בית המדרש

  • מדורים
  • מאמרים נוספים
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
8 דק' קריאה
רבי מנחם מנדל מוויטבסק
גדול בין גדולים, וצדיק בין צדיקים היה רבי מנחם מנדל מויטבסק, מבני הדור השלישי לחסידות. מנהיג הדור הראשון היה כמובן מייסד החסידות רבי ישראל בעל שם טוב. ממשיכו היה המגיד ממזריטש, שרוב החסידים קיבלוהו עליהם לאדמו"ר. מבני הדור השלישי היו רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא, שהפיצו את החסידות בפולין וגליציה, רבי נחום מטשרונביל שהפיץ את החסידות באוקריאנה. גם רבי לוי יצחק מברדישטב, רבי אהרן מקרלין והאדמו"ר הראשון של חב"ד היו מתלמידי המגיד. אבל הבכיר שבכולם היה היה רבי מנחם מנדל מויטבסק שהפיץ את החסידות ברוסיה וגבול ליטא. ואף המגיד ממזריטש הורה בצוואתו כי אחר בנו, יהיה רבי מנחם מנדל יורשו. וכן בכל המכתבים שכתבו תלמידי המגיד, היה רבי מנחם מנדל חותם ראשון.

עם המגיד והבעש"ט
עוד בילדותו זכה ללמוד אצל המגיד ממזריטש, וכבר אז הפליא את כל מכיריו בלימודו ובכשרונותיו. ורבו המגיד היה מחבבו מאוד.
פעם אחת ביום השבת לאחר סעודת שחרית, פתח המגיד את דלת חדרו, וראה את תלמידו מהלך לו בחדר אנה ואנה, והילוכו כדרך אדם המרוצה מאוד מעצמו, וכובעו שמוט לו על צידו.
קרא לו המגיד ואמר: מנדל, כמה דפים למדת היום?
ענה לו מנדל בשמחה: ששה דפים.
אמר לו המגיד: שווה בעצמך, לכמה דפים אתה צריך בכדי שכובעך ישמט לגמרי מראשך. סיים המגיד את דבריו ונסתלק לחדרו.
הבין הנער שנמצא שמץ של גאווה במעשיו, ורץ אחר רבו לחדרו, וביקש שיורה לו דרך לתקן את מידותיו.
הציע לו המגיד, שיסעו שניהם אל הבעל שם טוב, והוא יורה לו את דרכו.
הגיעו לבעש"ט בערב שבת קודש, והמגיד הזדרז מיד לילך אצל הבעש"ט לומר לו שלום, והנער הלך להתרחץ ולסדר את לבושו, כפי שהיה רגיל תמיד, גם כשגדל, להדר בלבושו החיצוני.

במשך השבת התעלם הבעש"ט לגמרי מהנער, עד שהיה נראה כאילו מתכוון לנזוף בו. במוצאי שבת, בעת שהבעש"ט עישן את מקטרתו, נכנס אצלו המגיד עם תלמידו מנדל הצעיר, ובקשו שיתן עצה לנער לתקן את מידותיו. אבל הבעש"ט אמר, שהנער הוא טוב, ואין בו גאוה כלל, ובאמת יש לו את מידת השפלות, ורק כלפי חוץ הוא נראה כגאותן.

ענווה במלבושי פאר
מצד אחד היה רבי מנחם מנדל עוסק רבות במידת הענווה והשפלות, והיה מסביר תמיד שהיא המידה העיקרית בעבודת ה'. ומן הצד השני, בהופעתו הקפיד ללבוש בגדים מהודרים, והיה מתנהג בגינוני מלכות.

פעם כשעוד היה אברך, עבר רבי מנחם מנדל בעירו של בעל התולדות יעקב יוסף, נכנס תחילה לאכסניה, הוריד את כובעו ואבנטו, ויצא כשמקטרת בפיו וכיפה לראשו, וכך הלך לבקר אצל רבי יעקב יוסף. כדי להבין את משמעות הדבר, צריך לדעת שרבי יעקב יוסף היה אחד מתלמידיו הגדולים של הבעש"ט, והיה מבוגר מהמגיד ממזריטש, רבו של רבי מנחם מנדל, והיה ידוע כקפדן גדול, וממש היתה סכנה שמא יכעס מאוד על רבי מנחם מנדל, שנכנס אליו ללא כובע ומקטרת בפיו, כאילו היה חבירו ובן גילו.

אולם להפתעת הכל, רבי יעקב יוסף יצא לקראתו וכיבדו מאוד, ואף בצאתו ליווה אותו עד לאכסנייתו. לבסוף הסביר לתלמידיו את התנהגותו של רבי מנחם מנדל בדרך משל, ממלך שהיתה לו מרגלית יקרה שאין דוגמתה, ולא ידע היכן להסתירה בארמונו מפני הגנבים. לבסוף החליט להחביאה בבית הכסא, שלשם שום גנב לא יגיע. ואף כך הוא רבי מנחם מנדל, שבאמת הוא ענו ושפל שאין כדוגמתו, וכדי שלא להתגאות בעוותנותו, הרי הוא נוהג במנהגי כבוד.

מפיץ החסידות ברוסיה
על פי הוראת המגיד ממזריטש, עוד בחיי רבו החל רבי מנחם מנדל להפיץ את תורת החסידות בקרב יהודי רוסיה הלבנה, ונעשה לרבם של חסידי רוסיה.

לאחר כשנתיים נסע רבי מנחם מנדל לבקר אצל רבו המגיד ממזריטש. כשנכנס, שאלו המגיד, מה פעלת אצל יהודי רוסיה? ענה רבי מנחם: אני מצאתי יהודים שבגדיהם קרועים ולבבותיהם שלמים, והפכתי אותם לבעלי בגדים שלמים ולבבות קרועים.

כלומר מצא יהודים עניים שאינם מצליחים לתכנן את מעשיהם כראוי ולהתפרנס בכבוד, ועל כן בגדיהם קרועים. ואילו לבבותיהם היו שלמים, שלא היו מודעים לכך שתכלית האדם לעסוק בתיקון הנפש. ולבסוף הצליח להופכם ליהודים עשירים, שלבבותיהם קרועים והם עוסקים בתיקון נפשם.

בכיר תלמידי המגיד ממזריטש
אחר הסתלקות הרב המגיד היה רבי מנחם נחשב בין חביריו כבכיר שביניהם, ויתכן מאוד שאילולי היה עולה לארץ, היה נחשב לרבם של כל החסידים, כפי שהיה הבעש"ט בדור הראשון, והמגיד בדור השני.
ובמיוחד בקרב חסידי רוסיה וליטא, היה נחשב באותם הימים רבי מנחם מנדל כאדמו"ר ומנהיג שהכל סרים למרותו. גם הגאון המופלג, רבי שניאור זלמן מלאדי (ראשון אדמורי חב"ד) היה כפוף לו, וסייע בידו להפיץ את החסידות ברוסיה הלבנה, ורבי אהרן מקרלין (ראשון אדמורי קרלין) סייע בידו בהפצת החסידות בגבול ליטא.

מספרים שחסידיו היו צריכים להיזהר מאוד במחשבותיהם בשעה שעמדו לפניו, מפני שהיה מרגיש בהם.
גם אחר עלייתו של רבי מנחם מנדל לארץ ישראל עוד החשיבוהו כמנהיגם, ובמידה רבה רבי שניאור זלמן הנהיג את חסידיו בשליחותו, והוא יחד עם רבי אהרן מקרלין היו ממונים על שליחת התרומות מקרב יהודי רוסיה הלבנה וליטא לחסידי ארץ ישראל. אף האדמו"ר השלישי של חב"ד, בעל "הצמח צדק", נקרא רבי מנחם מנדל על שמו. וגם הרבי השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, נקרא על שמם.

ההחלטה לעלות לארץ
קשה להבין מדוע החליט פתאום רבי מנחם מנדל מויטבסק לעלות לארץ ישראל. הוא היה אז במיטב שנותיו, גדול תלמידי המגיד, השפעתו על חסידיו היתה עצומה, הם אהבוהו ואף הוא אהבם. כה גדולה היתה השפעתו עד שגדולי תלמידי המגיד, שהיו בעצמם ראויים להיות אדמורים, היו כפופים לו. ופתאום הוא מחליט לעזוב את הכל ולעלות לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים, ולהשאר בה עד יום מותו.

יש אומרים שהרדיפות שהמתנגדים רדפוהו ציערוהו, וכדי להתרחק מהמחלוקת רצה לעלות לארץ. ואכן רבי מנחם מנדל היה המטרה העיקרית להתקפות המתנגדים, באשר הוא הצליח להפיץ את החסידות באזורים הסמוכים ביותר לליטא, ואף בליטא עצמה היו לו חסידים. כרוזים וחרמות יצאו כנגדו אישית, ובעקבות כך אף נאלץ לעזוב את מקום מגוריו בקהילת מינסק. אבל לא מסתבר שאדם בעל אופי חזק שכמוהו ירתע מפני כך, מה עוד שתחומי השפעתו הלכו וגדלו.

כפי הנראה האמת היא, שהשתוקקותו לקרבת אלוקים, וכיסופיו לארץ הקודש, מקום שריית השכינה געו בקרבו כל כך, עד ששום דבר מהנאות העולם הזה לא היו שווים בעיניו כעליה לארץ ישראל. בנוסף לכך, בעלייתו לארץ ישראל רצה להתרומם מעל המחלוקות ולסמן דרך של תיקון שלם לכלל ישראל.

קשיי העליה
בראש שלוש מאות נפשות עלה רבי מנחם מנדל בחודש אדר שנת תקל"ז לארץ ישראל. הקשיים היו עצומים. צרה רדפה את חברתה. כבר בנסיעה לארץ, טבעה אחת האוניות, ושלושים יהודים טבעו בה. כשבאו לארץ נשתקעו בצפת, אולם התורכים והערבים רדפום, ולבסוף בעקבות עלילה נאלצו לעזוב את צפת והשתקעו בטבריה. וגם שם לא נחו מצרותיהם. קשיי הפרנסה היו עצומים, רוב העולים לא ידעו מלאכה שיכלו להתפרנס ממנה בארץ ישראל. חלקם היו מבוגרים, חלקם תלמידי חכמים, ורבי מנחם מנדל לחזור ולבקש שוב ושוב מיהודי רוסיה לתמוך ולסייע לחסידים בארץ ישראל. בנוסף לכל הקשיים הללו, מעת לעת התפרצו מגפות שהפילו חללים בקרב החסידים.

ולמרות הכל, נשאר רבי מנחם מנדל איתן בדעתו, ונשאר בארץ. קל מאוד היה לו לחזור, חסידיו המרובים התגעגעו אליו. אבל הוא החליט להשאר, ולהמשיך לשאת בעול הקשה של פרנסת הקהילה החסידית שעלתה עימו.

פעם לפני תפילת מנחה של ערב שבת, כשבית המדרש של רבי מנחם מנדל כבר התמלא במתפללים, ניגש אל החלון, עמד והביט ארוכות בכנרת, והתעכב עד שהעריב היום. אח"כ ירד לפני התיבה והתפלל.
לאחר שבת סח לחסידיו, שבכל ערב שבת עולות השמימה כל התפילות שמתפללים בחוץ לארץ במשך כל השבוע, ומקום עליית התפילות הוא מעל ים כינרת. והנה ראה שהתפילות הולכות ומתרבות, ומן השמים אין מניחין אותן לעלות, בעבור שיצא קטרוג על יהודי חו"ל שאינם מחזיקים את עניי ארץ ישראל. ורק לאחר שקיבלו עליהם בני חו"ל להחזיק ביתר שאת את עניי ארץ ישראל, יכלו תפילותיהם לעלות.

יסורי ארץ ישראל
בין העולים עם רבי מנחם מנדל היו תלמידי חכמים מופלגים, שכל אחד מהם היה ראוי להיות אדמו"ר, אלא שמפני גדלותו של רבי מנחם מנדל כפפו עצמם לפניו. ואף הם התייסרו עימו בצער ישוב הארץ, והמשיכו אחרי הסתלקותו בהאחזות בארץ מתוך יסורים וקשיים.

כשרבי יעקב שמשון משפטיבקא, שהיה אחד מגדולי החסידים עלה לביקור בארץ. הלך לבקר אצל הרב רבי ולוולי מזברז שהיה מן החסידים שעלו לארץ על מנת להשתקע בה. כשהתקרב לביתם, ראה לתדהמתו את אשתו של רבי ולוולי, שפעם היתה עשירה, ועתה היא לבושה בבגדי סחבות, ועוסקת בכיבוס בגדי אחרים.
לא יכל רבי יעקב שמשון להתאפק ועיניו זלגו דמעות. מרוב צער כבר חשב לחזור לאחריו ולא להכנס לביתו של רבי ולוולי, כדי שלא לראות בצער עניותו.
אבל האשה שהכירה את רבי יעקב שמשון, הבינה שנבהל ממראה עניותה, וקראה אליו ואמרה: רבי, רבי, אל תצטער כל כך, בוא הכנס לבתינו, ברוך ה' שזכינו לשבת בארץ ישראל ולהנות מיגיע כפינו.

תורת ארץ ישראל
אמרו חסידיו, שהחידושים שהיה מחדש לפניהם אחר עלייתו לארץ, היו מופלגים ועמוקים לאין ערוך ממה שחידש בחוץ לארץ. ומקצת דבריו נדפסו בספרו "פרי הארץ".
אמר רבי מנחם מנדל, מה שהתאווה מתגרה באדם, הוא מפני ששורש הנשמה למעלה מעולם התענוג, ולאחר שיורדת לעולם הזה משתוקקת להתענג. ואם האדם עובד את הש"י בתענוג ומתיקות, אזי הנפש מקבלת את מבוקשה. ואם אין האדם עובד את הש"י בשמחה, מחפשת הנפש תענוגים אחרים, והיא נוטה לתענוגים שפלים ח"ו.

אחד מהדברים היסודיים והמפורסמים שכתב רבי מנחם מנדל הוא ביחס לעוזבי תורה, ומו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל היה מרבה לצטט את דברי רבי מנחם מנדל אלו. וכך כתב לחסידיו: "להפרישכם מאיסור באתי, ולהזהירכם, ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם ח"ו, והוא שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה... והוא פשוט ויודע לי, שההתלוצצות מעוזבי תורה היא סיבת הירידה והשפלות, שאמרו חז"ל בין כך ובין כך קרויים בנים, והמתלוצץ מפריש עצמו מן הכלל להיות פרטי. ובכל השפעות כלל ישראל אין לו חלק עמהם. וזהו מאמר הפסוק: בתוך עמי אני יושבת, וכפירוש הזוהר הקדוש. ולשומע ינעם, ותבוא עליו שפע ברכה מכנסת ישראל בגשמי ורוחני, ויעלה מעלה מעלה".

אחדות העם על ידי ישיבת הארץ
גם הספרדים יושבי הארץ הוותיקים העריצו את רבי מנחם מנדל, ואף הוא התקשר עמהם באהבה, ואת בנו אהובו רבי משה, שהיה מופלג בתורה וחסידות, שידך לבת ממשפחה ספרדית (דבר שלא היה מקובל כלל, ואף היום יש שעדיין נמנעים מכך...). ובצוואתו כתב, שלא לדקדק עם הספרדים ולא לריב עמהם, לא בעניין הנהגות ולא בשום עניין.

הסתלקותו
הקשיים העצומים של הישיבה בארץ, תוך אחריות רוחנית וחומרית לכל חסידיו, בארץ ובחו"ל, התישו את כוחו של הרב הצדיק, וכעבור עשר שנים מעלייתו, בחודש מנחם אב תקמ"ז, בהיותו בן חמישים ושבע, נפל רבי מנחם מנדל למשכב.

המחלה החלישה אותו מאוד, גופו נעשה כחוש, אבל עד יומו האחרון היתה דעתו צלולה לגמרי.
בתוך סעיפי צוואתו כתב: לבני המופלג רבי משה. א' אבקש שלא יהיה לו שום התמנות ושררה על אחרים. ויתרחק מהכבוד, ויתרחק מהוללות. וילמד בכל יום ספרי מוסר, ויתחבר עם אנשי אמת. ויאהב הפחות שבישראלי. ויתרחק משקר בכל כוחו, אפילו לשם שמיים. ושלא יאמר דברי תורה בשמי. ושלא יחקקו על המצבה שלי שום שבח, כי אם מוהר"ר מנחם מענדיל.

ובעניין הקבורה כתב: אבקש שמעת יציאת נפשי עד שעה בדקדוק בל ימצא גופי בזה העולם בשום אופן בעולם. כלומר שמעת יציאת הנפש ועד לסוף הקבורה לא יעבור משך זמן של יותר משעה אחת בלבד.
במקום הקברות לא יניחו אותי על קרשים או בארון, רק ישר על אדמת הקודש. ונושאי הארון יהרהרו בתשובה. ובעת שיסתמו עיני בחרס שבור כנהוג, יזכירו אז את שם קדשו של מרן הבעל שם טוב, ואת שם קודשו של אדמו"ר הרב המגיד ז"ל.

לפני הסתלקותו שאלוהו, ליד איזה קבר ברצונו שיקברוהו, שהרי כידוע רבים משתדלים מאוד שיקברום בקרבת צדיקים. השיב רבי מנחם מנדל בתמיה, "מה השאלה הזאת? טוב יהיה לפני אם ישכיבוני אצל כל יהודי שהוא, והלואי ואף יהודי לא יתבייש בי, כפי שאני אינני מתבייש באף יהודי".
ביום א' אייר תקמ"ח נתעלתה נשמתו הקדושה לגנזי מרומים.

מורשתו
בעקבות עלייתו לארץ, איבד רבי מנחם מנדל את מקומו המרכזי, תלמידיו וחבריו הצעירים הפכו למנהיגי החסידות מייסדי השושלות, ושמו נשכח מקרב רבים. אבל נדמה שאפשר לומר, שבזכותו ארץ ישראל נחרתה בתודעתה של תנועת החסידות. גדולי האדמורי"ם, תלמידיו וחבריו, היו ממונים על איסוף הצדקות למען יושבי ארץ ישראל, ועל ידי כך נעשו הם וחסידיהם קשורים במידה זו או אחרת לארץ ישראל.

מי יוכל לשער עד כמה גדולה היתה ההשפעת עלייתו לארץ על כלל החסידים ובמיוחד על חסידי רוסיה. יותר מאלף אלפי דרשות הועילה הדוגמא האישית, של גדול האדמורים בדורו, שוויתר על חיי נוחות ועלה לארץ ישראל במסירות נפש. לאט לאט צמחה הקהילה החסידית בארץ ישראל והתרבתה. והיא היתה הבסיס שעליה נבנתה מחדש החסידות בארץ ישראל, אחר השואה האיומה הנוראה שפקדה את כל קהילות החסידים באירופה.

ומי יודע, אם לא עלייתו לארץ היא שזרעה עמוק בלבבות יהודי רוסיה את חזון ישוב הארץ והפרחת שיממותיה, ומכוחה אחר שנים התפתחה הציונות המעשית שמרכזה היה בקרב יהודי רוסיה.
האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין (נינו של המגיד ממזריטש), אמר על עלייתו לארץ שהיתה כעליית אברהם אבינו, שסלל את הדרך לבניו שיכנסו כעבור כמה מאות שנים לארץ.
ואולי זכות עלייתו במסירות נפש לארץ ישראל, היא שעמדה לתנועת החסידות ששרדה את אימי ההשמדה האיומה, ומתוך האפר קמה להמשיך בעבודת ה' כאן בארץ ישראל.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו להידבק בה' ולאהוב כל אחד ואחד מישראל, וליישב את הארץ. ויזכו הרבנים שיהיו תלמידיהם מתפרנסים בכבוד ולבושיהם שלמים, ולבבותם קרועים ופתוחים לאהבת ה' ולתיקון עולם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il