שאלה:


תשובה:
היחס לכסף במשפחה הוא מוקד, ולפעמים גם מוקש לא קטן. אנו זקוקים לכסף כדי לקנות כל דבר. מוצרי יסוד כמו לחם וחלב, וגם מוצרי מותרות. היחס שלנו ההורים, לכסף, הוא הקובע גם את יחסם של ילדינו. אנו מתייחסים לכסף בשני כיוונים: האחד, הכסף שלנו. והשני, הכסף שאינו שלנו . פגשתי פעם אדם שכף ידו השמאלית היתה קשה והעור היה מעובה. שאלתיו ממה זה נגרם לו. הוא סיפר שבילדותו שלח ידו בממון אחרים, ובא לביתו. אביו שאל אותו מנין הכסף, והוא ניסה להתחמק אך אח"כ הודה בגניבה. אביו נטל סכין עבה, ליבן אותה ע"ג האש, וציוה עליו להושיט את כף ידו השמאלית. הוא שם את המתכת הלוהטת ע"ג כף ידו, וצוה עליו: סגור את היד. בעל כורחו, החזיק בידו את הסכין, ולאחר שניות, התעלף. לאחר שיצא מבית החולים בו טופל בכוויה קשה בכף ידו, קרא לו אביו ואמר: מעתה זכור: יד ימין מיועדת לקחת ממון שלך. ויד שמאל מיועדת, לא לגעת בממון שאינו שלך. ומאז, סיים דבריו, ואמר לי: "כל פעם שאני נוגע במה שאינו שלי אני מרגיש כאב ביד שמאל". כמובן שאנו לא נחנך את ילדינו ע"י גרימת נזק. הבאתי את הסיפור כדי להמחיש עד כמה אנו חייבים להחדיר לילדינו את שתי הזוויות הנוגעות לכסף: כסף שלנו וכסף שאינו שלנו.
ולענייננו: הורים שברור להם שאין לשלוח יד בממון אחרים, וכך הם נוהגים גם הלכה למעשה, חובתם להעביר זאת לילדיהם, בעוצמה החזקה ביותר. השאלה היא: כיצד? פניה לילד מתבססת על "מה לא לומר לו", ואח"כ "מה כן לומר לו". בשום אופן אסור לפנות אליו בהאשמה: מדוע גנבת , זה אסור, הקב"ה כועס עליך וכו'. צריך לזכור שהתורה פוטרת ילד מאחריות גם לגניבה "עבד וקטן פגיעתן רעה", לכן קטן פטור על נזק שהוא גורם לאחרים, וגם על שליחת יד בממונם. בנוסף לכך, אם מאשימים ילד בדבר מה, הוא מרגיש צורך להתגונן, וההתגוננות הראשונה היא ההכחשה. לכן צריך לומר לו רק דברים חיוביים, מבלי להזכיר את מעשה הגניבה. למשל: "בננו היקר, כסף זה דבר ששייך רק לאבא ואמא. אם יש לך צורך לקנות משהו, אבא ואמא יקנו לך בשמחה. אבל אף פעם אל תנסה לקחת לבד". לאחר אמירה כזאת, הילד יכחיש ויאמר: לא לקחתי, זה לא אני וכד'. ומיד צריך לענות לו, ש"אנחנו לא מדברים על מה שלקחו מהארנק שלנו", אלא כנושא כללי: לא לוקחים כסף בלי רשות אבא ואמא!
מה פשר ההתנהלות הזאת? בכך אנו מרוויחים הכל. מחד, אנו לא תוקפים את הילד, לא גורמים לו להתבצר בעמדתו ולסרב לשמוע את דברינו. מאידך, אנו מבהירים לו שכנראה אנו יודעים שהוא שלח ידו בכסף, ועם זאת, לא מאשימים אותו. בכך נפתח הפתח לתיקון לעתיד.
אנו מעבירים לו מסר ברור: יד אחת לוקחת מה ששלך-שלנו. יד שניה, לא לגעת בממון שאינו שלך.
ובשאלה, האם להסתיר את הכסף המזומן: אפשר להצניע שטרות כסף. אך במקביל, אני ממליץ שלא להסתיר כסף קטן, מטבעות של שקל אחד וכד'. אפשר להחזיק מטבעות בארון ידוע, שגם הילדים יודעים זאת. בכך ברור להם שאנו סומכים עליהם ונותנים בהם אמון מחד, ומאידך, איננו מסכנים סכומים גדולים העלולים לסנוור עיניים, לילדים או לזרים.