ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחה לפרשת בהעלותך תש"ע

ממשבר לצמיחה

מבט של אמונה ◆ למה באים הניסיונות ◆ חיבור לנשמת התורה ◆ תמיד יש תיקון .
מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן
לחץ להקדשת שיעור זה
מבט של אמונה
קראנו השבת את פרשת בהעלותך. אחרי שתי הפרשיות הקודמות שעסקו בהכנה לקראת היציאה דרך המדבר אל ארץ ישראל, אנחנו פוגשים את ההתמודדויות של ישראל בדרך. אפשר להסתכל על דור המדבר בביקורת: הוא יוצא ממצרים, רואה את ריבונו של עולם, מתן תורה, מן יורד כל יום, רואים את ההשגחה האלוקית בפועל ולא מובן איך העם מתאווים תאווה ויש נפילות רוחניות כאלה, בהמשך אפילו במשפחת המנהיגים הגדולה, אהרון ומרים, יש משבר. אבל בהתבוננות עמוקה רואים שכל המשברים הללו היו משברים בונים, התהליך של בניית האומה צריך לעבור מספר שלבים. אחרי השפעות מרובות כל כך של מצרים לא נהיים בבת אחת אנשים שלמים.
מכל משבר לומדים לקח, עוד שיעור באמונה. שיעור גדול שבא דרך משבר, שיעור כללי שמרומם את ישראל לעוד מדרגה. ישראל לא מרוצים מהמן ואז הקב"ה מראה את ידו הגדולה, הוא יכול לתת כמה בשר שרוצים, לומדים להעריך את ה' ואת המן. אפילו אחיו ואחותו של משה רבנו לא מכירים במדרגה הגדולה של משה והדבר גורר כישלון, אבל לולי הכישלון הזה אולי לא היינו יודעים את מדרגתו של משה, "פה אל פה אדבר בו", הוא לא כמו שאר הנביאים, הוא במדרגה אחרת לחלוטין.
יש להסתכל על המציאות במבט של אמונה, לראות שה' מנהל את העולם וכל קושי שפוגשים מוביל לעליית מדרגה.
בליל שבת הלכתי עם אחד מהתושבים, והוא פתח בשיחה והרחיב את הדיבור על המצב הקשה. הוא טען שיש בעיות רבות מאד, אבל אני לא רואה כך את הבעיות האלה. הוא מספר שהרבה משפחות ערביות עוברות לפסגת זאב, זאת באמת צרה גדולה מאוד, אבל הסיבה שהם עוברים היא מפני שטוב לגור שם יותר מאשר בצד השני הערבי. למה המסתננים באים לארץ - אם הארץ הייתה נחשלת וכל מי שבא אליה סובל מחרפת רעב, לא היו נוהרים לכאן, לא היה להם מה לעשות פה. מדינת ישראל מתפתחת ומתרחבת, וכשטוב לחיות פה באים כל מיני נספחים. הבעיות נובעות מההצלחות. "מרבה נכסים - מרבה דאגה", אולי לא כדאי להרבות נכסים כי אז הדאגות מתגברות או שבכל זאת כדאי להרבות נכסים, ולטפל בדאגות. להתמודד עם הבעיה ולהבין שהיא פועל יוצא מההצלחות. כשמסתכלים כך, ההסתכלות יותר נכונה, כך צריך להתבונן על כל דבר במציאות. כך ריבונו של עולם מנהל את המציאות, כל מה שקורה מושגח על ידו והכל מכוון לטובה. להפנים את ההסתכלות הזאת ולשנן אותה המון פעמים. טבע האדם שאת הקשיים הוא רואה בצורה מוגזמת מאוד ואילו את הדברים הטובים הוא רואה כמשהו רגיל. צריך להפוך את ההסתכלות.

למה באים הניסיונות?
נעיין במדרש על הפרשה (במדבר רבה טו, יב):
"ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו" (תהילים יא, ה). "ה' צדיק יבחן". אין הקדוש ברוך הוא מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחלה, וכיון שהוא עומד בנסיונו הוא מעלה אותו לשררה. וכן את מוצא באברהם אבינו נסהו הקדוש ברוך הוא עשר נסיונות ועמד בהן ואחר כך ברכו שנאמר: "וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א), וכן יצחק נסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו ואחר כך ברכו שנאמר: "ויזרע יצחק בארץ ההיא ויברכהו ה'" (שם כו, יב), וכן יעקב אבינו נסהו בכל אותן הצרות בעשו, ברחל, בדינה, ביוסף והאיך יצא מבית אביו? "כי במקלי עברתי את הירדן" (שם לב, יא), ובירכו: "וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו" (שם לה, ט), וכן יוסף באשת פוטיפרע והיה חבוש י"ב שנים ואחר כך יצא ונעשה מלך על שעמד בנסיונותיו, הוי אומר: "ה' צדיק יבחן".
אברהם אבינו כבר משחר ילדותו חיפש את ריבונו של עולם. הוא עולה לארץ ישראל, מביא ציבור גדול שהולך אתו בדרך האמונה. מגיע לארץ ישראל ועוד לפני כן מתנסה בניסיון. אברהם יכול היה לשאול את עצמו - 'אני היחידי בעולם שנושא את דרך ה', אני היחיד שפועל למען שמו יתברך, אני צריך לסבול חרפת רעב?! אני צריך לסבול מפרעה שלוקח את אשתי?!' כך הוא יכול היה לומר, אבל אברהם אבינו יודע שהרעב הוא לא עונש. הרעב הוא ניסיון. בכל קושי שהוא נתקל הוא רואה שהקב"ה רוצה להעלות אותו מדרגה נוספת. הקב"ה מעמיד אותו במבחן כדי להתעלות למדרגות עליונות. כך יצחק, כך יעקב וכך גם יוסף. יוסף לכאורה היה צריך להיות מאוד מתוסכל. הוא כל כך התאמץ ועשה כל מה שהוא יכול בשביל שלא ליפול, ועמד בניסיונות מאוד קשים. יוסף היה בודד במצרים ויש שם מישהי שמאוד רוצה אותו - זה מאוד קשה, למרות הכול יוסף מתגבר, ובתמורה הוא נזרק לבית סוהר לשתיים עשרה שנים. יוסף לא ידע שזה רק שתיים עשרה שנים, הוא חשב שזה מאסר עולם. על מה - על זה שהוא עשה מצווה! בכל שלב שיוסף עבר הוא ראה את ריבונו של עולם שבוחן אותו, כל קושי שהוא פוגש זה ריבונו של עולם. ברוך ה' יוסף עומד במבחן ובסופו של דבר הוא מקבל את המגיע לו ונעשה מלך.
המדרש ממשיך:
אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקדוש ברוך הוא, שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה... מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא חושך על המצריים ג' ימים והרג בהן כל רשעי ישראל. שכן הוא אומר: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" (יחזקאל כ, לח)... אבל שבטו של לוי כולם צדיקים היו והיו עושים את התורה, שנאמר: "כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו" (דברים לג, ט) זו המילה. ולא עוד אלא בשעה שעשו ישראל את העגל לא נשתתפו שם שבטו של לוי, שנאמר: "ויעמד משה בשער המחנה ויאספו אליו כל בני לוי" (שמות לב, כו) כיון שאמר להם משה: "שימו איש חרבו על ירכו", מה עשו? שמו ולא נשאו פנים, וכן משה מברכם: "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו". וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שכולם צדיקים נסה אותן ועמדו בנסיונן, שנאמר: "אשר נסיתו במסה" מיד אמר: "והיו לי הלוים", לקיים מה שנאמר: "ה' צדיק יבחן".
כך אדם צריך להסתכל על כל קושי שהוא פוגש. לא רק על קושי כללי ולא רק במבט על האבות, אלא כל הזמן ריבונו של עולם מלווה כל אחד ואחד, וחלק מההתקדמויות הן על ידי הניסיונות. אם אדם יידע שכל מה שקורה לו מכוון כדי שהוא יתעלה לעוד מדרגה המבט שלו יהיה שונה, יהיו לו כוחות להתמודד עם הכול. אבל ניסיון זה שאדם לא יודע להסתכל ולא מבין שזה ניסיון, והוא צריך להמציא מתוכו כוחות גדולים, ובכלל לא מובן לו למה הקושי בא - ובכל זאת הוא מאמין.
למרות כל זה, לא צריך לבוא לידי ניסיון. דוד המלך אמר: "בחנני ה' ונסני" (תהילים כו, ב) וזה לא הלך. אני רוצה להסתעף לאיזה פרט מסוים. הדור שלנו עומד בהרבה ניסיונות קשים. ההתמודדויות עם החופש המופרז, המתירנות והמכשירים שעלולים להוריד את האדם ולהשפיל אותו. לבחורי הישיבה יש תפקיד לבדוק שאם יש אינטרנט הוא חסום. אדם שנגעל מכל תמונה ומרוחק מכל נגיעה ותאוות יכול להחזיק אינטרנט פתוח, אבל מי שלא הגיע למדרגה המיוחדת הזאת צריך לשים הגנה ושמירה, לא להיכנס לידי ניסיון. אם בכל זאת חלילה הזדמן לאדם ניסיון, ידע זה הניסיון של הדור שלנו. צריך לראות כל הזמן את הדמות של יוסף ולהשתדל להיות כמוהו. באים פיתויים ויוסף הודף אותם, לכל אחד יש ניצוץ של יוסף.

חיבור לנשמת התורה
בהמשך הפרשה הזוהר אומר שלא צריך ללמוד את התורה כפשוטה, אלא לדעת שיש בתורה לבוש, יש גוף, יש נשמה וכן נשמה של הנשמה. מי שמסתכל על התורה בתור סיפורים בעלמא או לומד אותה כפשוטה ולא מבין שהסיפורים הם לבוש של הגוף ויש מתחת ללבוש גוף וגם נשמה - הוא חוטא חטא גדול. עיקר עניינה של התורה זה התוכן הפנימי שלה, ולא הצורה החיצונית. זה כמו להסתכל על אדם שלבוש בבגדים מסוימים ולחשוב שהבגדים זה האדם בלי להסתכל על האדם עצמו. אפשר להתחפש לאדם אחר וזה לא הוא עצמו...
אני חושב שמתוך דברי הזוהר הללו בעל "מאור עיניים" ממשיך את הרעיון. באדם יש גוף ונשמה והעיקר היא הנשמה, וכשאנחנו מדברים אל האדם כמובן שהפנייה היא לא אל הגוף שלו אלא אל הנשמה, אל כוח החיים שלו. כך גם בתורה יש לה גוף ויש לה נשמה, הגוף זה התורה הנגלית והמצוות, והנשמה אלו סודות התורה. כאשר משה מבקש "הראיני נא את כבודך" (שמות לג, יח) הוא בעצם מבקש לראות את פנימיות התורה, והקב"ה משיב לו שהוא לא יכול לראות את הפנים. רק בהר סיני פסקה זוהמתן של ישראל והם השיגו את החיות הפנימית, וכך יהיה לעתיד לבוא.
כך בתורה ובסודות התורה וכך גם במצווה ובכוונה הפנימית שלה. כשאדם עושה את המצווה בכוונה הוא מחבר את הגוף עם הנשמה, ולכן באותיות מצוה יש האותיות ו' וה', החלק השני משם הוויה, האות ו' מסמלת את שישה סדרי משנה והאות ה' את חמישה חומשי תורה. האותיות מ' וצ' שבתחילת המילה בא"ת ב"ש זה י' וה'. במילה מצווה יש האותיות ו' וה' גלויות וי' וה' נסתרות. בכל מצווה יש שם ה', החלק המעשי הגלוי והחלק הרוחני הפנימי הנסתר. על דרך הדרוש החסידי הוא אומר שהדבר רמוז בפסוק "בהעלותך את הנרות", כאשר אדם רוצה לעלות על ידי מצוות שהם נרות, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", האור של המצוות צריך להיות אל מול הפנים, אל הפנימיות של המצווה. זה מה שאומר בעל "מאור עיניים", ר' נחום מצ'רנוביל.

תמיד יש תיקון?
הזוהר ממשיך ומדבר בנוגע לפסח שני. יש טמא שנטמא בטומאת הגוף ויש שנטמא בטומאה נפשית. גם אדם כזה לא ראוי להקריב את קרבן פסח, כי קרבן פסח הוא חלק מיציאת מצרים ומבטא את שורש הייחוד ושורש האמונה, ומי שנטמא בנפשו והתרחק לא יכול לייחד את הקב"ה באופן אמיתי. הוא לא יכול להקריב את קרבן הפסח הרוחני. כך טמא וכך גם מי שהיה בדרך רחוקה, הוא צריך קודם להיטהר ולהזדכך. איך מיטהרים - בהכשרת כלים לפסח יש כמה מדרגות: אם הכלי רק התלכלך מבחוץ ולא בלע כלום, אפשר רק לשטוף ולהשתמש בו. כך בחטאים, אם אדם בנפשו צדיק ורוצה לעשות רק את רצונו של הקב"ה, אם נדבק בו מבחוץ חטא ועוון הוא יכול להסתפק בשטיפה קלה. אך מי שהחטא חדר לתוכו ונבלע בו צריך להוציא את החטא החוצה - הגעלה במים רותחים. יש מצב שהחטא חדר כל כך פנימה והגעלה לא מספיקה, ואז הדרך היא ליבון. אני לא מדבר על דין כלי חרס שאין להם תקנה אלא צריך לשבור אותם, אדם שמגיע למצב כזה צריך לשבור את עצמו ולבנות מחדש.
הזוהר אומר שמי שחטא באש, אש התאווה בערה בו, צריך להבעיר אש גדולה מאוד של אהבת ה' כדי לבטל את הבליעה שהייתה מאש התאווה. זה התיקון שלו. משיכה לאיסור היא משיכה חזקה מאוד, אדם חייב להגיע למצב של אש באהבת ה' אש בוערת גדולה. הוא חייב להידבק בריבונו של עולם. אש כזאת שורפת ומבטלת את כל הבליעה שהייתה באש התאווה. כך אומר הזוהר.
התורה אומרת שיש תיקון למי שלא היה ראוי להקריב פסח ראשון, והוא יכול להקריב פסח שני. הזוהר שואל איך הדבר הגיוני, הרי המדרגה המיוחדת של פסח היא דווקא בחודש ניסן, והוא משיב שהאור של חודש ניסן ממשיך עוד חודש ימים, הדבר עדיין ניתן לתיקון. זאת דוגמא לכל מצווה שהתעכבה. מצד אחד יש מקומות שכתוב עליהם "מעוות לא יוכל לתקון" (קהלת א, טו), ומצד שני לכל דבר יש תיקון. יש בחינות שונות. קרבן פסח מלמד אותנו שכל דבר יש אפשרות לתקן.

⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא בהעלותך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il