ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כישלון בחינוך. מה עושים?! ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קוממיות אדני הבית חינוך ילדים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תש"ע

כישלון בחינוך. מה עושים?!


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל

שאלה: לפני כשלושה חודשים השארנו את הילדים ישנים בבית, ויצאנו לכמה דקות, מתוך בטחון שלא יתעוררו. אחד הילדים התעורר, וכאשר שם לב שאנו לא בבית בכה וצעק והעיר את שאר הילדים. חזרנו "לחגיגה". כמובן שקבלנו על עצמנו שלא להשאירם בלא שמרטף, אבל זה לא כל כך עזר, וכבר תקופה שהילד נמצא בחרדה. כל פעם הוא שואל אותנו, אבא ואמא, אתם הולכים? תעזבו אותי לבד? אנו חוששים שזה פגע בביטחון שלו.

תשובה: אחת הנטיות של הורים היא, לחוש רגשות אשמה כלפי ילדיהם. בעקרון, רגשות אשמה יש בהם צדק, אבל כמו לכל נטיה, צריך לשים להם גבולות. גם כאשר אדם נכשל ועובר עברה, יש לנו את ימי חודש אלול, לרחמים וסליחות, ואחר כך את ראש השנה ויום הכיפורים, כדי לנקות את עצמנו מהרבב שדבק בנו בעבר, ולפתוח דף חדש בחיינו. כך גם בכשלונות שלנו כהורים ביחס לילדינו. יתכן שהיתה טעות בכך שעזבתם את ילדיכם בלא השגחה, אבל על כל טעות, יש תיקון על ידי תשובה וקבלה לעתיד. מה שקורה אצלכם הוא, שיש לכם ילד חכם, ברוך ה', והוא חש את רגשות האשם שלכם על כך ש"הפקרתם" אותו. הוא רוכב על תחושה זו, ועושה מאמצים גדולים לשמר אצלכם את המחשבה וההרגשה הזאת. הוא פשוט לא מאפשר לכם "לשכוח ולסלוח" לעצמכם. לשם כך הוא דואג לכל אורך התקופה, לשאול אתכם אם אתם מתכוונים שוב להשאירו לבדו. חישבו ושימו לב, מה עושה לכם השאלה התמימה של בנכם? היא מחזירה אתכם לאותו רגע בו שבתם הביתה, כדבריכם, ל"חגיגה" של בכי וצעקות. אם תשאלו, מדוע הוא עושה זאת? התשובה ברורה: על ידי השאלות הללו, הוא זוכה בכל פעם מחדש לתשומת לב. לא מפני שאתם מפנקים אותו וכד', אלא, במובן מסוים הוא נמצא במרכז המחשבות שלכם. פעמים רבות במהלך סתם יום של חול אתם שוקלים האם לצאת מהבית וכיצד. עבורו זה רווח גדול, מפני שהוא למעשה מנהל חלק נכבד מחייכם. על פיו, על פי הרגשותיו, חרדותיו וכד', מתוך ניצול הרגש שאכן חטאתם כלפיו, לפי זה אתם מחליטים על התנהלותכם. זוהי דוגמא מובהקת של הצלחה במשיכת תשומת ליבכם.
אם כן, מה עושים? הנני מציע לכם לעבוד בשלושה שלבים:
השלב הראשון הוא, לעבוד עם עצמכם, כהורים המסייעים איש לרעהו, ולהשתחרר מאשמה. אכן, חטאתם, עוויתם, פשעתם, אבל עשיתם תשובה ואין עוד המשך לעניין. בעניין זה אל תשאירו אפילו חריץ פתוח, אלא דאגו ל"פיניש ביזנס", עסקים פתורים. אם תשאירו סדק, הבן היקר ידאג להרחיבו.
השלב השני , התנתקות מהתלות בחרדות ובתגובות שלו. הרגישו עצמכם כהורים עצמאיים, המקבלים החלטות לפי האמת שלכם ולא לפי הרגשות בנכם. אם אתם צריכים לצאת מהבית, והבן שואל, אבא אמא, אתם משאירים אותי לבד? אל תרגישו לחץ מהחרדה שלו. השיבו לו בשיא האמת והפשטות: ילד חמוד שלנו אם נצטרך, נלך, ונדאג שלא תישארו לבד! אל תפרטו, עם מי ישארו הילדים וכד'. אינכם חייבים דו"ח לילדיכם. ואם הינכם צריכים לצאת שניכם, זו זכותכם, מתוך אחריות להשגחה על ילדיכם.
השלב השלישי הוא, השתחררות מהחשש שמא הטראומה שעבר הבן תשאיר רישומה לעתיד. אם תחששו, זוהי ערובה לכך שאכן תשאר אצלו, "שריטה" בעתיד. אם תהיו בטוחים שהארוע החד פעמי מהעבר לא יפגע בו בעתיד, הבטחון שלכם זורם אליו, ובודאי שהוא יצא ללא כל פגע בעתיד.
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il