^ 1.עיינו לקמן בהערה 3, ועיינו ב"אוצר דינים לאשה ולבת" (סי' לב הערה ג) בשם הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, הרש"ר הירש ("חורב" סי' עה עמ' 345 בפרקי המצוות סעיף ד) ו"אגרות קודש" לרבי מליובאוויטש (ז עמ' רמז).
^ 2."שבט הלוי" (יו"ד סי' קנ) ו"אגרות משה" (יו"ד חלק ו סי' קנ). ושמענו בשם הרב ראובן אברמן, לשעבר ר"מ בישיבת "כרם ביבנה", ששאל אישית את הגר"מ פינשטיין, וענה לו שאם מלמדים אותן לימודי חול ברמה גבוהה – "לא תהיה כהנת כפונדקאית", ולכן במקרה כזה גם לדעתו מותר ללמדן.
^ 3.כך מקובלנו מפי הכהן הגדול מאחיו, בעל ה"חפץ חיים" וה"משנה ברורה" ("ליקוטי הלכות" על מסכת סוטה): "ונראה דכל זה דוקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו... היינו יכולים לומר שלא תלמד תורה ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת... מצווה רבה ללמדם...". לדעתו יש לצרף גם את "אשל אברהם" (הגרא"י ניימרק ב"פירות הנושרין" סוטה כ), הגרי"ז סורוצקין ("מאזנים למשפט" סי' מב): "ואפילו בתורה שבע"פ מותר ללמדה המסקנה האחרונה בלא קושיות ופירוקים [וכל שכן משניות, על פי השכל הישר]. וההיפך מזה בזמנינו, כל מי שאינו מלמד את בתו... הרי הוא כאילו מלמדה ממילא את אותה התיפלות הממלאה עתה את הרחוב", הגר"א וולדינברג ב"ציץ אליעזר" (ט סי' ג), הרב הראשי לתל אביב הגרח"ד הלוי בשו"ת "עשה לך רב" (ב סי' נב). כך גם קיבלנו בעל-פה מפי הרב הראשי לישראל לשעבר הגאון הרב אברהם אלקנה שפירא, והגרי"ד סולובייציק כעדות חתנו ראש ישיבת הר עציון הגר"א ליכטנשטיין, אפילו על לימוד סוגיות הש"ס בשקלא וטריא. אמנם הגרז"נ גולדברג הסתייג מכך, וטען שאינו רואה סיבה ללמד גם את הסוגיות.
^ 4.שנינו במשנה: "אם יש לה זכות – היתה תולה לה... מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה – (כאילו) לומדה תפלות. ר' יהושע אומר: רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות" (סוטה כ ע"א). בגמרא שם מצינו "זכות דמאי? אילימא זכות דתורה... אף תורה מגינה לעולם" (שם כא ע"א). ועוד מצינו בהמשך הסוגיה: "ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות. תיפלות ס"ד? אלא אימא: כאילו למדה תיפלות. א"ר אבהו: מ"ט דר"א? דכתיב: (משלי ח) 'אני חכמה שכנתי ערמה', כיון שנכנסה חכמה באדם – נכנסה עמו ערמומית. רבי יהושע אומר: רוצה אשה וכו'. מאי קאמר? הכי קאמר: רוצה אשה בקב ותיפלות עמו, מתשעת קבין ופרישות" (שם כא ע"ב). ופירש רש"י: "כאילו – שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע. רוצה אשה בקב ותיפלות – חפיצה ליזון במזונות מועטין ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש מט' קבין ופרישות לפרוש מן התיפלות, לפיכך אין טוב שתלמוד תורה".
הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ג מ"ג) חולק על רש"י בהסבר "תפלות", וגם בהסבר "קב ותיפלות", ומפרש: "ואמרו למדה תפלות, ענינו כאלו למדה תפלות, והוא השוא ודברי ההבל. וענין דברי ר' יהושע, שהוא אומר כי האשה רצוי לה איש רשע מאנשי ההבל, ואף על פי שיתן לה קב בכל יום למזונותיה יותר מאיש חסיד פרוש מדברים הרעים, ואפילו יתן תשעה קבין בכל יום". עיינו גם במאירי ("בית הבחירה" שם), שמסביר את כל הנושא אחרת. הרמב"ם פסק לכאורה כר' אליעזר, ואף החמיר יותר ממנו: "אשה שלמדה תורה – יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות – במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תפלות" (תלמוד תורה פרק א הל' יג). המקור לכך שאין איסור בתורה שבכתב הוא מפרשת "הקהל", שם המלך קורא בתורה לעיני כל ישראל: הגברים, הנשים והטף, ודרשו חז"ל: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף – אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (חגיגה ג ע"א). וכבר תמהו על הרמב"ם, מאין המקור להחמיר גם בתורה שבכתב, שהרי שנינו במפורש "אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא" (משנה נדרים פ"ד מ"ג), והגר"א (שו"ע יו"ד רמו סע' ו ס"ק כה) תירץ שהרמב"ם אינו גורס "בנותיו" כיוון שלדעתו לכתחילה לא ילמדן, ויש שהסבירו "לשמוע" ולא ללמוד (ט"ז שו"ע שם ס"ק ד), ועדיין צ"ע.
המחבר העתיק את לשון הרמב"ם, אבל הרמ"א במקום הגיה: "ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. (אגור בשם סמ"ג). ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה, ומ"מ אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה חולקת שכר בהדייהו (הגהות מיימוני פ"א דת"ת וסמ"ג)". משמע שלדעתו גם לפי הרמב"ם והמחבר, מה שצריכה ללמוד כדי לקיים – כגון ענייני אמונה והלכה למעשה – לא רק שמותר לה ללמוד אלא חייבת, כדי לקיים תפקידה כמורה כהלכה. וכשם שחובתה ללמוד הלכות ומוסר לצורך קיומה הרוחני, אם היא נושאת בתפקיד של מחנכת ומורה ולשם מילוי תפקידה היא צריכה ללמד משניות – הרי שיש מקום לומר בהחלט שזה נכלל בחובתה.
^ 5.עיינו ב"ספר חסידים" (סי' שיג), שהאריך להסביר שכל מה שהאשה צריכה לעבודת ה' שלה היא צריכה ללמוד, ומותר לאביה ללמדה, וממליץ שהאב ילמד את אשתו ובתו. והביא ראיה מהשונמית, שהלכה לשמוע את הדרשות של הנביא אלישע בשבתות ובראשי חודשים. כך גם הסביר את הימצאות הנשים ב"הקהל", ודלא כט"ז (לעיל הערה 2). ה"ספר חסידים" איננו מחלק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה, אלא שם את הדגש על לימוד הלכות שנצרך גם לנשים, והביא ראיה לכך מנשות הדור של חזקיה מלך יהודה, שידעו הלכות טהרות וקדשים. ובשו"ת "בני בנים" (ג סי' יב) טען שכיוון שגם תורה שבעל-פה כבר כתובה, האיסור ללמד בתו תורה שבעל-פה איננו תקף, כי הכול כתורה שבכתב, עיי"ש. ראוי לפי זה שהמשניות הנלמדות בתכנית הלימודים יהיו בנושאים שיחזקו את עבודת ה' ואת שמירת המצוות של התלמידות.
^ 6.בשו"ת "בני בנים" (שם) האריך להוכיח כי אם יש איסור הוא רק על האב כלפי בתו, ואולי רק על בתו הקטנה קודם שהוברר מה מידת רצינותה. כן דעת שו"ת "מעיין גנים" (הובא ב"תורה תמימה" דברים יא, יט אות מח).
^ 7.ב"שו"ע הרב" (הל' ת"ת פרק א סעיף יד) כלל לא הביא את האיסור לכתחילה לגבי תורה שבכתב, נראה שהכריע שאין כלל איסור ("ציץ אליעזר" שם), וגם לגבי תורה שבעל-פה נימק את הדברים שרוב הנשים אינן רוצות להתלמד, וכן מוציאות את הדברים לדברי הבאי – מה שאי אפשר לומר כלל וכלל לגבי מורות לתורה שבעל-פה, שכל עניינן הוא ללמד את ילדי ישראל תורה. כן מצינו ב"דרישה" (על הטור יו"ד סי' רמו ס"ק טו), שאם למדה מעצמה כבר יצאה מן הרוב הנזכר בראשונים. וכן דייק בשו"ת "עשה לך רב" (שם).
^ 8.עיינו בדבריו הארוכים של ה"עלי תמר" על הסוגיה בירושלמי בסוטה, שהביא רשימה ארוכה מאוד של נשים למדניות, מימי מרים ובנות צלפחד דרך ימי השופטים, כגון דבורה הנביאה ויעל (עיינו גם בתרגום יונתן על הפסוק "מנשים באהל תבורך", המסביר אותו על נשים היושבות בבית המדרש ועוסקות בתורה) ועד תקופת האחרונים, כגון אמו של ר' עקיבא אייגר. הוא מביא ראיה מהנשים שהגמרא מזכירה, היודעות לקרוא בתורה אלא שאינן עושות זאת מפני כבוד הציבור (מגילה כג) ומדברי התוספתא (כלים ב"מ פ"א ה"ו) המשבחת את דעת ברוריה שחלקה על רבי טרפון, וכן מדברי התוספתא המביאה שחלקה על אחיה בתו של רבי חנניא בן תרדיון וקלסה את רבי יהודה בן בבא (כלים ב"ק פ"ד ה"ז הלכה יז). ובירושלמי (כתובות פ"ה ה"ב) מובא שרבי יהושע בנו של רבי עקיבא נשא אשה על מנת שתלמדו תורה. עוד הביא שם בשם שו"ת התשב"ץ (ג סי' עח) אודות הרבנית אשת הרב רבי יוסף אבי הרב מתיתיה טרייביש מפריז, שתירצה תירוץ וחידשה חידוש בהסבר דברי חז"ל. גם בשו"ת מהרש"ל סימן כט הביא אודות הרבנית מרים בת הגאון מהור"ר שפירא שלימדה בישיבה הלכה מאחורי וילון לפני בחורים מופלגים. ובשו"ת מהרי"ל נשא ונתן בהלכה עם אשה חכמה (סי' ע סעיף ב, סימן עו בדפוס החדש). גם רבנו פתחיה מרגינשבורג מספר על בתו של ר"ש הלוי בן עלי מבגדד, שהיה ראש הישיבה שם, ובתו הייתה מלמדת דרך חלון את התלמידים. בדורות מאוחרים יותר התפרסמה אשת הסמ"ע כתלמידת חכם, וסבתו של ה"חוות יאיר" זכתה שספרו ייקרא על שמה, בגלל חוכמתה. ועוד רבות שהוא מונה אותן בשמן מתקופת האחרונים. נוסיף עליהן את האשה החכמה מאבל בית מעכה שלימדה את יואב בן צרויה פרק בהלכות מוסר, ודבריה נפסקו להלכה על-ידי הירושלמי והרמב"ם.
^ 9.עיינו לעיל בהערה 2.
^ 10.כדברי הגרח"ד הלוי, רבה של תל-אביב (שם בסוף דבריו): "אבל בזמנינו, שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה יגרעו דברי תורה?" ועיינו לעיל בהערה 2 עדות גם על דעתו של הגר"מ פינשטיין בנדון.
^ 11.הובאו בספר "האשה וחינוכה" (עמ' 158-159).