ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש מאמרים נוספים

דמותו המופלאה של איש מיוחד בדורו

1886
מוקדש לעלוי נשמת
הרב משה בוצ'קו זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
בס"ד אור לי"ג תשרי תשע"א

לתלמידנו וידידנו היקר
הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון לאוי"ט

זה כבר זמן מרובה שלא שוחחנו יחדיו, ומה שמביא אותי לכתוב לכם בעיצומם של ההכנות לחג הסוכות, זוהי דמותו המופלאה של איש מיוחד בדורו, האי גברא רבה הרב משה בוצ'קו זצ"ל, ראש ישיבת עץ חיים במונטרה שבשוייץ, והמשכה ישיבת "היכל אליהו" בארץ הקודש, בתחילה בירושלים עיה"ק ולאח"ז ביישוב כוכב יעקב. בנו היקר הרב שאול דוד שיחי' ממשיך בגאון את דרכו של אביו, והוא ראש הישיבה וגם רב היישוב. הרב משה עלה השמימה בשעת כניסת השבת ויום הכפורים, לאחר תחילת אמירת "כל נדרי" בבתי הכנסת.
הרב משה היה אחיו של אמי זכרונה לברכה, ומתוך כך זכיתי להכירו היכרות קרובה. אם חשוב חשבתי לספר לכם קצת על דרכו, הרי זה מתוך קרבתו המופלאה לכל המפעל של ההתיישבות בארץ ישראל, כפי שיסופר בקצרה להלן, והוא כאב יחד אתכם את הכאב הגדול של עזיבת ביתכם - כשהוא חש שהוא הוא הבית של כולנו.
היום התקשר אלי עמנואל כהן נ"י וביקש ממני שאספר לו קצת על אישיותו של הרב, כי הוא רוצה לפרסם את הדברים בעיתון יהודי שוויצרי, ומתוך כך התעוררתי לכל מיני נקדות שהן ציון דרך עבורנו.

בראש וראשונה התעוררתי לדמותו החינוכית, כשאחת מהנקודות שהשפיעה רבות על בני הנוער, היא שיטתו העקבית לאורך השנים כולם - שלא ליהנות "כי הוא זה" מהישיבה. היה לו במונטרה שבשוייץ מפעל קטן לייצור מוצרי טקסטיל, יחד עם אמי זכרונה לברכה, ומזה היה מתפרנס. כבר אביו, סבנו היקר הגאון הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו, חניך ישיבת נווארדוק, שייסד את הישיבה במונטרה בשנת תרפ"ז (1927) הצטיין בדרך זאת, והתפרנס פרנסה דחוקה מחנות למפות וסדינים, והיה יושב בפינה וכותב ללא הרף דברי תורה, ורק כאשר היה מזדמן איזה קונה בודד, היה עוזב לרגע קט את כתביו ומתפנה אליו... בנו, הרב משה זצ"ל המשיך בדרך זו באופן "קיצוני" ונמנע כאמור מאיזושהי הנאה מהישיבה. בקושי היה לוקח שם כוס תה... וכשהיה עורך כמעט מדי יום ביומו קניות ב"מיגרו" עבור הישיבה, היה שולח אותן עם מונית לישיבה, אך הוא עלה ברגל... כי לא רק ראש הישיבה היה, שמסר שיעוריו מדי יום ביומו וכיתת את רגליו, לעיתים מספר פעמים ביום, בעלייה קשה עד גבעת הישיבה, אלא הוא הוא שדאג לבדו לכל הצרכים הבסיסיים של התלמידים, וכל זאת לצד הדאגה העצומה והאין סופית ל"קיומה הכלכלי" של הישיבה.
והנה, הנהגה זו לא היתה רק ע"מ למנוע "מראית עין" ו"הרהורי לב" של הבריות, שמא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש... ואף לא רק ע"מ לקיים כפשוטו את דברי רבותנו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. אלא זה נבע מעומק ההכרה שהתורה היא המטרה של החיים, וא"א להשתמש בה כאמצעי, כקרדום לחפור בו, אף לא לצורך פרנסה. הכרה זו שהתורה היא תכלית הכל, היא היא הכרה שהתורה כוללת את כל מערכות החיים. ומתוך כך תורתו שהיא כל כולה "תורת החיבור".

תורת החיבור
החיבור לחיים
התורה היא היא תורת החיים. וממילא על החיים כולם להיות מוטבעים בחותמת של תורה. וכל מה שהאדם עושה עלי אדמות, היא היא פועלה של תורה. ומתוך הכרה זו, ומתוך הבנתו לעומק של צורכי הדור, ובפרט של הדור הצעיר בצרפת, איפשר לתלמידים להכשיר את עצמם גם ללימודים כלליים, כלומר לבגרות. אך תמיד סירב לראות זאת כהכנסת "נטע זר", "לימודי חול" בכותלי הישיבה. הכל היה תורה, וגם כשעסקו בלימודים כלליים, התלמידים נתבקשו להבין שאין הם עוזבים את כותלי הישיבה. זהו חלק מהכשרת האדם ונסיונו עלי אדמות להיות איש של תורה בכל מערכות החיים. זה היה נראה ע"פ השטח כעין מהפכה בישיבה, אך לרב משה לא היה זה כלל הפיכת סדרי בראשית. זאת היתה מסקנה טבעית של הכרתו הפנימית שהתורה היא תכלית הכל. ותכלית האדם עלי אדמות שלא יהיו כלל חיי חולין, הכל שואף לקדושה, וכל מה שעושה האדם בחייו צריך להתדבק בעליונים.
מענין לענין, רב משה היה מפרש את מאמר חז"ל שכל האוכל בתשיעי (בתשרי) מעלה עליו הכתוב כאילו צם בתשיעי ועשירי. ולכאורה מאמר זה אינו מובן, דאיזו מעלה ישנה לצום בתשיעי, אתמהה!
אלא שבתורה לא כתוב שיש לצום ביום כיפור אלא שיש להתענות. ואדם שאוכל עד כניסת הצום, אינו מרגיש שום עינוי בתחילת הצום, כלומר בערב. וע"כ לכאורה היה כל אדם מחוייב לצום כבר בתשיעי ע"מ שיחוש את העינוי מכניסת יום הכפורים. ועל כך חידשו חז"ל שלמרות שכך היה ראוי שיהיה, מעלה הכתוב את אכילתו כאילו הוא צם...
לעומק הדברים, הרי זה אומר שיש חיבור בין האכילה בתשיעי והצום בעשירי. כי האדם לא צריך רק להרגיש את הקדושה בשעה שהוא מתנזר מן העולם, אלא אדרבה גם כשנהנה מן העולם. האכילה של התשיעי והצום של העשירי צריכים להיות בהמשך אחד. והרי זה כאילו צם שני ימים, כלומר שיש המשכיות, יש כעין הרמוניה מלאה בין האכילה והצום. וכבר אמר הרבי מקוצק שיותר קשה לאכול לשם שמים מלצום לשם שמים...
ומענין לענין, נציין שנשמתו של הרב משה עלתה אל גנזי מרומים כמה דקות אחרי תחילת אמירת "כל נדרי" בבתי כנסיות. והנה, כשביקרנו בביתו ג' ימים לפני כיפור, הוא אמר לנו שהולך למחרת לרופא לשאול אם מותר לו לצום ביום הכפורים. וכך גלגלה ההשגחה שנקרא למעלה (וכפי שהעירו, היה זה בנקודת החיבור בין חול וקודש) וצם כביכול כדרכם של מלאכים וכדרכו של משה רבנו שמשך ארבעים יום ששהה למעלה לא אכל ולא שתה...

החיבור לארץ ישראל
מעבר לתחושה שחש בכל עומק נשמתו, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שארץ ישראל היא היא האדמה שניתנה לנו ע"י בורא עולם, ע"י אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, עומק הכרתו היתה גם שזהו המקום שבו ניתן לחבר את כל מערכות החיים בצורה הטבעית אל מקור נשמת ישראל.
ארץ ישראל היא היא גם המקום שבו ניתן לדאוג לפרט אך גם לכלל, לעם ישראל בתורת עם. וארץ ישראל היא היא המקום שבו חשים בכל העוצמה את החיבור עם "שומר ישראל", וכל מי ששותף לביטחון ישראל, נהיה שותף לבורא עולם שהוא "שומר ישראל". וכך חינך את תלמידיו שיצאו להילחם במערכות ישראל: על התלמיד לחוש שגם שם הוא נמצא בחזית ולוחם מלחמתה של תורה, כי זוהי "מלחמת מגן", והרי הוא שותף ל"מגן אברהם".
כמובן שמתוך החיבור הזה, החליט בבא העת החלטה נועזת ו"מהפכנית": העברת הישיבה על רבניה ותלמידיה לארץ ישראל, וזאת למרות ההתנגדויות הרבות. היה זה בשנת תשמ"ה (1985), והוא הודיע על החלטה זאת לתלמידיו בשבת פרשת שלח לך...
ואגב, אני נזכר שלפני עשרות שנים, בהיותי נער צעיר, הייתי ב"שליחות" בברית המועצות, שהיתה אז סגורה ומסוגרת ליהודי המקום (שנקראו ע"י אלי ויזל: "יהודי הדממה"). ושהיתי בתשעה באב בלנינגרד, ובבית הכנסת היו מספר יהודים זקנים שישבו כל היום ואמרו קינות. ניגש אלי אחד מהיהודים, מפוחד אך החלטי ואומר לי: חז"ל אומרים שעתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שייעקרו ויינטעו בארץ ישראל. האם אתה מבין עתה למה אנו יושבים כל היום בבית הכנסת???!!!

החיבור לדרך ארץ, להליכות חיים
הרב משה היה תמיד מדגיש, ובחייו היה אות ומופת לכך, שיהודי צריך להיות דוגמה לכל. עליו להתייחס אל כל אחד ואחד כאל בן אדם שנברא בצלם. סיפר אחד מהתלמידים, שפעם אחת העיר אחד מהתלמידים במהלך השיעור איזו הערה של זלזול עוקצני כלפי הבריות שאינם מזרע ישראל. ורב משה סגר את הגמרא ונתן שיעור שלם על חובתנו הדתית לכבד כל בריה ובריה שנבראה בצלם (כמובן שלא עסקינן בשונאי ישראל). זה לא היה אצלו רק דרישה פרגמטית כדי למנוע אנטישמיות, אלא הכרה פנימית עמוקה שכבוד הבריות באשר הן, הוא הוא כבוד הבורא: "חביב אדם שנברא בצלם"!
והגויים במונטרה חשו והרגישו את יחסו של רב משה אליהם, וכשעזב את מונטרה, ועלה לארץ ישראל עם הישיבה, היו כמה שממש הוזילו דמעות.
*
ורצוני בהמשך לדברים, לציין תופעה נדירה וכמעט יחידה במינה. הקשר לארץ ישראל היה קשר עמוק. היה זה קשר לארץ ישראל כולה, כפי שניתנה ע"י בורא עולם לעם ישראל. היה זה קשר בלתי מתפשר, והוא התנגד חריפות ל"פשרות הפוליטיות" למיניהן. הוא כתב הרבה מאמרים בנושא, ואף "התנגש" עם מספר רבנים וראשי מדינה. אך תמיד התייחס לדעת הזולת בשיא הדרך ארץ, גם אם לא הסכים אליה. ויותר מזה, אמונתו בצדקת דרכנו לא באה על חשבון הכבוד לזולת, לגויים, ואף לבני ישמעאל, בתנאי שגם הם שומרים על צלם אנוש. והרי לך כאן תופעה נדירה ביותר של דרישה לשמירה קפדנית על ארץ ישראל עם דרישה קיצונית לכבוד הבריות. והוא גם נתן דעתו כיצד ניתן לחבר בין "שתי הקצוות", ובשיחות שהיה לי אתו בנושא אמר שאולי זהו אחד מהמבחנים הגדולים שלנו בארץ ישראל, השמירה על הארץ שניתנה לנו בברית אבות והשמירה על כבוד האדם.
*
מתוך אמונתו הבלתי מתפשרת בשלמותה של ארץ ישראל, חש הוא בכאב עמוק את עקירת היישובים של גוש קטיף וצפון השומרון. הוא חש שזוהי פגיעה קשה בברית שניתנה לאבותנו, ויחד עם זה כאב כאב עמוק בכאבם של העקורים, וחש שנלקח מהם לא רק ביתם אלא גם כבודם, וד"ל.

צירוף ניגודים
בהמשך לדברים הנ"ל, שבהם בא לביטוי הרצון לחיבור, גרו אצל רב משה בכפיפה אחת ובהרמוניה מושגים שככלל לא תואמים זה את זה ואף מנוגדים זה לזה.

צירוף של חסד ואמת
הרב משה היה בכל הוויתו איש חסד, שתמיד היה מוכן ומזומן לעזור לבריות, לעם ישראל, לתלמידיו למשפחתו, לבני ביתו. אביא בזה ג' סיפורים מתקופות שונות ומרוחקות.
- כשהייתי שלשום ב"שבעה", הגיע לשם הרב אבינר מבית אל, ואחד מהסיפורים שסיפר, שהגיע לישיבה בגיל ארבע עשרה לתקופת החופש, ומשום מה, לא הרגיש טוב בישיבה. רב משה חש באי נוחיותו, ובא והזמין אותו שיבוא כל לילה לישון בביתו, וכך ירגיש שיש לו בית גם במרחקים.
- סיפר לי הערב מר יוסף בן שנון לאוי"ט מז'נבה שהתקיים פעם כנס למנהלי חברות במונטרה. הוא היה שם, ולפני שבת הוא צלצל לרב משה שימסור בידיו את השם של ה"מלון" היהודי. רב משה לא הכיר את מר בן שנון, אך מיד אמר לו: הבית שלנו הוא הבית שלך, ואצלנו תשהה בשבת. והיתה זאת שבת מופלאה שנחרתה עמוק בזכרונו. ואגב, הוא סיפר לי עוד סיפור. היתה תקופה שבנו של הרב משה, הרב שאול דוד שליט"א, שהיה אז בחור, היה בא מדי שבוע לז'נבה למסור שיעור. שבוע אחד הרב שאול דוד לא היה יכול לבוא, והרב משה צלצל שאין רצונו שהשיעור יתבטל, והוא זה שיבוא במקום בנו למסור את השיעור...
- סיפר לי אמש ד"ר אליעזר (פיליפ) מרמור, שהיה תלמיד בישיבה במונטרה, שכשהתחתן הוזמן ע"י הרב משה ל"שבת שבע ברכות" במונטרה. בליל שבת התקיימו ה"שבע ברכות" בביתו של הרב משה, ומאוחר בערב הלך עם רעייתו לבית המלון. אך המלון היה סגור ומסוגר, ובלית ברירה חזרו לאחר זמן לרב משה. היה זה אולי אחד וחצי בלילה. הם דפקו והרב משה פתח להם לבוש סינר, וראו שהוא באמצע "שטיפת הכלים" כדי שאשתו לא תיאלץ לשטוף את הכלים למחרת. ועוד ראו אותו בשעה זו רכון על הרצפה, בחיפוש אחרי עדשת מגע של אשתו שהלכה לאיבוד... ד"ר מרמור הוסיף, שיותר מזה כבר לא נזקק לשיעורים על "שלום בית". הוא קיבל שיעור לחיים...
אך יחד עם היותו איש שכולו חסד, היתה האמת נר לרגליו, וכשהגיע להכרה שזוהי האמת, היה תקיף מאד בדעתו, ואמנם, כאמור, תמיד בנועם הליכות.
בשעה שבנו הרב שאול דוד שליט"א אמר כמה דברי פרידה ליד מיטתו, הדגיש גם את הצירוף הנדיר של ענוה ופשטות קיצונית, שלפעמים הצטיירה אף כהתבטלות בפני הזולת, ומאידך בעמידה גאה על האמת.

צירוף של נאמנות לתורה ואחריות עצמית
הנאמנות לתורה ולמצוות ד' היתה מוחלטת, בלתי מתפשרת. ויחד עם זה חינך את תלמידיו שכל אחד ואחד ימצה את עצמו, את אישיותו האינדיוידואלית, שמעשיו ומחשבותיו לא יהיו "חיקוי" אלא פרי של התעמקות עצמית ועצמאית, ומתוך כך על כל אדם ואדם לקבל אחריות מלאה על מעשיו. אין כאן בנין "סטיריאוטיפ", אדרבה ואדרבה על כל אחד ואחד להיות מה שהוא, ועל כך עתיד הוא לתת את הדין. הרב, מורה הדרך, יכול אולי לכוין, אך גם הכונה אין פירושה "גזילת" האחריות מהתלמיד, מן האדם, אלא סיוע והדרכה ע"מ שהוא יגלה מה שהוא באמת.

צירוף של תנועה מתמדת ושקט מופלא
ביום ג' שלפני יום הכפורים זכיתי לבקר בביתו, והוא כהרגלו בקודש, ביקש ממני מיד שאגיד לו איזה דבר תורה. ואמרתי לו שבאחד השיעורים אני מתכוין לדבר על הצירוף, בשמחת תורה, בין סוף התורה ותחילתה. והבאתי לו מדרש שהשטן בא ומקטרג על בני ישראל: ראה כיצד שמחים הם לסיים את התורה. אומר לו הקב"ה: אתה טועה, אין הם שמחים לסיים, הם שמחים להתחיל... וכך הוספתי, עלינו להרגיש שלתורה אין לה סוף, והסוף היא התחלה מתמדת. ורב משה הוסיף, נכון הדבר, אך לא רק שאין סוף לתורה, אין גם התחלה לתורה!
וזאת התחושה שצריכה ללוות אותנו כל העת, שהתורה היא בתנועה מתמדת. והרב משה היה איש של תורה, והוא היה איש של תנועה מתמדת. כפי שציין לי בטלפון חבר מציריך, ר' יוסף רנד לאוי"ט, הרב משה לא התבטל מעולם. כל רגע ורגע של חייו ידע לנצלו עד תום. וכבר אמר הרב ש. ר. הירש על הקרא שאברהם בא בימים, שהוא בא וימיו אתו, שיצק תוכן מופלא לתוככי הזמן, וכך הזמן לא היה "עורבא פרח", אלא היה נוכח אתו.
רב משה מעולם לא יצא לחופש, וזכורני כמה שאמי זכרונה לברכה היתה מתחננת בפניו שיצא למספר ימים, ואם אחרי תחנונים רבים היה יוצא ליומיים, וזאת בעיקר ע"מ לכבד ולשמח את בני משפחתו, היה זה קרבן גדול בשבילו, וגם במקום הנופש היה מנצל עד תום כל רגע ורגע...
אך יחד עם היותו ב"תנועה מתמדת", היה בו שקט פנימי מופלא שהקרין הוד ושלוה על כל הסביבה. ומתוך כך התלמידים והאנשים תמיד הרגישו שיכולים הם לגשת אליו בשביל להתייעץ אתו, הן בדברי תורה הן בהוויות העולם.
אמר לי פעם הרב יצחק קוליץ זצ"ל, רבה של ירושלים, על רב משה: רק אנשים שאין להם זמן כלל וכלל מוצאים תמיד זמן לכל אחד ואחד...

צירוף של רצינות ושמחה
רב משה היה גם יחדיו איש מוסרי עמוק, שכל מהלכיו והליכותיו היו ביטוי לרצינות גדולה מול החיים, ומול מכלכל החיים. ויחד עם זאת היה איש שכולו שמחה, שהקרין משמחתו על סביבתו. זכורני בתור ילד, כיצד רב משה היה בא לדירתנו בסוכות, כי לא היה לו מקום לסוכה בדירתו. ובתקופה זו של השנה היו לעתים תכופות גשמים, והוא היה מתבונן בשמים אולי יתבהרו לרגע קט, שיוכל לפחות להיכנס באותו "רגע" ולברך לישב בסוכה. וכשלא היה שום סימן להתבהרות, צער עמוק הצטייר על פניו והוא היה חוזר לעסקיו, וכך חוזר חלילה, עד שלפתע היה מגלה שהשמים מתבהרים קמעה, ולפתע - איזו שמחה התנסכה על פניו. אין ציור שיכול לתאר ולו במקצת תמונה זו שנחרתה עמוק בלבי. ולאחר שנים הבנתי בזכות תמונה זו עוד פן לדיבור "מצטער פטור מן הסוכה" - כמה האדם מצטער, כשהוא פטור מן הסוכה...
"תמונה" דומה סיפר היום ב"שבעה" הרב דוד פריימן שליט"א. הוא היה עומד בתור ל"מצות ערב פסח" ברח' דוד ילין בירושלים, כשהרב משה היה מגיע, וזאת משך שנים. הוא דאג לו שלא ידחפו אותו יתר על המידה ב"תור הקדוש", אך איזו התלהבות של קודש היתה נסוכה על פניו של רב משה כשזכה לקבל מצות של ערב פסח.
שמחתו היתה פשוטו כמשמעו השמחה להשתייך לבריותיו של הקב"ה, להיות נברא בצלם, וזה נתן לו את העמידה הזקופה למרות ענוותנותו היתרה... זכורני שהרב משה היה מספר על יהודי שטרם כניסתו לתאי הגאזים באושוויץ פנה לבורא עולם ואמר לו: רבונו של עולם, אתה עושה את הכל בכדי שאני אחדול להאמין בך, אך רצוני להודיע לך שזה לא יעזור לך! אמונה צרופה למרות או בזכות כל הנסיונות המרים והקשים. ואמונה זאת היא הנותנת זקיפות קומה ונוסכת חיוך של שמחה על פני היהודי.

ואתם, הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, יה"ר שתלמדו במקצת מאותה דמות מופלאה, ולמרות המכה הקשה שפקדה אתכם, המשיכו להיות בזקיפות קומה...
ויה"ר שנזכה כולנו להתבשם במקצת מהאיש משה ונזכה ל"פיתקא טבא". בברכת חג שמח.

אברהם אבא וינגורט
עוד בנושא מאמרים נוספים
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il