ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל
- מצוות ישוב וכיבוש הארץ
הסתכנות בסכנה רחוקה
כשם שמותר להכנס למצב של סכנה מסוימת לצורך פרנסה, כך מותר להכנס למצב של סכנה לצורך מצוה.
לצורך פרנסה מותר לטפס על עמודי חשמל ועמודי אנטנות גבוהים, ומותר לעלות על פיגומים גבוהים לצורך בנין, ומותר ללכת במדבריות שיש בהן סכנה של ליסטים וחיות רעות, ולשוט בספינה, ועל כן אמרה תורה שצריך לשלם לשכיר בזמנו: "ביומו תתן שכרו כי אליו הוא נושא את נפשו". ואמרו חכמים (בבא-מציעא קיב, א): מפני מה עלה זה בכבשׁ ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה? לא על שכרו?!. בודאי לא מדובר בסכנה גמורה או ספק קרוב, שהרי איסור גדול הוא להכנס לסכנה ממשית בשביל פרנסה. ואף אמנם שחז"ל הזהירו שלא להכנס לסכנה, אפילו בספק רחוק, ואסרו לעבור תחת קיר נטוי, או תחת גשר רעוע, או להכנס לחורבה, אף על פי שכל חששות אלו רחוקים, והוא מפני שחמירא סכנתא מאיסורא, אבל במקום צורך אין חוששים לסכנות רחוקות.
מה שמותר לצורך פרנסה גם מותר, ואף חובה, לצורך מצוה. אם הסכנה בנסיעות בכבישי יש"ע אינה עולה על הסכנה שמותר ליטול לצורך פרנסה, מותר ואף מצוה לנסוע בכבישי יש"ע, וקל וחומר לגור ביש"ע, בתקופה זו.
וכך אומר בעל תפארת-ישראל על המשנה בברכות פרק א משנה ג (הובא בפתחי תשובה יורה-דעה סימן קנז, ס"ק ג):
"מותר להכניס עצמו לספק סכנה היכא דלא שכיח היזיקא, ומצוה דעסיק בה אגוני מגנא. וראיה מרבי עקיבא, שהכניס עצמו לספק סכנה בנטילת ידים (כשהיה בבית הסוהר ולא אכל עד שהביאו לו מים לנטילת ידים), שהיה סומך את עצמו שלא יניחו שומר בית הסוהר למות בצמא".
גם מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן סימן קמג אומר כן, ומפרש את הדין של "לא תגורו מפני איש", שאסור לדיין להמנע מלדון מפני שאומר 'מתיירא אני מפני פלוני ופלוני שמא יהרוג את בני'. ומסביר, שבודאי אי אפשר לומר שמדובר בסכנה ודאית או ספק קרוב לסכנה, אלא בספק רחוק, ואז אומרת ההלכה: "לא תגורו".
הסתכנות בסכנה ממשית לצורך מצוה
אף אם מדת הסכנה בנסיעות בכבישי יש"ע גדולה יותר, והיא נחשבת לסכנה ממשית, מותר להכנס לסכנה גדולה לשם קיום מצוה, ובפרט בשעת גזירה. וכן כתב הרמב"ן במסכת שבת דף מט, על אלישע בעל כנפים, שהניח תפילין בשעת השמד: "שהיה מוסר עצמו למיתה שלא לבטל מעליו מלכות שמים, ורשאי הוא בכך, ואינו כמתחייב בנפשו, אף על פי שאמרו 'יעבור ואל יהרג', שכל מצוה שהחזיקו בה ישראל בשעת השמד, נוטלין עליה שכר הרבה, ועדיין מוחזקת בידם, ואמרו באגדה: 'מה לך יוצא לההרג? שמלתי את בני! מה לך יוצא ליצלב? שנטלתי לולב! וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו למיתה על התפילה, שהיא מצות-עשה מדרבנן". לדבריו מותר למסור עצמו למיתה לקיים מצוה בשעת השמד ונוטלין עליה שכר הרבה. כדברי הרמב"ן כתב גם הר"ן שם.
דבריהם מבוססים על הגמרא בשבת (דף קל, א):
"תניא: ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת מלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם (שאינם שומרים על גוף נקי)"
מדובר גם במצוות שאין חובה למסור את הנפש עליהם אפילו בשעת גזירה, שכן להרמב"ן והר"ן, יכול לעבור על מצות-עשה גם בשעת גזירה ולא לההרג, ובכל זאת, משמע מהגמרא, שמותר ואף מצוה, למסור את הנפש, שבכך מתקיימת המצוה בידי ישראל.
וכן מוכח מהרוגי מלכות כרבי עקיבא שמסר נפשו על מצות תלמוד-תורה ברבים, וכן ר' חנינה בן תרדיון ור' יהודה בן בבא שמסר נפשו על הסמיכה. אלו הן מצוות שאין חייבין למסור עליהם את הנפש, ומשמע שמותר ואף מצוה גדולה לעשות כן.
וכן מוכח מפסחים (דף נג, ב):
"מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם ("שלא דרשו: 'וחי בהן' - ולא שימות בהן" - רש"י)? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת-השם כתיב בהו 'ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך וגו''... אנו שמצווין על קדושת-השם על אחת כמה וכמה". ורבנו תם בתוספות מפרש שצלם שעשה נבוכדנצאר היה אנדרטא לכבודו ולא היה עבודה-זרה, ולא היו מחוייבין למסור את הנפש, ובכל זאת מסרו נפשם מפני הטועין שסברו שאסור, ולהורות לירא את ד'.
והתוספות במסכת עבודה זרה (דף כז, ב ד"ה יכול וכו') כתבו בסוף דבריהם: "ואם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצוות, רשאי, כמו ר' אבא בר זימרא דירושלמי (שביעית פרק ד, הלכה ב), שהיה אצל עובד כוכבים. אמר לו: אכול נבלה, ואי לא, קטילנא לך. אמר לו: אי בעית למיקטלי קטול. ומחמיר היה, דמסתמא בצנעא הוה", עכ"ל. וכן פסק הרא"ש שם פרק ב סימן ט.
לדברי התוספות והרא"ש, בצנעה, שלא בשעת גזרה, על מצוות-עשה מותר למסור את הנפש. ואמנם כך גם פסקו הטור והשולחן-ערוך ביורה-דעה סימן קנז: "כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת-כוכבים גילוי-עריות ושפיכות-דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה, יעבור ואל יהרג, ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, רשאי". והרמ"א כתב: "אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו". כלומר להרמ"א רק בשעת גזירה והשעה צריכה לכך, רשאי לההרג. אך להטור ולשולחן-ערוך כמו לתוספות ולרא"ש, אין צריך את התנאי הזה, ותמיד יכול למסור את הנפש על קיום מצוה.
שיטת הרמב"ם: בשעת הגזירה לא רשות אלא חובה
הרמב"ם מחלק בין שעת הגזירה, שאז חובה למסור את הנפש על כל המצוות, ובין שלא בשעת הגזירה, שאז בצנעה אסור למסור את הנפש על שאר המצוות. לפי הרמב"ם נראה שבשעת הגזרה מחוייב למסור את הנפש על מצות-עשה, שכן לא חילק בין עשה ללא תעשה. מה שאין כן לפי הראשונים לעיל, הרמב"ן והר"ן, שאין חובה למסור את הנפש אפילו בשעת גזירה, אלא שרשאי לעשות כן.
מאבקנו היום על ארצנו - שעת הגזירה
כעת אנו נמצאים בעיצומו של מאבק על שליטתנו במרחבי ארץ-ישראל, ועל קיום ההתיישבות ביש"ע. לתוצאות מאבק זה ישנה משמעות גורלית. הגויים רוצים לעקור אותנו מחבלי ארץ-ישראל ולהפקיע את ארץ-ישראל מידינו, ואין כוונתם "להנאת עצמם" גרידא, שכן עיקר רצונם הוא במקומות המקודשים לנו בדוקא, בהר הבית מקום בית-מקדשינו, כדי לחזק אמונתם ולפגוע ח"ו באמונתנו.
בודאי יש להגדיר את המאבק הזה כשעת הגזירה. ממילא כל פעולה שיש בה חיזוק עמידתנו ביש"ע, היא בגדר קיום המצוה הגדולה של יישוב-ארץ-ישראל ושמירה מהאיסור שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות, וזו מצוה השקולה ככל התורה. על כן לדעת הטור והשולחן-ערוך רשאי אדם לסכן את עצמו לקיום המצוה, ולדעת הרמב"ם נראה שמחוייב לסכן את עצמו לצורך קיום המצוה. ולכל הדעות נוטל עליה שכר הרבה.
פירוט הדעות הן אלה:
א. לשיטת התוספות בעבודה-זרה דף כז, ב והרא"ש עבודה-זרה פרק ב סימן ט והטור והשולחן-ערוך יורה-דעה סימן קנז, על כל מצוה חוץ מעבודה-זרה וגילוי-עריות ושפיכות-דמים, אם כופין אותו לעבור בצנעה, יעבור ואל יהרג, ואם רצה להחמיר ולההרג ולא לעבור, כשמתכוין להעבירו על דת, רשאי, וקדוש יאמר לו.
ב. הרמב"ם חולק וסובר שאסור למסור את הנפש במקום שאינו חייב, ואם נהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.
ג. הרמב"ן והר"ן בשבת דף מט, אומרים שבמצות-עשה שיכולין לבטלה ממנו אפילו בשעת הגזירה, שאינו חייב למסור את נפשו, אבל רשאי.
ד. שיטת הרמ"א. הנימוקי-יוסף בסנהדרין סוף פרק בן סורר אומר, במצות-עשה בשעת גזרה, רק אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ, רשאי, כדי שיראו וילמדו לירא את ד', וכדברי הנימוקי-יוסף פסק הרמ"א בשולחן-ערוך סימן קנז.
ה. הרמב"ם לא חילק בשעת הגזירה בין מצוות-עשה ללא-תעשה, ופשט דבריו שבשעת הגזרה מחוייב למסור את הנפש על כל המצוות, אפילו דרבנן.
אם כופין אותו להנאת עצמן
א. מדברי התוספות בפסחים דף נג בשם רבנו תם, משמע שמותר למסור את הנפש גם כשמתכוון להנאת עצמן.
ב. הר"ן במסכת סנהדרין מבין שדעת הרמב"ם, שבשעת הגזרה אין הבדל מאיזו סיבה כופין, ואפילו להנאת עצמן צריך למסור את הנפש. ואולם הר"ן עצמו סובר, שבהנאת עצמן, אפילו בשעת הגזרה אסור למסור את הנפש, וכך גם סובר רבנו ירוחם.
ג. אם כופין אותו להנאת עצמן, לשיטת הב"ח, שלא בשעת גזירה, אפילו בפרהסיה יעבור ואל יהרג, ובשעת השמד, אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור.
ד. הש"ך ביורה-דעה סימן קנז כתב שמדברי הפרישה משמע שבפרהסיה רשאין למסור הנפש, ומוסיף: "ונראה שאם השעה צריכה לכך, בכהאי גוונא לכולי עלמא רשאי למסור את הנפש", וכדברי הרמ"א במצוות עשה.
המסקנה
נמצאת המסקנה למעשה מכל האמור, שמותר להסתכן ולנסוע בכבישי יש"ע, ומותר לגור ביש"ע בשעה זו, ומצוה גדולה לעשות זאת, ושכרה מרובה. ומכאן הקריאה לכל אנשי חיל אמיצי הלב יראי ד', לבוא לעזרת ד' בגיבורים ולהתיישב כעת ביש"ע. על מתיישבי יש"ע נאמרו הדברים במכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו, על הפסוק "לאוהבי ולשומרי מצוותי":
"רבי נתן אומר: אלו ישראל שיושבים בארץ-ישראל ונותנים נפשם על המצוות. מה לך יוצא לההרג? שמלתי את בני ישראל! מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה! מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי המצה! מה לך לוקה? על שנטלתי לולב! ואומר (זכריה יג, ו): 'אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי' - מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים".
מתיישבי יש"ע מתקנים את חטא המרגלים, אשר מחמת חוסר אמונה ופחד לא רצו להכנס לארץ-ישראל. מסירות הנפש של אנשי יש"ע ואמונתם מתקנת את החטא. ובזכות המסירות הזאת, תתקיים בעזרת ד' ארץ-ישראל בידינו.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
