ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
1.00x

בבא מציעא דף ק, א; בבא בתרא דף פד, ב; כתובות דף פו, ב

המחליף פרה בחמור וילדה

בב"מ דף ק משמע שבפרה שילדה ואין ידוע מתי - המוכר והקונה יחלקו את הולד - רק לשיטת סומכוס. המפרשים הקשו שהרמב"ם פסק כחכמים אך הביא את דין החלוקה. מדיוק דברי הרמב"ם משמע - שהוא מבאר את הסוגיה באופן אחר שקשור למחלוקת הסוגיות בהבנת קנין משיכה.
מוקדש לרפואת
חנן בן שלומית
לחץ להקדשת שיעור זה
זו לשון הסוגיה בבבא מציעא דף ק' ע"א:
משנה: "המחליף פרה בחמור וילדה,... זה אומר: עד שלא מכרתי, וזה אומר: משלקחתי - יחלוקו... גמרא: "אמאי יחלוקו? וליחזי ברשות דמאן קיימא, ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה! - אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: בעומדת באגם. שפחה נמי - דקיימא בסימטא. ונוקמא אחזקת דמרא קמא, וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה! - הא מני סומכוס היא, דאמר: ממון המוטל בספק - חולקין בלא שבועה".

ויש להקשות, מדוע לא אמר שמואל עצמו - "הא מני סומכוס היא"?
בנוסף לכך יש להקשות על האופן שהרי"ף והרמב"ם פסקו את הסוגיה.

פסיקת הרי"ף והרמב"ם במחלקת סומכוס וחכמים
הרי"ף פסק שהלכה כחכמים ולא כסומכוס; וכן מבואר בדבריו 1 בתחילת פרק שור שנגח את הפרה (דף כ' ע"א מדפי הרי"ף). גם הרמב"ם פסק בפרק ט' מהלכות נזקי ממון שהלכה כחכמים. לפיכך, התקשו המפרשים בהבנת פסיקת הרמב"ם בפרק כ' מהלכות מכירה, וזו לשונו שם:
" הלכה ז' : אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו והרי הפירות מונחין ברשות הרבים,...
הלכה ח' : נתן הלוקח דינר לחנוני ובא ליטול פירות המונחין ברשות הרבים,...
הלכה ט' : וכן הדין בנותן דינר לשלחני ליטול מעות, בזמן שהמעות צבורין ברשות הרבים,...
הלכה י' : המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה [-ברי וברי], אפילו אמר המוכר איני יודע [-שמא וברי], על הלוקח להביא ראיה, אע"פ שהפרה עומדת באגם והשפחה עומדת בסימטא הרי הן בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה. לא הביא ראיה ישבע המוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה, אבל על ולד השפחה אינו נשבע אלא היסת, שאין נשבעין בנקיטת חפץ על העבדים ולא על הקרקעות, כמו שיתבאר בהלכות טוען ונטען.
הלכה י"א : זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע [-שמא ושמא], ואינם ברשות אחד מהן יחלוקו , זה אומר ברשותי ילדה והאחר שותק זכה הטוען בולד."

המפרשים הקשו מדוע פסק הרמב"ם בהלכה י"א שיחלוקו, והרי בפרק ט' מהלכות נזקי ממון הוא פסק - שאין הלכה כסומכוס.

אך יש להקשות קושיות נוספות:
1. בהלכה י' אומר הרמב"ם, שאפילו המוכר אומר שמא וקונה אומר ברי , מעמידים את הוולד ברשות המוכר; ואם כך הרי קל-וחומר, שכאשר המוכר אומר שמא וקונה אומר שמא, שיש להעמיד את הוולד ברשות המוכר; וכיצד יתכן שבהלכה י"א יפסוק הרמב"ם שיחלוקו, ויסתור עצמו מיניה-וביה?
2. מכיוון שדנים על הוולד, מדוע מזכיר הרמב"ם שהשפחה והפרה נמצאים בסימטא ובאגם, והרי אין מחלקת למי שייכים כעת השפחה והבהמה?
3. לשון - "ואינם ברשות אחד מהן" - שבהלכה י"א היא לכאורה לשון יתירה; ומדוע לא סמך עצמו הרמב"ם על ההלכה שלעיל מיניה?
4. ההלכות שלפני הלכה י' מדברות ברשות הרבים; הלכה י' מדברת בסימטא ובאגם, והלכה י"א מדברת כשאינם ברשות אחד מהם; מדוע משתמש הרמב"ם בהגדרות רבות כל כך?

הבנת שיטת הרמב"ם (והרי"ף)
הרמב"ם שינה מ"רשות הרבים" ל"סימטא" ו"אגם", ואח"כ ל"אינם ברשות אחד מהם" כדי לרמז לנו לביאור דבריו.
בסוגיה בבבא בתרא דף פ"ד יש מחלקת בין רב אסי לרבי זירא, באיזה אופן פועל קנין משיכה. בשטמ"ק מבואר, שרב אסי סבור שחכמים תיקנו שחפץ של אדם זוכה לו בסימטא את השטח שהחפץ זקוק לו 2 . הרי"ף והרמב"ם פסקו הלכה כרב אסי. ולפיכך המוכר שהביא לשם את השפחה ואת הפרה קנה גם את השטח שבו הם אמורים ללדת. לפיכך, עד שהקונה יקנה את השפחה או הפרה באופן ברור שאינו מסופק, - השטח נשאר שייך למוכר. 3

מעתה מבוארת האריכות שבדברי הרמב"ם. הרמב"ם רמז, שאדם שמוכר לחבירו - בחליפין, פרה מעוברת העומדת באגם - הוולד ברשות (בחצר) המוכר כל עוד הקונה לא משך אותו; - אפילו המוכר אומר שמא וקונה אומר ברי - מכיוון שהקרקע שתחת הוולד היא של המוכר מדין חזקת מרא קמא . ועיין בנתה"מ סימן ר"ס ס"ק י"ג שכתב כעין כך לענין גוזלות מדדים. 4 ומכיוון שהוולד ברשותו - הוא מוחזק בו.
אבל ברשות הרבים- השטח שתחת החפץ אינו קנוי למוכר , ולכן כאשר המוכר אומר שמא וקונה אומר שמא- יחלוקו . 5 ואמנם אין זה מצוי ששפחה ופרה העומדים ללדת יהיו ברשות-הרבים, ולכן העדיף הרמב"ם לכלול בלשונו מצב מקביל לכך; כגון בחצר אדם שלישי - שגם שם השטח שתחת השפחה והפרה אינו קנוי להם. הלשון "ואינם ברשות אחד מהן" כוללת בתוכה הן מצב של רשות הרבים, והן מצב של רשות אדם שלישי.

ולפי דרך זו, בהלכה י' הרמב"ם נקט "אפילו אגם", ולא - "אפילו רשות הרבים", בדווקא (וכדיוק הסוגיה בכתובות, כמבואר בהערת השולים 6 ). ומפני שרק באגם קיים דין זה - של חזקת מרה-קמא - על השטח שתחת הוולד.

הסבר מהלך הסוגיה בבבא מציעא דף ק'
כזכור, בסוגיה בבבא בתרא דף פ"ד רב אסי ורבי זירא נחלקו באיזה אופן פועל קנין משיכה. רב אסי סבור שחכמים תיקנו שחפץ של אדם זוכה לו בסמטא את השטח שהחפץ זקוק לו. אולם רבי זירא חלק על כך, והיה סבור שקנין משיכה פועל מדין "חזקה ושליטה" בחפץ, ולשיטתו חכמים לא הקנו את השטח שתחת החפץ לבעליו.

נראה, שמתחילה שמואל העמיד את המשנה כאשר הפרה באגם - משום שאם אינה בחצר המוכר - מסתמא זהו מקומה. ולהבנת הרי"ף קיימא לה לסוגיה , שמתחילה סבר שמואל כשיטת רבי זירא, ולפיה השטח שתחת הבהמה (שבסימטא ושבאגם) אינו שייך לאף אחד מהם.
שמואל נקט אז, שלא ניתן לפשוט את הספיקות לגבי הוולד. שהרי כנגד חזקת מרא קמא על הוולד יש חזקה הפוכה - שהפרה נשארה מעוברת משך זמן מרובה ככל האפשר, ושהוולד נולד אחר שנקנה (ועיין בתוס' שם, ובשב שמעתתא פרק ד' שהאריך בכך). ומכיוון שהספקות לא נפשטו, ומכיוון שאין חזקה ואין מוחזקות; יחלוקו - הן לחכמים והן לסומכוס.

אך קיימא לה לסוגיה , שאח"כ שמואל חזר בו , וסבר שקנין משיכה פועל כתולדת קנין-חצר. ולשיטה זו, שטח מסוים סביב הפרה שייך לבעלים גם באגם ובסימטא, כל עוד הם זקוקים לו. ורק פעולת משיכה תבטל את בעלות הבעלים הישן ותקנה את השטח לבעליו החדש; או מכירה שאין בה ספק. ואם כך ניתן לפשוט את הספק - על השטח שתחת הוולד. יש על השטח חזקת מרה-קמא למוכר; ונמצא שהוולד שוהה ב"חצר" המוכר. וזו היתה כוונת הסוגיה, שחידשה את קושיית - "ונוקמא אחזקת דמרא קמא, וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה"; שלא הייתה קשה לפני כן.
ותירצה הסוגיה, שאם נרצה להעמיד את דברי שמואל, ולהעדיף להעמיד את המשנה כשהשפחה והבהמה באגם ובסימטא - מפני שאין נהוג להעמיד אותן ברשות-הרבים; יש לתרץ שמשנתנו היא כסומכוס.



^ 1.זו לשון הרי"ף שם: "... אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס, דאמר: ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים.". ולכאורה דברי המפרשים שכתבו שהרי"ף פסק כסומכוס צ"ע.
^ 2.וכעין הסברה המובאת בתוס' ד"ה "בהמה" בקידושין דף כ"ה ע"ב, וז"ל: - "... וה"ר חיים כהן... נראה לו הטעם שהסימטא רשות של יחיד הוא והקודם בו זכה וסתמא דמילתא המוכר קדם והביא בהמתו לשם קודם שבא הלוקח, ואם כן הוי מקום בהמתו כחצרו..."
^ 3.ומצאנו בכתובות דף פ"ד שהשטח הזה עובר בירושה. ולכן לשיטה שתפיסה מן היתומים מועילה אם תפס מחוץ לביתם, לא תועיל תפיסה מסימטא ומאגם; מפני שבמות החייב - ירשו היתומים את מקום הקרקע שתחת החפץ, וממילא החפץ כאילו היה בביתם. (וכמבואר ברש"י שם).
^ 4.וז"ל נתה"מ שם: "... וכל זמן שהאבידה ברשות הבעלים לא מהני יאוש, כמו שכתב הרמב"ן במלחמות ר"פ א"מ גבי נטלה לפני יאוש ע"ש. וא"כ הכא נמי כיוון שאיננו רה"ר, וד' אמות קונין לו שם, וכשהניחו נקנה הרשות לבעל הכלי כמו שכתבו התוס' בקדושין דף כ"ה בד"ה בהמה גסה - וכיוון שהגוזלין מונחין עדיין ברשותו לא מהני יאוש בהן, ולכך לא יגע בהן. אבל אחר שנטלן... "
^ 5.והקשר שבין רשות לחצר מרומז גם בדברי הרי"ף על הסוגיה בב"מ דף ק'.
^ 6.וכן מבואר בסוגיה בכתובות דף פ"ו ע"ב, וז"ל: - "דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך עד לאחר שלשים יום - קנה ואפילו עומדת באגם, מאי לאו היינו אגם והיינו צידי רשות הרבים! לא, אגם לחוד, וצידי רשות הרבים לחוד. איכא דאמרי... וצידי רשות הרבים כאגם דמי... רשות הרבים לחוד, וצידי רשות הרבים לחוד". ואמנם בהלכות מכירה פרק ב' הלכה ט' נקט הרמב"ם "אגם", ומפרשים רבים נקטו, שה"אגם" הוזכר שם לאו בדווקא. אולם נלענ"ד שהמפרשים פרשו כך באופן מקומי; ומפני שהרמב"ם הביא בהסבר דבריו שם את טעמו של שמואל במקום אחר בעניני תנאי; וממילא לפי טעם מפורש זה - ה"אגם" לאו דווקא. (ואע"פ שרבה בר אבוה נקט במימרתו "אגם" בדווקא, הרמב"ם הביא את סגנון דבריו, כדי לבאר ששיטתו נדחתה מפני טעמו של שמואל בעניני תנאי. אולם כאן אין הרמב"ם מוסיף הסבר, שלא מוזכר בסוגיה עצמה, מלבד הבאת ההלכה. ולפיכך ה"אגם" הוזכר כאן בדווקא.)
עוד בנושא קניני מכר, מציאה וגניבה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il