירועים. הסיבה: העם הוא עם של עבדים, תוך כדי מכות מצרים עוד בטרם הגאולה, ומבטם הוא בסיסי, קיומי.
הפרשייה השנייהוהשלישית נאמרות על ידי משה בשלב שני, לאחר היציאה, בעת חנייתם הראשונה - בסוכות. לימוד מעמיק בפסוקים מראה שהישיבה בסוכות ייצרה עמדה אחרת, פרספקטיבה חדשה לכלל ההתרחשויות. בפרשייה זו ניתן יהיה לזהות תהליך תודעתי העובר על העם משלב לשלב. בשלב ראשון הבן לא ישאל והתנועה תהיה מן האב אל הבן "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". בשלב מאוחר יותר יינתן מקום משמעותי לחידושם של הדורות הבאים, ובו יתעורר הבן לשאול, שאלה אשר תיצור שיח בין הדורות.
הפרשייה הרביעית תתואר בספר דברים. בעקבות תהליכים רבים שכבר הבשילו, עמדת האב תהיה אחרת לגמרי, הרבה עולמות כבר יהיו נוכחים, מפותחים, והמקום שיינתן לבן, כנציג נאמן להווה ולעתיד יהיה אחר. הבן כבר ישאל על "העדות החוקים והמשפטים", וביחס לאלו יחברו חדש וישן גם יחד, האב יחזיר את הבן אל נקודת הראשית, אבל הוא יבוא אליה ממקום אחר, פרספקטיבה אשר תייצר גם משמעויות וחידושים גם יחד.
מה בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה?
תורה שבכתב: מתארת את אופיו של תהליך היסטורי המלווה את הכניסה לארץ.
המגרש - מערכת המושגים של הדורות השונים, מגרש התודעה המשתקף היטב בשיח הבין דורי המספר את דבר קיומו של תהליך, בין עבר לבין עתיד בין ישן לבין חדש.
תחת כותרת זו כל פרשייה מתארת אב הנוכח במערכת מושגים אחת, בן הנוכח באחרת, ואת השיח שביניהם. בתחילת הדרך, מערכת המושגים של האב מגלמת עמדת מוצא שעם הכניסה לארץ עתידה להיתקל בהתנגדות - "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שמות י"ב, כו). משלב לשלב מתרחב עולמו של האב, הוא מפנה מקום לבן, ובשיאה ישאל הבן כבר על הכל, לדברינו - שאלות אשר יביאו את ה'יש' למחוזות חדשים, משמעותיים מתמיד.
חכמי תורה שעל פה עמדו נוכח פרשיות אלו, ולקחו אותן למקום אחר.
הם נטרלו את המושאים או את המצוות השונות, נטרלו את מימד התהליך, את הקשר אל רקמת החיים המתחדשת בארץ ("וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ"), שלפו את ארבעת הבנים מן ההקשר ההיסטורי, והושיבו אותם סביב 'שולחן אחד'. ארבעה אבות טיפוס לבנים, כמות שהם מובאים בתורה - אלא שהפעם ההקשר המכונן הוא ההקשר הערכי והחינוכי, כשהמושג 'שאלה' המגלם את עומקיו של תהליך למידה עומד במרכז.
תחת כותרת זו מעניינות עד מאד הן שתי העובדות הבאות:
תשובת האב לבן המזוהה כ'רשע', בתורה שבכתב מתייחסת אל קרבן הפסח. תשובת האב לבן המזוהה כחכם - מתארת את תהליך היציאה, את הכניסה לארץ, החוקים בארץ בסוג של מבט כולל הנחתם בתיאור הבא - "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו', כד). באה תורה שבעל פה אל הבן ה'רשע', התעלמה מקרבן הפסח ובאה אל התשובה לשאינו יודע לשאול "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". באופן פלאי, אותה תורה שבעל פה, שמטה מן החכם את התשובה המלומדת ורחבת האופקים והלכה אל קרבן הפסח, ממנו היא התחמקה בהשיבה אל הבן הרשע.
דומה בעינינו שהמפתח לכך הוא בהבחנת מהות הקיימת בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה.
תורה שבכתב קרובה יותר לשקף את המציאות כפי שהיא. את עמדת האב אשר אומר את האמת אשר על ליבו. תורה שבעל פה הולכת צעד נוסף, והיא משתפת תפישה חינוכית הקשורה לליבו של השיח הבין דורי. תשובת האב לבן הרשע לא תזכיר לו את סוג העבודה בה הוא מרד. תחת זאת היא בחרה בתשובה לבן שאינו שואל, התשובה שבה הרבה תום, עמדה אישית של אבא, ואליה היא צירפה מעין גערה ובה קריאה אליו לקחת אחריות על העמדה בה הוא התייצב[13]. וביחס לבן החכם, המחובר וגם חובק עולמות, השיבה אל קרבן הפסח אינה עשויה להרחיקו שהרי לא עליה לבדה נשען עולמו, ולהיפך, זו עשויה לחבר אותו אל יסודות האמונה ואל נקודת הראשית.

נספח
נקודות ציון בתהליך:
פרק י"ב בספר שמות פותח בציווי אלה-י למשה ולאהרון על אירועי החודש. המבנה - פרשייה שבה תיאור כרונולוגי למה שעומד להתחולל בחודש זה[14]. תיאור כרונולוגי במהותו נשען על הבסיס ההתנהגותי, ויש בו מעין הוראות מעשיות[15].
דיבורו של משה אל זקני העם גם הוא יישא אופי של הוראות מעשיות:
(כא) וַיִּקְרָא משֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח: (כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: (כג) וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף: (כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם: (כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: (כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: (כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ: (כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:
שתי הפרשיות הבאות נאמרות לעם כאשר הם חונים בסוכות.
המאפיין להן: העם נעצר לחנייה, ובחנייה ישנה מערכת של התייחסויות שהמאפיין אותן הוא קיומה של פרספקטיבה, עמדת תצפית ממבט רחב יותר על המציאות. מעין עמדת האדם העוצר את התנועה, ומתבונן.
(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:
זהו הזמן שבו מתאפשרת התייחסות אל התמונה הכוללת של העם אל מניינו.
(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:
התייחסות המתרחבת אל הנלווים ואל הרכוש.
(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:
בניגוד למציאות הקודמת שבה הם גורשו ולא יכלו להתמהמה, כאן - קיימת מנוחה.
(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
הפרספקטיבה מאפשרת להתייחס אל התמונה הגדולה גם בציר הזמן, למניין השנים הכולל.
(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
פסוק זה אינו מוסיף אינפורמציה ביחס לקודמו, אך הוא מעצים ומשווה משמעות היסטורית לתאריך היציאה.
(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:
התייחסות אל הדורות הבאים.
כעת נעבור אל שתי הפרשיות שנאמרו בחנייתם בסוכות:
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:
עד כאן הציווי האלוה-י.
תוכנו: לקדש כל בכור באדם ובבהמה.
מכאן ואילך (עד פס' טז) - דברי משה.
תוכנם: משה מתאר תהליך שנקודת המוצא שלו היא - שעת היציאה ממצרים ("זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" (י"ג, ג)), ממשיך אל הכניסה אל הארץ בציון שתי מצוות (מצה ואיסור חמץ), שוב הוא מתאר את הכניסה אל הארץ, ולבסוף את קדות ופדיון הבכורות.
פשר הדבר: ניתן היה לקדש את הבכורות בעקבות הציווי האלה-י, והתוצאה הייתה - קדושת בכורות ללא כל הקשר או משמעות שקדושה זו מייצרת, מקרינה.
משה מיצר הקשר, משרטט מרחב רוחני, תהליך התפתחותי שבסופו משתלבת המצווה, והופכת להיות משמעותית. תהליך זה יהווה מעין פלטפורמה אשר תיתן פשר ומשמעות למצווה.
סוג זה של כפילות שבה ציווי אלה-י ובעקבותיו תרגום של משה ויצירת הקשר הוא שכיח. מהותו: מעין הפער שבין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה. בציווי האלה-י - דיבור שבו אמירה גבוהה, ראשונית. פעמים רבות הוא יהיה נטול הקשר והאמירה בו תהיה מופשטת, אינה יוצרת או מחוללת דבר כמות שהיא. זוהי עמדה שאלהי-ם בוחר בה בדרך קבע, כשהוא מפנה מקום לאדם שיבנה כלים, ירקום רקמת חיים ויאפשר לדיבור האלה-י את המימוש[16]. בשורות הבאות נשווה בין תיאור הכניסה הראשון, לבין תיאור הכניסה השני הסמוך לו ונבחין בהבדלי המהות שביניהם:
המצות והחמץ בעקבות הכניסה אל הארץ
קדושת הבכורות בעקבות הכניסה אל הארץ
(ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי
וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע
לַאֲבֹתֶיךָ
לָתֶת לָךְ
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:
(ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹםהַשְּׁבִיעִי חַג לה': (ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶהלְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:

(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָבַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר
בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:





פירוט של העמים - מצביע על מפגש מוחשי עם כל אחד מהם בנפרד. אשר נשבע: זיהוי פיזי של הארץ.

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: הארץ מובטחת בשבועה לאבותיכם, והבנים הנכנסים לארץ מקבלים שלא בזכות עצמם אלא בזכות אבותיהם. לָתֶת לָךְ: עדיין לא התקיימה הנתינה. הנתינה מגלמת את מעבר הארץ להיות ברשותו של העם. מעבר זה משקף את עומק המפגש שבין העם לבין הארץ, את ירידתה אל המציאות האנושית, להיות חלק ממנה. משמעות: פיזית אתם בארץ, אבל מערכת המושגים שלכם עדיין אינה מושתתת על החיבורים האפשריים שלכם אליה. אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: הארץ היא הנושא, המפגש עמה, ולכן מפרטים את מעלותיה.
"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ": מרחב קיומה של המצווה הוא בכל גבולך.
הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: תיאור קונקרטי.
שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת: אין אזכור של יום י"ד בניסן בהקשר לקרבן הפסח (בניגוד לתיאור בפרק י"ב שבו יום זה כמו גם זבח הפסח עמדו בליבו של התיאור). הסיבה - המבט כאן מתייחס לאדם ה'פועל עם אל' כהתחלה של יצירה ולא אל נוכחות אלהי-ת בלעדית מוגברת. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אין שאלות. יש המשכיות, בין אב לבן. בַּיּוֹם הַהוּא: עם הכניסה לארץ.


בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: בעבור - במשמעות של בכדי. הניסוח אינו "בעבור זאת" שפירושו העבודה הזאת שלי. הניסוח "זה" (בלשון זכר) יתפרש כמו "בעבור הדבר הזה", כשהכוונה היא אל המצב, המכלול, שבו אני בארץ, ושם ה' מופיע בגבולי. יש כאן תשובה לשאלה סמויה: מדוע עשה כן ה' לי בצאתי ממצרים - ליווה אותי? והתשובה: בכדי שאחיה בארץ כששם ה' מופיע על מכלול החיים שלי.
(יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי

כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ
וְלַאֲבֹתֶיךָ
וּנְתָנָהּ לָךְ:

(יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה': (יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:
(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:
ארץ הכנעני: שם כולל של העמים שישבו בה. זהו תיאור מעמדת תצפית רחוקה מן האירועים, והיא גם מאפשרת פרספקטיבה רחבה, תפישה מופשטת של המכלול. כאשר נשבע: בהתאם לשבועה. השבועה מקבלת משקל.
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ: השבועה מתייחסת אל הבנים הגדלים בארץ ואולי נולדו בה, והאבות טפלים אליהם.
וּנְתָנָהּ לָךְ: ישנה נתינה פיזית לך. לא רק תוכנית לתיתה, אלא נתינה בפועל. הארץ שייכת לעם היושב עליה, ולכך קיימות השלכות רבות.




אין אזכור לטובה של הארץ. הסיבה - הנושא הוא קדושת החיים, הבכורות, והארץ משמשת כפלטפורמה להתרחשות המתקיימת במרחב האנושי.




קדושת הבכורות ופדיונם מהווה צעד נוסף קדימה ביחס למצה, ושני צעדים ביחס לקרבן הפסח. כאן העיניים נשואות אל הבן ואל העתיד כמי שמפתחות משמעותיים נמצאים בידו.

(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת: הבן בעמדה של שואל. הדור הבא הולך צעד נוסף, התפתחותי ומביא לידי ביטוי את עולמו הרוחני השונה מן העולם של אביו. מָחָר: לא בשלב ראשון, אלא בשלב שני. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: מעבר ללשון רבים. יכולת לצאת מן המקום האישי, ולעבור לתודעת שייכות אל ציבור, אל רבים. המעבר - בעקבות שאלת הבנים המייצרת עמדות תצפית שונות, רוקמת תפישה המביאה לידי ביטוי את הפנים השונות של המציאות, ומאפשרת את המושג 'רבים' או 'קהל'.
הפרשייה בספר דברים:
הפרשייה פותחת בקריאת שמע, שבה אהבת ה' ומפגש פנימי עמו.
בשלב שני - "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" - נוכחות מלווה לה' שהוא אלהי-ם שלך (בניגוד למופעים הקודמים ששם אלהי-ם לא הופיע בהם. שם זה מגלם את התשתית המושגית שעליה מושתת המשפט כמו גם חוקי החיים (מלך במשפט יעמיד ארץ").
הנושא: מפגש עם עוצמות גדולות המקופלות בחיים בארץ. עוצמות שלא אתה עמלת עליהן, והן מסוגלות להפיל אותך בהן.
החיווי "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (יח) יעמיד צורת חיים שבה היושר והטוב שבאדם תואמים את היושר והטוב האלה-י.
שאלת הבן תהיה 'מחר', לא היום, כביטוי לעתיד רחוק יותר. הבן יחרוג בשאלתו וישאל על עדות חוקים ומשפטים, על אף העובדה שביחס לאביו הציווי בפרשייה זו הוא על עדות וחוקים, לא על משפטים (שם יז).
מעניינת היא העובדה שעל מעורבותו של בן זה, לאורך הפרשה יתואר פער ברור ומודגש בין האב לבין הבן. כך בנקודת הראשית בציון השבועה על הארץ לאבות ולא לבנים "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ (שם י), כך בהקשר לירושת הארץ "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ", כך בשאלת הבן המדבר אל אביו בגוף שלישי (בדומה לניסוח בבן המזוהה כרשע) - "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" (שם כ) ועד התיאור הבא - "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ" (כג).
תשובתנו:פרשייה זו מגלמת שלב מאוחר בכניסה לארץ, שלב שבו התפתחות של החיים האנושיים, בשילות והכלה גדולה מקודמותיה. יחד עם זאת היא מציבה פער ברור בין עמדת הבן לבין עמדת האב. פער זה מעמיד את הבן במקום השונה ממקומם של האב. הבן אמנם מבקש לדעת עדות חוקים ומשפטים, אך עמדת המוצא שלו היא שונה.
דומה שפשר הפער מוצא את ביטויו היפה בתשובת האב - "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" - האב משיב בשפתו של הבן המעמידה את יראת ה' אלהי-ם כמאפשרת את הטוב לנו כל הימים, כשתוצאת שני אלו היא - "לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה".


[1] הבחירה בניסוח 'אבות' ו'בנים' תחת הניסוח המתבקש 'הורים וילדים' היא בעקבות הניסוח במשנה ובתלמוד. הגיונה - האב והבן משמשים באלו כמושג המגלם אתחוליותהיסודבשרשרתהדורות. ניסוח זה אינו קשור לשאלת מקומן של האם ושל הבת (המחשה - התנאים מכנים את מצוות כיבוד הורים כ"מצוותהבן על האב" [קידושין כ"ט, ע"א] כשברור לגמרי שהאם והבת הן בכלל).
[2] כוס ראשונה היא כוס של קידוש, כוס שנייה - אומרים עליה את ההגדה ומברכים 'גאל ישראל', כוס שלישית היא כוס ברכת המזון, ועל הרביעית אומרים הלל.
[3] כך עולה גם מסיפור הגמרא: "אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמיה. אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן? אמר ליה רבה: פטרתן מלומר מה נשתנה" (פסחים קט"ו, ע"ב), וברשב"ם בביאורו לגמרא זו: פטרתן מלומר מה נשתנה: ... וכיוון ששאלו לנו מה נשתנה אין אנו צריכין לומר מה נשתנה אלא להשיב על דבריו (של בנו) לפי שנשתעבדנו במצרים אנו עושין כל הדברים הללו".
[4] תימוך: זהו המשך ישיר לתחילת המשנה - "ואם אין דעת בבן אביו מלמדו".
[5] מציאות זו מובנת היטב במציאות הקדומה שבה הייתה ישיבה על הרצפה, כשלפני היושב מעין שולחן אישי, שעקירתו הייתה פשוטה.
[6]מעט לאחר מכן מביאה הגמרא מקור נוסף, מעניין המאיר בזווית נוספת את משקלה של השאלה בלילה זה: "תנו רבנן: חכם בנו - שואלו, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו. ואם לאו - הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה" (פסחים קט"ז, ע"א). במקור זה הנושא הוא אינו שאלת הבן תחת הכותרת של "והגדת", שהרי אם כך היה, כאשר בנו אינו חכם הוא היה אמור ללמדו לשאול, ובדומה למשנה. כאן הנושא הוא - השאלה בתהליך לימודי, בין החכם לבין עצמו. החכם לא יאמר דבר לפני שנשאלה שאלה, ולכן - הבן ישאל. אם הבן לא חכם, האישה תשאל, ואם היא לא, הוא ישאל את עצמו או את חברו החכם.
[7] המחשה לזיהוייה של השאלה כעדות נאמנה על עולמו ועל סולם ערכיו של השואל: שני אנשים שומעים סיפור. לאחד מהם מציקה שאלה מוסרית ולשני לא. הפער ביניהם יעיד על קיומה של תובנה מוסרית הנוכחת בסולם ערכיו של הראשון, ונעדרת מן השני. דוגמא נוספת: כשלאדם אין שאלות הלכתיות פירוש הדבר שהוא אינו נתון בתוך מודעות הלכתית וממילא מפגשיו עם המציאות אינם מעוררים שאלות.
[8] יש מי שזיהה את ארבע הבנים כמגלמים תהליך בן ארבעה דורות. דור הבן החכם, בנו שמרד בו, הנכד שכמעט ואינו מכיר וממילא אינו מורד, ודור רביעי שאין לו כל זיקה, והוא כבר אינו שואל דבר. זיהוי זה יכול להיות תואם לדברינו, אך קיים גם הבדל מהותי. זיהויו של הבן החכם כמי שבנו מורד בדרכו יקשה בבואנו אל פרשיית המקרא בספר דברים (הקושי יובן בעקבות לימודנו בפרשיות המקרא).
[9] בהמשך נבוא אל פרשיות המקרא ונבחין כי תשובה זו היא אינה פשוטה כלל ועיקר. העיסוק בקרבן הפסח נזכר רק בבן הראשון, שהמדרש יזהה אותו כבן הרשע.
[10] במקרא זוהי הפרשייה היחידה שבה הניסוח היא "יאמרו". בפרשיות האחרות הבן שאול או שותק וההגדה היא של אביו.
[11]ניסוחים נוספים, מקבילים למדרש זה: "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אותנו (דברים ו כ) נמצאת אומר ארבעה בנים הם אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות יג ח) לי ולא לך אלו היית שם לא היית נגאל. תם מה הוא אומר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנא' והגדת לבנך ביום ההוא וגו'. ד"א מה העדות והחוקים ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות לכך נאמר מה העדות וגו'" (מכילתא דרבי ישמעאל בא פרשה יח). מעניינת היא העובדה ששאלת הבן החכם היא "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו". ניסוח זה נראה כמתמודד עם העובדה שהבן החכם בדומה לבן הרשע דיבר על פועלו של אביו בגוף שלישי (הרשע אמר - 'לכם', והחכם אומר 'אתכם').
מדרש נוסף: "והגדת לבנך. זהו שאינו יודע לשאול, שהרי כנגד ארבעה בנים דברהתורה, ולכל אחד ואחד נתנה תורה דרך להשיב לפי עניינו, שהרי העולם נברא בארבע מידות של בני אדם, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול: והגדת לבנך. שומעני יתחיל מראש חודש להגיד לו הלכות הפסח, ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא שומעני יתחיל מבעוד יום, ת"ל בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שלחנך הגביהם ואמור לו בעבור זה: עשה ה' לי. למה נאמר, לפי שהוא אומר בבן רשע מה העבודה הזאת לכם, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל שלא אמר לנו בידוע שכפר בעיקר, אף אתה הוציאהו מן הכלל, ואומר לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לך שאילו הייתה לשם לא הייתה נגאל, פי' אלא כבר היית מת בשלשת ימי אפילה" (שכל טוב שמות פרק יג ד"ה והגדת לבנך).
[12] שאלות שיעמדו ברקע ללימודנו:
ביחס לפשוטן של הפרשיות:
מהי אמירתם של הבנים בפרשיות השונות? מהי התשובה אליהם?
מהו התהליך המתחולל מבין כולן? מהו היחס שבין הפרשיות השונות?
ביחס למדרש החכמים:
מהיכן צמחו ארבע זהויות אלו? בתורה נזכרים הבנים בארבע פרשיות, בכל פעם באופן אחר, ובא בעל המדרש ומזהה אותם כארבע זהויות של בנים. מהו הבסיס לזיהוי זה? נפרט: מדוע בן ששואל "מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" הוא רשע, ואילו השואל "מַה זֹאת" הוא תם? אם בשל ההתייחסות אל התורה כשייכת "לכם" ולא לו, השאלה מתבקשת - והרי גם החכם לא ייחס את העדות החוקים והמשפטים אל עצמו? "חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם"?
התשובה לבן התם ושאינו יודע לשאול חופפת בין המקרא לבין ההגדה. התשובה לחכם ולרשע שונה. מדוע?
המבנה שבו ערוכים ארבעת הבנים בתורה שונה מן המבנה בהגדה? בתורה: שאלת הרשע, שאינו יודע לשאול, התם, שאלת החכם. בהגדה: חכם, רשע, תם שאינו יודע לשאול. מהו ההיגיון בכל אחד מן המבנים? המבנה בהגדה: במבט ראשון החכם והרשע הם שני הפכים, אבל באמת הם אינם. היפוכו של החכם הוא הטיפש, ושל הרשע הוא הצדיק. ההיפוך אינו קיים גם בין התם לבין הבן שאינו יודע לשאול.
[13] אינני טוען שזוהי התשובה היחידה המתבקשת לבן רשע. דומה בעיני שההקשר - חג הפסח המגלם מבט ראשוני, בראשיתי, מקרין על אופייה הנחרץ מה של התשובה.
[14] (א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת: (ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה: (ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ: (ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: (ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: (ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: (ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ: (י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה': (יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה': (יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: (טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: (טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם: (יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: (יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב: (יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: (כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:
[15] מעין ההבדל שבין השולחן ערוך הבנוי על בסיס כרונולוגי התנהגותי, ובניגוד למשנה תורה לרמב"ם שהמבנה שבו מושתת על עקרונות והגדרות. המחשה נוספת: משניות מסכת פסחים בנויות על בסיס כרונולוגי (בהתאמה לפסוקים שתיארנו), בניגוד למסכת סוכה שהמבנה שלה הוא מושגי, מופשט יותר.
[16] ההמחשות לכך הן בכל אחת ממצוות התורה. המצוות כתובות ככותרות, בתיאורים קצרים, גולמיים, ובעקבות תהליך לימודי בתורה שבעל פה הן רוקמות עור וגידים, ואף לובשות צורות חדשות. מבנה זה קיים גם בפרשיות רבות במקרא שבהן אלהי-ם מצווה דבר, והאדם משמש בצורות שונות כנציג נאמן של המציאות והחיים. דוגמאות: אלהי-ם מבקש להשמיד את סדום, ואברהם מתייצב כנגדו בתביעה "אולי יש בעיר חמישים צדיקים". עיר שמכילה צדיק בתוכה, נותנת לו מקום יש לה סיכוי. זוהי איננה מידת דין אלהי-ת אלא אבחנה עמוקה במציאות ובחיים; אלהי-ם מבקש להשמיד את העם בעקבות חטא העגל, משה מתייצב בעמדת הנציג הנאמן של העם ושל החיים, ולבסוף עולה הדבר בידו; ספר דברים מהווה במידה רבה חזרה על הכתוב בספרים קודמים, אך הוא מביא לידי ביטוי עמדה רוחנית אנושית שבה בשלות רבה והיא תואמת לחיים מפותחים של עם בארצו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il