ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בענווה, לא בענבים ;">

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשע"א

בענווה, לא בענבים


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה

הלילה הגדול
הציפיות לקראת ליל הסדר עצומות. זה הלילה שבו נעשו ישראל לעם. מאז ועד היום בוקעת בלילה זה אלומת נצח את כל המסכים ומאירה את מחשכי העולמות. והאור הולך ומתעצם על ידי הסיפור ביציאת מצרים, וההכרה בתפקיד הגדול שהועיד ה' לישראל, להביא גאולה לעולם.

בלילה זה ההורים מעבירים את המסורת המקודשת לבניהם. בהתאם לערכו הגדול של ליל הסדר - נתחברו פירושים רבים מספור להגדה של פסח, וסיפורים רבים סופרו על הנהגת גדולי ישראל בלילה זה. וכל המוני בית ישראל מרבים לטרוח לקראת הפסח - בניקיון הבית, בביעור החמץ, בקניית המצות והיין ובהכנת התבשילים הטובים. וגם מרבים להתלבט בשאלה היכן יהיו בליל הסדר.

וישנם יהודים טובים שמתכוננים לחג בלימוד פירושים שונים שנתחברו להגדה, ומסמנים לעצמם את הרעיונות שהם מתכננים לומר בהרחבה בליל הסדר, כדי שיזכו להימנות בכלל הצדיקים שהרבו לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה.

האכזבה והתסכול
והנה מגיע הלילה הגדול והנורא, ולעיתים האכזבה גדולה. הלמדנים מנסים לומר דברי תורה, ובני משפחתם מתקשים להתרכז בדבריהם ולעמוד על עומק כוונתם, במיוחד כאשר הם רעבים. מתברר גם שרמתם של הילדים לא מתאימה לכל אותם דיוקים ופלפולים. והנשים הצדקניות שטרחו כל כך על הכנת הבית, הסעודה והילדים, עייפות מדי. ואז מבקשים מהילדים הקטנים שיאמרו דבר תורה, והגדולים משתעממים. כשהגדולים אומרים דבר תורה, לא תמיד מבינים את כוונתם, ולעיתים הרעיונות מאולצים. והילדים הקטנים כל הזמן רוצים לקום, ואם הם יושבים אזי הם שואלים מתי כבר יאכלו את המצות ודעתם מוסחת לכל מיני דברים. ורק כאשר מבקשים מהם לשיר 'מה נשתנה' הם פתאום משתתקים בביישנות.

והאדם נזכר בכל התמונות היפות שצוירו וצולמו על ליל הסדר. בכולן הילדים יושבים בשקט, לא מוציאים הגה, או עומדים על הכסא ושרים בשמחה ובדבקות 'מה נשתנה', ורק אצלו מבוכה ומבולקה.

ענווה
הגאווה היא אחת הסיבות לאותו תסכול. לו היו נגשים אל הסדר בענווה, היו מבינים שכל זמן שזכו לומר קידוש על היין, ואמרו יחד עם הילדים פסח, מצה ומרור, וסיפרו קצת ביציאת מצרים, אמרו הלל, אכלו מצות בהסבה, אכלו כרפס ומרור, שתו ארבע כוסות, אכלו סעודת חג, אמרו ברכת המזון, הרי שזכו לכל המעלות הקדושות של הלילה. ואת זה הילדים זוכרים עד סוף ימיהם בערגה. ואין זה משנה כל כך אם היה שם הרבה רעש, או עם מי עשו את הסדר, אלא כל שזכו לקיים את המצוות כהלכתן, הרי שהעבירו את המסורת המקודשת לדור הבא.

הגאווה גורמת לאדם שבמקום לשמוח בקיום המצוות המיוחדות של הלילה הקדוש, הוא רוצה להתפאר בנימוסי משפחתו. במקום להיות מרוצה מהנוסח השלם והמופלא של ההגדה, הוא רוצה להתהדר בחידושי התורה שהצליח ללקט. ובאמת ראוי לו שייצא מאוכזב ומתוסכל מליל הסדר, שעל ידי כך יוכל לחזור בתשובה, ויזכה לעשות את הסדר בענווה.

ארבע כוסות יין ולא מיץ ענבים

ישנה עוד טעות שרבים נכשלים בה, שאינם שותים ארבע כוסות יין כפי תקנת חכמים. לא עלה כלל על דעת חכמינו ז"ל שיקום איזה דור שבמקום לשתות ארבע כוסות יין ישתה ארבע כוסות של מיץ ענבים. שכן עיקר טעם תקנת שתיית ארבע כוסות, כדי שנקיים את מצוות הלילה בשמחה וחירות, והשותה מיץ ענבים לא מקיים את המצווה כתקנתה. ובדרך כלל אלה האנשים שבמקום לשמוח במצווה רוצים לייגע את המסובים בכל מיני פלפולים ודקדוקים שקיבצו מכל ההגדות שקנו.

משל לאישה שבקשה מחברתה מתכון לעוגה מצוינת, וחברתה השמיטה מן המתכון את אחד המרכיבים המרכזיים, וכולם אח"כ מתפלאים מדוע העוגה לא יצאה טוב. ברוך ה', בזכות שאר המצוות הסדר יוצא טוב, אבל לא מספיק טוב, מפני שמרכיב מרכזי חסר בו.

בעבר לא היה מיץ ענבים בפסח
בעת שתקנו חכמים לשתות ארבע כוסות בליל הסדר, לא היתה אפשרות לשתות מיץ ענבים בפסח. שכן רק בעת הבציר, בחודשי אלול ותשרי, ניתן היה לסחוט ענבים ולקבל מיץ. אבל לאחר שעברו על המיץ שלושה ימים היה מתחיל לתסוס מהשמרים שבו, ולאחר ארבעים יום כבר היה נעשה יין. רק לפני כמאה וחמישים שנה למדו לפסטר את מיץ הענבים, כלומר להשמיד את השמרים שבו, כדי שלא יחמיץ. כך ניתן לשומרו כיום עד פסח.

קידוש היין
אמנם להלכה התירו חכמים לעשות קידוש על מיץ ענבים (ב"ב צז, ב; שו"ע רעב, ב). אבל זה היה בשעת הדחק, שכן היין היה יקר מאוד, ופעמים שהיה נגמר עד סוף העונה, ועד שהיין מהבציר החדש יהיה מוכן, התירו לעשות קידוש על מיץ ענבים.

כמה השתדלו לקיים את המצווה
סיפרו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה רגיש מאוד ליין, עד שנצרך בכל שנה לכרוך סודר על ראשו מפסח עד חג השבועות, מחמת כאב הראש שנגרם לו משתיית ארבע כוסות (נדרים מט, ב). אע"פ כן הקפיד לשתות ארבע כוסות, כי רק כאשר אדם נופל למשכב מחמת שתיית היין הוא פטור מהמצווה, אבל אם 'רק' כואב לו הראש עד חג השבועות, הוא עדיין חייב.

אמנם כיום שיש לנו מיץ ענבים, מי שהיין ממש גורם לו לכאב ראש, יכול להקל ולשתות מיץ ענבים. אבל מי שהיין לא גורם לו כל כך לכאבי ראש, היאך יקל ראש במצווה זו, שגדולי ישראל התאמצו כל כך לקיימה.

לא לחשוש
אמנם כן, מתוך מאה שיקפידו לשתות ארבע כוסות כהלכה, יהיו אולי עשרה שיכאב להם קצת הראש או שיהיו עייפים מדי, אבל לעומתם תשעים יזכו לקיים את הסדר כהלכה. מדוע שלא ינסו לפחות פעם אחת לעשות את הסדר כפי שהתכוונו חכמים?!

יש מנסים לצאת ידי המצווה ומערבים יין ומיץ ענבים, ואז מצד אחד כואב להם הראש, ומצד שני אינם שמחים. מפני שלפעמים מעט יין גורם לכאב ראש, ודווקא יותר יין משמח בלא כאב ראש. אלא עליהם לנסות לשתות בתחילה כוס מלאה של יין, ואז יוכלו לזכות לשמחה וחירות, כפי שתקנו חכמים. אמנם בכוס השלישית והרביעית, יוכלו כבר להעריך אם עדיף שישתו יין בלבד, או שעדיף להם לערב בו מיץ ענבים, שכן מצד הדין, לפי תקנת חכמים אפשר לצאת ידי חובה בשתיית כ-60 מ"ל יין בלבד, והשאר יכול להיות מיץ ענבים.

מי שהיין אינו טעים לו
גם מי שהיין לא טעים לו, ישתה את הכוסות כראוי. שעיקר טעם התקנה אינו מפני טעמו של היין, אלא מפני שאחר שתייתו שמחים ויכולים להרגיש חירות ולחוות את יציאת מצרים. אמנם לכתחילה כל אדם צריך להשתדל להדר ולקנות יין שטעים לו. אגב, מי שכבר התברר לו שהיין גורם לו לכאבי ראש, מוטב שישתה יין יבש משובח, שגורם לפחות כאבי ראש. ואפשר גם לקנות יין עם אחוז אלכוהול מופחת, או שינסה לערב ביין מיץ ענבים.

ייעודו של ליל הסדר
שתי מצוות נצטווינו בתורה ביחס לילדים. א) ללמדם תורה, ובתוך כך להרגילם לקיום המצוות, כי איך נלמדם על השבת בלי שיתרגלו לשומרה בפועל. ב) לספר להם על יציאת מצרים בליל הסדר.

ולכאורה קשה, שסיפור יציאת מצרים כבר כלול במצווה ללמוד תורה? אלא שעניין ליל הסדר הוא להעביר את הלפיד לדור הבא. אנחנו הרי לא נזכה להישאר בעולם הזה לנצח, יום אחד נעבור לעולם הבא. אבל הילדים, הדורות הבאים, הם ימשיכו לשאת את הלפיד. ובלילה הקדוש הזה אנו מספרים להם שה' בחר בנו להיות לו לעם סגולה, והוציאנו ממצרים, ונתן לנו את התורה, והנחיל לנו את הארץ (כמובא בתשובה לבן החכם - דברים ו, כג).

אמנם הילדים הקטנים עדיין אינם מבינים את מלוא משמעות האחריות המוטלת על כתפיהם, אבל לכן נצטווינו לחזור על ליל הסדר כל שנה, וכך משנה לשנה הם הולכים ומפנימים את הייעוד הגדול והנורא שמוטל על עם ישראל. את זה הם לעולם לא ישכחו.

ומה יועילו לזה פלפולים ודיוקים? לשם העברת הלפיד צריך לקיים את המצוות בענווה עצומה, ולקרוא את ההגדה בשמחה ובכנות. אבל אלה שמתרשלים בשתיית היין נוטים להטריח ולהלאות את המסובים בדרשות שסוטות מעיקר ההגדה.

עומק הפשט
אבל הנוהגים כהלכה, שותים בקידוש כוס מלאה יין, ועוד לפני תחילת ההגדה מוזגים לעצמם עוד כוס שנייה כדי לומר עליה את ההגדה. ומתוך כך הם מבינים שצריך לומר את ההגדה בשמחה ויראה, בהתרגשות והתלהבות, ללא אריכות יתירה, רק מוסיפים דברים קצרים שנוגעים לעומק הפשט. שמים לכך שיש ארבעה בנים שונים, וכולם מסובים יחד, ואל כולם צריך לדבר, לכל אחד בשפתו. עומדים על כך שפותחים בגנאי, ואין מתביישים לומר שבתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה, ועבדו בפרך במצרים, והמצרים השליכו את בניהם ליאור, והייסורים היו נוראים (מי ששתה יין, לפעמים מזיל כאן דמעה על ייסורי אבותינו ממצרים ועד השואה). אבל למרות הייסורים המשיכו להאמין ולפרות ולרבות עד שנעשו עם רב. וה' ברוב רחמיו וחסדיו בחר בנו מכל עם ולשון וגאלנו. "והיא שעמדה" - האמונה. ולא לחינם מרימים אז את כוס היין.

והוא יתברך מושל בכל, והתגלה בעולמו באותות ומופתים, והעניש את הרשעים בעשר המכות ובקריעת ים סוף. וכמה עלינו להודות ולשבח לו, ושוב מרימים את הכוס ואומרים בשמחה עצומה: "לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח וכו'". אומרים הלל ושותים כוס שנייה.

שלא להאריך
יש מהדרים שלא להאריך באמירת ההגדה, כדי שלא להטות את פשט הדברים לרעיונות שאולי חשובים במקום אחר אבל אין מקומם דווקא בליל הסדר. וכן יש מהדרים שלא יעברו יותר מ-72 דקות מסיום הקידוש ועד נטילת הידיים לסעודה (עיין פניני הלכה טז, 18). והרוצים להאריך צריכים להיזהר לומר דברים חשובים שאינם מייגעים את השומעים.

ומה שאמרו חכמים שכל המרבה לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה הרי זה משובח, עיקר הכוונה למה שלומדים לאחר סיום הסדר.

שיעור היין והכוס
קבעו חכמים שהכוס צריכה להכיל לכל הפחות 'רביעית הלוג' (פסחים קח, ב). לפי חישובים מעודכנים, שיעור זה הוא כ-75 מ"ל (פניני הלכה ברכות י, 11). ויש מחמירים שסוברים שהשיעור הוא 150 מ"ל (שיעור 'חזון איש'). והעיקר כדעה המקילה. וצריך לשתות לכל הפחות רוב 'רביעית' וכ'מלוא לוגמיו'. וכל השותה שיעור 'רביעית' - 75 מיל' בוודאי שתה כ'מלוא לוגמיו'.

אמנם צריך לדע, שאין כוונת חכמים שכך הוא השיעור הראוי לכוס של מצווה, אלא אמרו חכמים שמי שיש לו בעיה להשיג יין, או שהיין גורם לו לכאבי ראש, יוכל להסתפק ביין בשיעור 75 מ"ל וישתה רוב כוס. אבל לכתחילה ישתה בכוס גדולה יותר, כפי שמקובל ולא בקמצנות, ועל ידי כך יזכה לומר את ההגדה בשמחה וחירות, ותוך כך גם ייצא ידי שיטת ה'חזון-איש' (עיין פניני הלכה טז, 8, שמשמע מהפוסקים שנטו להחמיר ביין של ארבע כוסות).

נשים
אמרו חכמים (פסחים קח, א): "נשים חייבות בארבע כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס". מוסיף רש"י, שכן אמרו (סוטה יא, ב): "בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו". אמנם, כיוון שהאלכוהול משפיע עליהן יותר, אינן צריכות להדר לשתות הרבה, אבל ישתו לכל הפחות כשיעור 50 מ"ל יין בכל כוס, ואם ירצו יוכלו למלא את שאר הכוס במיץ ענבים.
מתוך העיתון בשבע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il