ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הרמב"ם וחיילי בית דויד ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה חבלי משיח Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תש"ע

הרמב"ם וחיילי בית דויד


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שיטות הרמב"ם ור' אברהם בנו - כנגד הסוגיה במסכת קידושין
רבי אברהם בן הרמב"ם נשאל לגבי זהות כמה אנשים בתנ"ך, וזו תשובתו (שו"ת סימן כה):
"... ואוּרִיָּה הַחִתִּי ועֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אינם מיחס ישראל אלא גרים הם. ואבא מארי זצו"ל היה סובר שאוּרִיָּה הַחִתִּי גר תושב..."

הרמב"ם סבור שאוריה החתי היה גר-תושב; כלומר, גוי שקיבל עליו את שבע מצוות בני נוח. רבי אברהם חלוק על אביו והוא סבור שאוריה החתי היה גר רגיל (גר-צדק); כלומר גוי שהצטרף לעם ישראל לאחר תהליך גיור, ושהוא מקיים את כל המצוות כישראל. שניהם מסכימים שאוריה החתי לא היה ישראלי מיוחס; ושיטתם היא לכאורה נגד סוגית התלמוד במסכת קידושין.

במשנה במסכת קידושין נאמר, שמי שהיה בעל תפקיד במזבח או בדוכן שבמקדש היה מיוחס - ואין צריך לבדוק אחר משפחתו. לאחר מכן מובאים דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס: "אף מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך". בתלמוד (קידושין דף עו, ב) מבואר שכוונתו לצבא בית דויד. לדעתו, היו שם רק ישראלים מיוחסים; כלומר, ישראלים בני ישראלים; - "כדי שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן".

התלמוד (קידושין דף עו, ב) מקשה שאוּרִיָּה הַחִתִּי נמנה בצבאו של דויד, ולפי הפשטות הוא היה מהעם הַחִתִּי; והתלמוד מתרץ שאוריה היה ישראלי מיוחס שישב בארץ חת, ולכן הוא נקרא הַחִתִּי. התלמוד מוסיף ומקשה, שאִתַּי הַגִּתִּי היה בצבא דויד והוא היה גוי; כמו כן האמורא רב אמר, שבראשי הגייסות של צבא דויד היו עומדים ארבע מאות בני יפות תואר שנראים כמו גויים, והם לא היו מיוחסים. אך התלמוד מתרץ שאִתַּי הַגִּתִּי והחיילים הלא-מיוחסים - לא נלחמו ממש; והם היו בצבא דויד רק כדי להפחיד את האויב ("דאזלי לבעותי עלמא").
מדוע הרמב"ם ובנו מתעלמים מהסוגיה שאמרה שאוּרִיָּה הַחִתִּי היה ישראלי מיוחס ?

רבי חנינא בן אנטיגנוס - דעת יחיד
שיטת רבי חנינא בן אנטיגנוס - שבצבא בית דויד היו רק אנשים מיוחסים - מובאת במשנה בתור דעת יחיד ; ומכאן שזו אינה הדעה המקובלת על חכמים (תנא-קמא). שיטתו אינה מתאימה גם לפשטות הכתוב. בספר שמואל (ב יח, ב) מסופר שבזמן מרד אבשלום דויד מינה את אִתַּי הַגִּתִּי לפקד על שליש הצבא; ויש להסיק מכך שאִתַּי הַגִּתִּי - נלחם ממש, ולא רק הפחיד את הצד השני. כמו כן, פשטות דברי רב, שארבע מאות בני יפות תואר, היו "בעלי אגרופים של בית דוד" והם היו מהלכים ב"ראשי גייסות" - מורה על כך שהם נלחמו ממש. כך הבינה את דבריו הסוגיה בסנהדרין (דף מט, א).

ברם, סוגיית התלמוד במסכת קידושין מתאמצת לדחוק את הכתוב ואת דברי האמוראים - כדי שיתאימו לדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס. בדרך כלל כשיש מהלך כזה, יש לשער שהסוגיה הזו סבורה שההלכה כדעתו. אולם יש גם יוצאים מן הכלל; והרמב"ם ובנו נוקטים, שכאשר מדובר בשיטת רבי חנינא בן אנטיגנוס בענייני ייחוס - הכללים הם שונים.

עדות רבי חנינא בן אנטיגנוס על המנגנים במקדש

עדות של רבי חנינא בן אנטיגנוס בענייני ייחוס מופיעה גם לגבי המנגנים במקדש; בתוספתא (ערכין א, הלכה טו) מובא שרבי יוסי אמר שהמנגנים היו משפחות'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵית צִפְּרַיָּא' ; ואילו רבי חנניא בן אנטיגנוס חלק עליו והעיד: "מכירן הייתי ולויים היו". הרמב"ם (כלי המקדש ג, ג) התעלם מעדותו, ופסק כרבי יוסי שבין המנגנים היו גם ישראלים מיוחסים. אכן תמוה! כיצד אפשר לחלוק על רבי חנינא בן אנטיגנוס - שמעיד שהכיר את המנגנים באופן אישי!?

במאמר הקודם "הניגון של אברהם אבינו" התבאר שלפי מסורת התלמוד, דבריו של רבי חנינא לא נאמרו בתורת עדות - אלא למטרה אחרת, וכדלקמן.
לפי מסורת התלמוד, בברית בין הבתרים הקב"ה ציווה על אברהם לעשות "מעשה נבואי" - שמשפיע על העתיד. אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים . הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. מדרשי חז"ל ורבנו סעדיה גאון מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים"; שיהיו בה בנים (כהנים) שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי ואף צבאי; ובנים (כהנים) שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים).
לאחר מכן נאמר: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רבנו סעדיה גאון מבאר, ש"הָעַיִט" הם הַצִּפּוֹרִים שמוזכרים לפני כן. מדרשי חז"ל מרמזים, שהקבוצה שעוסקת ברוחניות בטוחה שרק הם "כהנים". הם "דוקרים" את ה"בהמות" כדי שיתעוררו ויהיו "ציפורים" כמוהם; ו"יעופו באוויר" ויעסקו ברוחניות. "הדקירות" לא הועילו; ולכן הם מגדירים את ה"בהמות" - כ"פְגָרִים" וכ"הרוגים" - והם מספידים אותם.
אברהם לא הזדהה לגמרי עם פעולת "הדקירות", ולכן הכתוב מתאר זאת כאילו ה" עַיִט " עושה זאת על דעת עצמו. לאחר מכן אברהם הפיח בשתי הקבוצות רוח של תחיה ושל כבוד זה לזה, וכך מתאר זאת רס"ג: 1 "וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם - וינידם ויחיו כולהם ".

חלוקה ראשונית לאבות-טיפוס היתה בין שבט לוי שעוסק ברוחניות ובהוראת התורה - והם ה"צפורים"; לבין שאר השבטים שהיו יוצאי צבא ונוחלי קרקעות - והם ה"בהמות". אך התהליך הזה ממשיך במשך כל הדורות, וכל הזמן יש מעבר מקבוצה אחת לחבירתה.
לפי המסורת של התלמוד הלכה כרבי יוסי. חכמי ישראל רצו להביא לשלום בין הבנים של אברהם אבינו, בין שבטי ישראל "יוצאי הצבא" - לבין שבט לוי "תופשי התורה". לפיכך הם קבעו שהמנגנים יהיו גם מ'בֵּית הַפְּגָרִים' (משפחות מישראל) וגם מ'בֵּית צִפְּרַיָּא' (משפחות לויים); וכך באמת היה במקדש. אך "אהבה מקלקלת את השורה"; ולפי מסורת התלמוד, אהבתו של רבי חנינא בן אנטיגנוס לעם ישראל, גרמה לו להעיד עדות שאינה נכונה על העבר. רבי חנינא בן אנטיגנוס רוצה לפאר את חשיבות התורה בישראל, ולמחות במי שאינו חושב כמוהו; ולכן הוא "מעיד" כביכול - שהוא "הכיר" את המנגנים וכולם היו לויים; כולם היו "תופשי תורה".

מלחמה אידיאלית של צבא "בית דויד"
לדעת הרמב"ם ובנו, דרכו של רבי חנינא לתאר את העבר באופן "עוטה הוד" יותר מאשר הוא היה - ממשיכה גם בתיאור הצבא של "בית דויד", שמשמש כסמל לצבא האידיאלי.
מלחמה של צבא אידיאלי שכזה מתוארת במלחמת יהושפט כנגד פלישת בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר. בספר דברי הימים (ב יט-כ) מרומז, שהנצחון במלחמה בא בזכות מעשים טובים. בתחילה מסופר שיהושפט תיקן את מערכת המשפט בכל קצווי ארץ ישראל, ובכלל זה הוא שיקם את מעמד הסנהדרין (דברי הימים ב יט, ח):
"וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט ה' וְלָרִיב..."

הלשון "וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל" מרמזת שבסנהדרין ישבו רק "ישראלים מיוחסים" - אנשים שייחוס אבותיהם היה ידוע עד ראשי האבות. המעלה הזו מסייעת להשראת השכינה, וכן מצאנו במסכת קידושין (דף ע, ב): "כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל".

לאחר שיקום מערכת המשפט באה פלישה של צבאות בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר. יהושפט כינס את כל העם לתפילה במקדש; ולאחר מכן הם יצאו למלחמה ניסית, שבמהלכה צבאות האויב נלחמו זה בזה והשמידו את עצמם: " וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה: וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים...". המלחמה הזו משמשת כסמל למלחמות הצבא האידיאלי של "בית דויד". מלחמות שברור לכולם שהקב"ה נלחם עבור עם ישראל.
המילה "פְּגָרִים" מודגשת שם מאוד והיא מרמזת; שכולם הסכימו שהתואר של "פְּגָרִים" מתאים לצבאות הזרים ולא לצבא הישראלי. גם "תופשי התורה" הכירו בכך שחיילי הצבא הישראלי אינם נחשבים ל"פְּגָרִים"!

הדיוק מהפרשיה ביחס לצבא "בית דויד"
הכתוב מספר שיהושפט הקפיד שבסנהדרין ישבו ישראלים מיוחסים; אך הכתוב אינו מספר שהיתה לו הקפדה דומה בעניין אנשי הצבא שלו. חכמים שבמשנה מדייקים מכך, שצבאו של יהושפט זכה לנצחון הניסי, למרות שהיו בו חיילים שאינם מיוחסים. אך דרכו של רבי חנינא היא לתאר את העבר באופן "עוטה הוד" יותר מאשר הוא היה. לפיכך, הוא מספר שבצבא של "בית דויד" כולם היו ראויים להשראת שכינה. כולם היו ישראלים מיוחסים.

אולם כפי שהתבאר, מסורת היא בידי הרמב"ם ובנו שדברי רבי חנינא בענייני ייחוס - נובעים מאהבתו למעלת ישראל, ולא מפני שהוא בא לתאר לנו את העובדות כפי שהיו. המגמה שלו היא מגמה נעלה, ולכן הסוגיה מתאמצת לדחוק את הכתוב ואת דברי האמוראים כדי שיתאימו לדבריו. אך ברור שהוא דעת יחיד; ולדעת חכמים (תנא-קמא) - בצבא של בית דויד היו גם חיילים לא מיוחסים.

פשטות תחילת הסוגיה בקידושין
הרמב"ם ובנו נחלקו בהבנת תחילת הסוגיה בקידושין (דף עו, ב). הסוגיה מוכיחה שם בהמשך שאִתַּי הַגִּתִּי היה גוי ; והסוגיה הקשתה שאוּרִיָּה הַחִתִּי ואִתַּי הַגִּתִּי היו בצבא דויד, ולשון הקושיה שווה ביחס לשניהם: "... והאיכא אוּרִיָּה הַחִתִּי?!... והאיכא אִתַּי הַגִּתִּי?!"
הרמב"ם הסיק מתחילת הסוגיה - שלפי פשטות הכתוב אוּרִיָּה הַחִתִּי ואִתַּי הַגִּתִּי היו גויים, ולמרות זאת הם שירתו בצבא דויד. גם ה"פני יהושע" כתב שם, שלפי ההבנה שנשקפת בתחילת הסוגיה אוּרִיָּה הַחִתִּי היה גוי שלא התגייר, והוא הביא שיש לכך סיוע במדרש. הרמב"ם קיבל את פשטות הסוגיה שמתאימה לדעת תנא-קמא; ולכן הוא הכריע שאוריה החתי היה גוי.

הסוגיות בשבת ובכתובות - והשפעתן על הבנת המשנה בקידושין
רבי אברהם בן הרמב"ם התנגד להבנה הזו בגלל הסוגיה בשבת (דף נו, א) והסוגיה בכתובות (דף ט, א). בסוגיות הללו נאמר שזקני ישראל לא אסרו את בת שבע על דויד מפני - ש"כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו". רבי אברהם סבור, שאם יש שיטה שאוריה החתי היה גוי - הסוגיות הללו היו צריכות לומר זאת; ולהסביר שבת שבע לא היתה מלכתחילה אשת איש, ואין סיבה לאסור אותה על דויד.
רבי אברהם הסיק מהסוגיות הללו, שגם חכמים (שחולקים על רבי חנינא) מסכימים שלא היו בצבא דויד גויים. לפיכך, רבי אברהם קבע שאוריה החתי היה גר-צדק; כפי הבנתו בשיטת חכמים .

אולם הרמב"ם סבור שאין להסיק זאת משם. לשיטתו, גם הסוגיות האלו רוצות להמשיך במגמה הנעלה של רבי חנינא בן אנטיגנוס, ולתאר את העבר באופן "עוטה הוד" יותר מאשר הוא היה. לפיכך, הן ממשיכות את המגמה שלו; שבצבא דויד היו רק ישראלים מיוחסים - ואוריה החתי היה ישראלי מיוחס. אולם ידוע לכולם, שחכמים חולקים עליו - והלכה כחכמים. 2

בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שדברי הרמב"ם שאוריה החתי היה גוי (גר תושב) מבוססים על תחילת הסוגיה במסכת קידושין; וה"פני יהושע" אומר שיש לכך סיוע במדרש. דברי הרמב"ם מוצנעים בתוך תשובת בנו רבי אברהם; ורבים העדיפו להתעלם מהם מפני שהם נוגדים את המשך הסוגיה. אולם מי שיעיין היטב בדברי הרמב"ם ב"יד החזקה" יווכח שהרמב"ם נאמן לשיטתו. כאשר הרמב"ם מסכם את דיני הצבא בהלכות מלכים, הוא לא אוסר שיהיה גוי בכלל חיילי הצבא הישראלי .



^ 1.בתשובות רס"ג על שאלות חיוי הבלכי (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה).
^ 2.הרמב"ם מסכים עם הפתרון שמובא בסוגיה בשבת ובסוגיה בכתובות; וכמבואר בתשובותיו (סימן תלט):
"תשובה. זה שאמרו למלחמת בית דוד וכן כל כיוצא בה כלומר מלחמה שהיא על פי בית דין שנמצאו בעלי המלחמה צדיקים שהרי הם עוסקים במצוה ולפיכך מדקדקין על עצמן וכותבין גט... מלחמת בית דוד וכיוצא בה כל אנשי הצבא בחזקת צדיקים הם...". הרמב"ם מדגיש בתשובה שמדובר ב"חזקה" - "כל אנשי הצבא בחזקת צדיקים". אך כידוע "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". לפיכך, יתכן שהיו חיילים שחטאו בכמה חטאים. דויד מנה את אוריה החתי בכלל הגבורים שלו. הרמב"ם מסיק מכך שאוריה היה גוי שהיה בחזקת צדיק, כלומר גר-תושב (גוי שקיבל עליו את שבע מצוות בני נוח). אולם גם אדם שהוא בחזקת צדיק עלול לחטוא. אוריה החתי חטא כאשר הוא נשא את בת שבע שהיתה בת ישראל. אך הנישואים שלו היו אסורים וחסרי תוקף, ובת שבע לא היתה זקוקה להתגרש ממנו; ובמאמר "דויד ובת שבע - הספור שלא שמעתם" התברר באריכות מדוע דויד לא מחה באופן מיידי בנישואים האסורים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il