בית המדרש

  • מדורים
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב גץ

לוחם על משמרת הקודש - הרב גץ

מאחורי חזותו המלאכית של הרב המקובל מאיר יהודה גץ זצ"ל עומדת דמות לא שיגרתית של תלמיד חכם ארץ ישראלי שחיבר בין שמיים וארץ.

undefined

הרב אליעזר מלמד

סיוון, תשס"ג
7 דק' קריאה
נזדמן לידי הספר 'רב הכותל' בעריכת שמחה רז (הוצאת 'קול מבשר'), על מסכת חייו של הרב מאיר יהודה גץ. בספר דברים מופלאים על אישיותו הרבגונית של רב ומקובל, גיבור ואוהב ישראל.

הרב מאיר יהודה גץ נולד בתוניס בשנת תרפ"ד. בהיותו בן 18 הוסמך לרבנות. בן תשע עשרה התחתן, וכשהגיע לגיל עשרים ושתיים נתמנה לרב של קהילה קטנה בתוניס. שם שימש גם כחזן, שוחט, מוהל ועורך נישואין. כדי לקבל הכרה מטעם השלטונות לערוך נישואין וגיטין, למד משפטים בהתכתבות, וקיבל הסמכה כעורך דין ונוטריון.

עד הגיעו לאותה קהילה לא היה בה תלמוד תורה, וכשרצה להתחיל ללמד את הילדים, אמרו לו שאינם רוצים ללמוד.
שאלם הרב: אז מה אתם רוצים לעשות?
ענו לו: לשחק כדורגל.

"בסדר גמור" השיב הרב, "חכו לי מעט". רץ לביתו ושב לאחר כמה דקות כשהוא לבוש בגדי ספורט ואמר: "בואו נשחק יחדיו". הילדים התלהבו מהרב הצעיר, ולאחר המשחק הם כבר רצו ללמוד אתו תורה.

הרב גץ היה פעיל בתנועה הציונית, ובהשפעתו עלו משפחות רבות לארץ (אלה שלא עלו לארץ היגרו לצרפת, שם התרחקו מאוד מהדת, וכשבעים אחוז מבניהם ונכדיהם התבוללו). בעקבות המתיחות שהתעוררה עם הערבים, ובהשפעת התנועה הציונית, דאג הרב גץ שבני הנוער יתאמנו בנשק, כדי שיוכלו להגן על עצמם ועל בני ביתם בעת פרעות.
בכל שיחה ושיעור כמעט היה הרב מדבר בשבח ארץ ישראל ובחשיבות העלייה לארץ. ואכן עלה בידו לשכנע רבים לעלות.

הנהגת הקהילה בכרם בן זמרה
בשנת תש"ט, בהיותו בן עשרים וחמש, עלה לארץ עם אשתו וארבעה ילדים. לאחר תקופה במעברה, נתבקש על ידי תנועת הפועל המזרחי לעלות להתיישבות בצפון הגליל, בכפר שננטש מתושביו הערבים, ולשמש בו "כמשרת בקודש" - רב, חזן, מוהל ושוחט. לאחר מכן שימש גם כמנהל בית הספר האזורי. לימים נקרא המקום כרם בן זמרה.

תנאי החיים במושב היו קשים מאוד. רבים מהעולים לא הורגלו למלאכת החקלאות, והרב היה מחזקם ומעודדם על שזכו במצווה העצומה של יישוב הארץ. השפעתו הגיעה גם למושבים הסמוכים, עלמה ודלתון. אומרים שלא היו צריכים שם שוטרים ושופטים, כי הרב היה בורר ומכריע בכל הסכסוכים, והכל היו מקבלים את דעתו.
רבים מתושבי היישוב הגיעו ארצה כיהודים שאינם מקפידים על שמירת מצוות. בדרך אגב נקלעו ליישוב של הפועל המזרחי. בפיקחותו וחביבותו המיוחדת ידע הרב גץ לקרבם לתורה.

מתוך חזון של קיבוץ הגלויות, ביקש מהסוכנות שתביא למושב עולים מכל העדות. כולם היו מתפללים ביחד בכל ימות השנה. בראש השנה נחלקו לשני מניינים, והרב גץ שהיה בעל קול חזק וערב, ואף הכיר את כל הנוסחים על מנגינותיהם, היה ביום הראשון משמש כחזן ותוקע במניין האשכנזים וביום השני במניין הספרדים.
כשראה שהמתיישבים באזור מזניחים את חצרותיהם, ביקש מהמורה לחקלאות להכין שתילים לילדים ולהדריכם כיצד לטפח את גינותיהם. מראה המושבים השתנה לבלי הכר.

חסד והכנסת אורחים
אחד עשר ילדים היו למשפחת גץ. בהיותה מטופלת בילדים רכים, היתה הרבנית אסתר עסוקה תמיד בבישול, אפייה וכביסה. למרות זאת ביתה היה פתוח לרווחה. מעדנים תוניסאיים ערבים לחיך גדשו את שולחנה, וכל הנכנס רעב לבית הרב יצא שבע. לכל דכפין בישלה: לטרקטוריסטים שעבדו בשדות, לקציני צבא שאכלו על שולחנם מדי יום, לתלמידים שהגיעו לאחר הלימודים ולחברי המושב שבאו להיוועץ ברב. ידוע היה באזור הצפון, שכל הזקוק לבית חם, לארוחה דשנה ולאוזן קשבת, עליו לפנות לבית הרב.

פעם קנה שש כבשים ונתנם לרועה שיגדלם למענו. כששאלו הרועה לשם מה זקוק הרב לכבשים, ענה: "בני, המצב במושב קשה. האנשים חיים במחסור גדול. קניתי את הכבשים כדי שבכל חג נוכל לשחוט כבש ולבשלו ולשמח בו את כל תושבי הכפר".
עם כל המעמסה שבטיפול במשפחתם מרובת הילדים, אימצו הרב והרבנית ילדים עזובים, חולי גוף ונפש. כמו כן שימש הבית כתחנת מעבר. ילדים באו לימים מספר עד אשר נמצא להם מקום קבע, או עד שנקלטו במסגרות לימודיות.
בבית המשפחה היה חדר לבנים וחדר לבנות. על פי מספר המיטות שהוצעו בלילה ידעו ילדי המשפחה אם בלילה יגיעו ילדים לביתם וכמה. וסימן נוסף היה נקוט בידם: על פי מספר הכריכים שהאם הכינה בלילה ליום המחרת, ידעו אם יתווספו באישון לילה עוד ילדים למשפחתם...

צבא
היו שניסו לשכנעו להשתמט מהשרות הצבאי, שהרי רב הוא, תושב יישוב ספר ובעל משפחה ברוכת ילדים, כך שלפי כל הדעות ביכולתו לקבל פטור מהשרות.
אולם הוא רצה בכל מאודו לשרת בצבא ישראל.
שרותו הצבאי אמנם היה קצר, אבל כיוון שזכה להערכה מצד מפקדיו, נשלח לקורס קצינים וסיימו בהצלחה מרובה. כשמצב הביטחון בצפון החל להתערער נתמנה הרב גץ למפקד החבל.

את היחס הזה לצבא השריש הרב גץ בקרב בניו, שכולם שרתו ביחידות קרביות. זכה הרב וגם נכדיו ממשיכים בדרכו ומשרתים ביחידות קרביות, ומהם שמשרתים היום ביחידות העילית המובחרות ביותר בצה"ל...

מלחמת ששת הימים
ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הגיע בנו יאיר למצוות. בר המצווה נחוג במושב בן זמרה ברוב שמחה.
באותו יום קיבלו צו גיוס תושבים רבים, וביניהם הרב, בנו אבנר, וחתנו ציון. בלילה ישב הרב עם בנו וחתנו ולמדו בצוותא בהלכות מלכים לרמב"ם על חובת היציאה למלחמה. אבנר מאורס היה, ואמור היה להתחתן מספר שבועות לאחר מכן. אמר לו אביו: "בני, אפילו חתן מתחת לחופתו יוצא למלחמת מצווה".

באותו בוקר הכינו את תרמילם, נפרדו בציפייה לישועות ולנחמות ופנו לדרכם ולקיום חובתם.
הרב שימש במלחמה כמפקד האזור, רץ ממושב למושב, בדק שהתושבים נמצאים במקום מוגן, פקד על החיילים באזור, עבד ללא לאות ימים רבים ללא שינה. אט אט החלו לזרום ידיעות על ניצחונות המלחמה: שחרור סיני, שחרור עזה, שחרור שכם, שחרור הגולן. והנה ביום השלישי הגיעה הידיעה על שחרור ירושלים.
השמחה הרקיעה שחקים, חלום הדורות התגשם. תוך כדי פעילות וריצה הספיק הרב עוד לכתוב שיר תהילה לבורא עולם. אולם כשתושבי כרם בן זמרה התאספו להרים כוסית לחיים ולהודות לבורא עולם, אמר הרב: "כל עוד איני בטוח שכל ילדי המושב שבו בשלום הביתה - איני שותה".

אבנר
שבועות מספר לאחר מלחמת ששת הימים היה אמור אבנר לשאת לאשה את בחירת לבו. לפני כניסתו לקרבות על ירושלים, כתב גלויה לאביו: "אבא, אנחנו הולכים להילחם במקום שתשמח מאוד שהיינו שם". כיוון שהיה אסור לכתוב פרטים על הקרבות, רמז אבנר לאביו שהוא הולך להילחם על ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו. חבריו סיפרו, שבתוך המולת ההכנות לקרב התפנה אבנר ללמוד בהלכות מלכים לרמב"ם.

כחבלן בחטיבת הצנחנים, נמנה אבנר על החיילים הראשונים שפילסו את הדרך בין הבונקרים המבוצרים וגדרות התיל לכיוון חומות העיר העתיקה. אש תופת ניתכה עליהם מכל עבר, אולם אבנר וחבריו דבקו במשימתם - לפלס את הדרך לחבריהם הנערכים להסתערות.
כשהוא שועט קדימה עם חבריו, שמע אנקת כאב מפי אחד החיילים שנפצע. תחת אש כבדה שהמטירו החיילים הירדנים מהחומות, פינה את הפצוע וחזר לחבריו. כך דילג על שורה של בונקרים וגדרות תיל. שעה קלה לפני הפריצה אל תוך החומות נפצע קשות. חבריו זינקו אליו, חילצוהו ומשכוהו למחסה ולטיפול, אך לשווא.

בשמוע הרב את הבשורה המרה, קרע קריעה ואמר בדמע: "צריך לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה."
בהגיעו הביתה ראו בני ביתו את בגדו קרוע, והבינו שאבנר נפל. קולות בכי וזעקות פרצו מהגרונות ומלאו את חלל הבית ואת רחבי היישוב. בחדרי חדרים בכה הרב מרה, אך כלפי חוץ שמר על איפוק וחיזק את בני המשפחה ואת המנחמים, בציינו מה גדולה היא מצוות קידוש ה'.

עלייתו לירושלים
האבל היה כבד מאוד על הרבנית, שהתאמצה לנסוע בכל שבוע לפקוד את קבר בנה בהר הרצל. כדי להקל מעט על סבלה של אשתו, החליט הרב גץ לעבור לתקופת זמן לירושלים. בירושלים יכול להתפנות יותר ללימוד חכמת הנסתר, שעוד בתוניס התחיל לעסוק בתלמודה. תוכניתו של הרב היתה לחזור בתום השנה לכרם בן זמרה, אולם כיוון שכבר עלה לירושלים, נזכרו בו, ונזכרו בבנו שנפל על כיבוש ירושלים, ומטעם משרד הדתות והרבנות הראשית נתמנה בהיותו כבן ארבעים וחמש לשמש כרב הכותל.

רב הכותל
קשה לתאר את כל החסדים והטובות שעשה הרב גץ בהיותו רב הכותל. אל הכותל מגיעים כולם, והוא בעיניו הפיקחות היה רואה את סבלם ומסייע כמידת יכולתו. פעמים רבות הגיעו לכותל מסכנים ושבורי לב, והרב היה מעודדם ומדריכם, ופעמים רבות שהכניסם לביתו, והרבנית היתה מכינה להם מעדנים תוניסאיים.
הרב הקפיד על נקיון הכותל, וכשהיה רואה לכלוך, היה מתכופף להרימו.
חשוב היה לו מאוד, שכל אדם שיבוא לכותל המערבי ירגיש התעלות וקרבת אלוקים.

פעם נכנס אצל הרב תייר מצרפת, לבוש במכנסיים קצרות, ועל ראשו כיפת קרטון, והוא בוכה. בצרפתית אמר לרב: גנבו לי בכותל שלוש מאות דולר ואין לי כסף לחזור לצרפת. הרגיעו הרב ואמר: יהודי יקר, לא ייתכן שבכותל יגנבו לך, אולי איבדת את הכסף במקום אחר. ותוך כדי דיבור הוציא ממגרת החסד שלו סכום של 300 דולר, הושיט לתייר והוסיף: "קח וה' יעזור לך, צאתך לשלום, ואל תשכח את הכותל".
לאחר מכן הסביר לתלמידיו, כי לא רצה שאותו תייר יצא בהרגשה רעה מהכותל, ויתרחק מתוך כך מהיהדות ומארץ ישראל. לימים אותו תייר התחתן ועלה עם משפחתו לארץ, התחזק באמונה ואף החזיר לרב את הכסף.

לעיתים ניסו רמאים לנצל את טוב ליבו, אך הוא היה פיקח וידע להסתדר עימם.
פעם פנה אליו יהודי וטען שהוא זקוק להלוואה כדי לערוך ברית לבנו.

הרב חשד בו, אך לא רצה להעליבו, ולכן אמר: "יש לי ישיבה וניתן לערוך בה את השמחה. לך לאשתך, תחשבו כמה מוזמנים יש לכם ואיזה תפריט אתם רוצים, ואנו נסייע לכם ככל יכולתנו". אותו רמאי כבר לא חזר אליו יותר.

כשהתחיל לשמש כרב הכותל, נתגלה לפקידי משרד החוץ כי הרב גץ דובר שפות רבות, ומטעם משרד החוץ היו פונים אליו כדי שיקבל בכותל המערבי את מנהיגי המדינות שבאו לבקר בארץ. עם כולם היה מדבר על קדושת הר הבית והכותל, והיה מזרזם להתפלל, כדברי הנביא: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". בנוסף לכך היה מדבר עמהם על יחסם לישראל.
אדריכלים רבים הציעו תוכניות, כיצד להפוך את רחבת הכותל למקום מרשים יותר, שיבליט את מעמדו כמרכז הרוחני. אך הוא התנגד לתוכניותיהם, ונימק זאת בכתב: "עם כל הכבוד שאנו רוחשים לכותל המערבי, הריהו רק החומה החיצונית של הר הבית, ולמה נתעלם משטח בית מקדשנו שהוא גולת הכותרת של מאוויינו?".


קבלה
הרב גץ זכה ללמוד קבלה אצל הרב מרדכי שרעבי והרב עובדיה הדאיה, עד שנעשה לאחד מגדולי הבקיאים והמעמיקים בחכמת הקבלה. אמנם בקבלה מעשית סרב לעסוק, על פי אזהרת האר"י ז"ל.
בכל לילה, בשרב ובשלג, היה קם לקראת חצות, טובל, נכנס למנהרות הכותל אל מול מקום בית קודש הקודשים, מתעטף בשק ואומר בבכייה את סדר תיקון חצות. לאחר מכן עסק בקבלה עד תפילת ותיקין. גם התקפי הלב שעבר לא מנעוהו מלהמשיך במנהגו.
היה מקפיד להתפלל על פי כוונות הרש"ש.

עוד בהיותו בכרם בן זמרה היה רגיל ללבוש גלבייה לבנה ותרבוש לבן, כמנהג המקובלים הספרדים.
בהגיעו לירושלים, רצה להתחבר לכל העדות והמנהגים, וביקש שיכינו לו קפוטה חגיגית לבנה, ושטריימל חסידי בצבע לבן. כך שילב בלבושו את מנהג המקובלים עם לבוש החסידים.

ישיבת המקובלים בית א-ל
בכ"ד שבט תשל"ד, יום הזיכרון לרב המקובל עובדיה הדאיה, חודשו הלימודים בישיבת המקובלים בית א-ל שבעיר העתיקה, והרב גץ החל ללמד קבלה. במשך השנים הצליח לקבץ בישיבה תלמידים מקשיבים שהלכו ונתגדלו בתורת הנסתר.
בסוף שנת תשנ"ה נשלמה בניית בית המדרש הקבוע של הישיבה. חנוכת הבית היתה אמורה להתקיים בתחילת תשנ"ו, אולם הרב החליט להקדימה, וכשהראשון לציון הרב מרדכי אליהו שליט"א ביקש ממנו לדחות את האירוע בשבוע, ענה לו הרב גץ: "אינני יודע אם אוכל בשבוע הבא". חנוכת הישיבה התקיימה בי"ח אלול תשנ"ה, בהשתתפות רבנים ואישי ציבור. הרב התרגש מאוד, שמח ובכה.

בכ"ג אלול תשנ"ה נסתלק הרב מאיר יהודה גץ לגנזי מרומים.
תלמידיו הנאמנים ממשיכים את דרכו במנהגי החסידות על פי הקבלה, ובלימוד הקבלה בעמקות ובדקדוק על פי משנתם של האר"י והרש"ש. צאצאיו הרבים ממשיכים בדרך התורה והמצוות, בצדקה וחסד, ועוסקים ביישובו של עולם. כמחציתם מתגוררים ביהודה ושומרון.
על כמותו אמרו: "אנשי אמונה אבדו, באים בכוח מעשיהם, גיבורים לעמוד בפרץ, דוחים את הגזרות".
(פורסם בעיתון "בשבע").
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il