מחיצות של ברזל | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תשובה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

6 דק' קריאה

ברכות לב: א"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר: ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר.

ואמר ר' אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר: גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי. לאמר, מיום שחרב בית המקדש לא רק שאי אפשר להביא קרבנות שיכפרו עלינו אלא גם התפילה שהיתה מופנית אל רבש"ע דרך בית המקדש אינה מתקבלת. ננעלו שערי תפילה.

ואנו זועקים ולא נענים. מתייסרים ומעונים. גולים מארץ לארץ. צרה רודפת צרה ואנו זועקים בעת צרה - אבל אין אנו נענים. גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי. אין לפרש שהתפילה אינה נשמעת כלל, שאילו כן לא היה מקום לתפילה. אלא התפילה נשמעת מרחוק, מעבר לחומת הברזל, מעבר לשערים שננעלו. ולא חומה אחת בלבד מפסקת אלא עשר חומות מפסיקות, כנגד עשר קדושות שנתקדשה בהן ארץ ישראל. חומה מסביב לארץ ישראל וחומה מסביב לירושלים וחומה מסביב להר הבית ולחיל ולעזרה וכו'. התפילה עוברת דרך א"י דרך ירושלים דרך בית המקדש ככתוב: והתפללו אליך דרך ארצם והתפללו אל ד' דרך העיר אשר בחרת. היה עומד בירושלים יכוון ליבו כנגד בית המקדש שנאמר: והתפללו אל הבית הזה. ומשחרב הבית וחרבה הארץ חומות ברזל מפסיקות והשערים נעולים. חומות אלו אינם חומות רוחניות בלבד אלה גם היו חומות ממשיות שמנעו ממנו לא רק את התפילה אלא את האפשרות לשוב לארץ ולירושלים להר הבית ולבית המקדש.

והתפילות היו נשמעות מרחוק מעבר לכול החומות, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב המקדש בימיו, כלומר החומה נעשית עבה יותר, אטומה יותר, השערים כפולים ומכופלים והקול של התפילה נשמע מעומעם וכך גם הפעולה של התפילה. וכל זאת הגעתנו באשמתנו. רבש"ע שלח נביאים שהזהירונו שלא נחטא, הזהירו שהבית עלול להיחרב והשערים ינעלו בפנינו - ואנחנו לא שמענו ומפני חטאינו גלינו מארצנו. אנחנו בנינו את החומות המבדילות בינינו לבין אלקינו שנאמר: עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. ומה לנו להתלונן כי תפילתנו לא נשמעת.

דבר זה מסביר לנו את השינוי שחל באופי של יום הכיפור בהשוואה ליום הכיפור שהיה בזמן בית המקדש. שאז נאמר: לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. כי זה היה יום כפרת עוונות כפשוטו, שעיר המשתלח היה מכפר על כל העוונות הקלות והחמורות וראו זאת בעליל, לשון של זהורית היתה מתהפכת ללבן. ישראל נוכחו בפועל שרבש"ע סולח להם ומטיב איתם. ומאז חרב הבית אנו מתאמצים ומתאמצים בתפילה וזועקים כל היום כולי האי, ואולי יחוס ואולי ירחם - ומשהו בוודאי מתקבל וגם משהו זה הרבה. אבל מה יש להשוות זאת לזמן שבית המקדש היה קיים. ועל זה עלינו להתפלל ולבקש בכל לבנו על הצרה הנוראה של החורבן, על החומות החוצצות שיפלו.

והנה בדורות האחרונים נפרצו מקצת החומות, נפתחו שערי ארץ ישראל קמעא קמעא, ובקום המדינה נפתח שער גדול, נפלה חומה אחת בינינו לבין אלקינו. ובכיבוש ירושלים העתיקה נפלה עוד חומה, והננו עומדים סמוך ונראה להר הבית, סמוך לחומות הפנימיות. הבית חרב והחומות חוצצות אבל קולנו מתחיל להישמע מקרוב. והסיעתא דשמיא הולכת וגוברת אבל אין זה כמו שהיה בזמן המקדש. החומות הפנימיות עדיין עבות ואטומות. חסרון הבית הוא נורא ואיום.

מבט זה של ירידת הדורות, של הנפילה בזמן חורבן הבית מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ואח"כ הירידה נמשכת בכל הדורות, הוא צד אחד של המטבע.

האור שבאפלה
ויש צד שני המשלים את הראיה מכל צדדיה וזהו מבטו של מו"ר הרב צבי יהודה בספר לנתיבות ישראל. מאז יצא ספר לנתיבות ישראל מחדש, קבענו שיעור בספר זה ואנו עומדים ומשתאים לנוכח העוצמה האדירה של האמונה העולה במאמרי מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל. יש כאן רוח גדולה, מיוחדת, שאינה מוכרת לנו מספרים אחרים.

חז"ל מתארים את מצב עם ישראל בין האומות ככבשה בין שבעים זאבים. ומשמעות התיאור: עם ישראל מתמודד עם צרות נוראות, כל העולם נגדו, הקשיים שלו נוראים. בא רבנו והופך את התיאור הזה לתיאור של גבורה של האומה. איזו כבשה פלאית היא האומה הזאת שעומדת מול שבעים זאבים ומחזיקה מעמד. הם מפחידים, הם נושכים, הם רוצחים ואינם מצליחים להתגבר עליה, והיא עומדת נגדם ואינה נטרפת. האם אין כאן מחזה פלאי, האם אין כאן גבורה נהדרה של הכבשה. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ועם ישראל ממשיך ומתגבר, הקב"ה מצילנו מידם. העמידה הנפלאה של האומה הנושאת את שמו ית' בעולם, מקדשת את ד' ביכולת העמידה שלה, מראה כי רבש"ע הוא המגן עליה ומקיימה. עם ישראל מפוזר בארבע כנפות הארץ, מיעוטים קטנים מאד בתוך עמים גדולים, לפעמים אפילו יחידים בודדים - ומחזיקים מעמד בתוך ים של שנאה וניכור. האין זה פלא.

כמו כן מה שאמרו חכמים בסוף מסכת סוטה 1 : מיום שחרב בית המקדש ירדו החכמים להיות כמלמדי תינוקות ומלמדי תינוקות כחזנים וחזנים ירדו להיות כעמי הארץ ועמי הארץ הלכו והתדלדלו ואין שואל ואין מבקש. על מי יש להשען על אבינו שבשמים. כלומר המצב ירוד, המציאות עגומה, חסרת תקנה, ורק נשאר להישען על נסים, על אבינו שבשמים. ומו"ר מפרש את המשמעות לטובה, וכי יש משענת יותר בטוחה מאבינו שבשמים. ועל כן אין יאוש ואין תחושת חידלון, כי יש לנו משענת חזקה. ואדרבא כאשר מגיעים להכרה זו הבאה מתוך מציאות קשה, שאין על מי להישען בפועל אלא רק על אבינו שבשמים, האמונה במשענת היחידה בקדוש ברוך הוא הולכת ומתחזקת.

הרב מסתכל על הצרות והיסורים שעם ישראל עובר כמרוקים. אמנם היסורים כואבים, הם נוראים אבל הם מנקים ומטהרים. זהו תיקון מכאיב, תיקון מרפא. השואה האיומה, החורבן של יהדות אירופה הוא חורבן הגלות. זהו ניתוח איום ונורא, קשה מנשוא. ניתוח שמוציא את האומה מגלותה אל מקומה, שמבטל מציאות האומה בגלות. ביטול הגלות הוא ביטול של מציאות טמאה, של כפירה ועבודה זרה - שכך נקראים היושבים בחו"ל - וביטול של הגלות הוא ביטול עבודה זרה, וכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, וכאן יש כפירה עובדתית בחוץ לארץ - לא רק השקפתית אלא מציאותית. נעקרת ומתבטלת הגלות.

את המבט הגדול הזה של רבנו יש להמשיך גם למצב הרוחני. שבעים זאבים רוחניים נלחמים בתורת ישראל. רוחות מנשבות, מכות מבפנים ומבחוץ והעם ממשיך בדרכו. נושכים אותו ופוצעים אותו והוא שורד באמונתו. ולא עוד אלא מתקדם בדרכו. ארון הספרים התורני מוסיף עוד מדפים בכל דור, התורה מתרחבת ומתעמקת. כל רוח חדשה שתופחת מתפרצת ומכה ויש חללים אבל היא נעצרת אל מול חומת האמונה ולא עוד אלא שהאמונה מתחזקת. הפלא של העמידה הרוחנית של עם ישראל בכול הדורות אל מול כל והאמונות שאנו חיים בתוכם הוא גדול ועצום. זהו אות ומופת לאמיתות האמונה, זהו המופת הגדול ביותר. עדות חיה לבורא עולם אלקי ישראל.

גם יחידים שנמצאים בסבך של מבוכות רוחניות בכל זאת לא נוטשים לגמרי את האמונה, ובתוך חשכת הדעות והתאוות החזקות נשאר אור קטן של אמונה. יש לראות באור זה העומד אל מול כל המבוכות ולא כבה אור פלאי, עמוק וגדול למרות שהוא נראה קטן ודל. אך העובדה שהוא ממשיך להתקיים בתוך כל החשכה העבה מוכיחה כי אכן האור הזה הוא עמוק בתוככי הנפש ועוד יאיר במלוא אורו וינצח את החשיכה. מבט זה מבוסס על אמונה עמוקה וגדולה בריבונו של עולם ואמונה שהעולם מכוון לטוב והטוב ינצח והוא העיקר והוא העוצמתי והשאר טפל.

ויש להוסיף משל להבנת הדברים. האומה לדורותיה בונה בנין גדול תל תלפיות. כל דור ממשיך את הדור הקודם. יש דורות שבונים כמה נדבכים וכל נדבך גדול ומרשים. ויש דורות שבקושי בונים נדבך אחד וגם הוא קטן. יש דור שבדרך הבניה שובר הרבה אבנים עד שמצליח לשים אבן בבנין אך בסופו של דבר אחר כל הקשיים והנפילות הוא מוסיף עוד גובה לבנין האומה. האומה צועדת בדרך ארוכה לקראת גאולתה ולפעמים הדרך משתבשת ומתארכת אבל תמיד היא בדרך המובילה לגאולתה. כל דור מתקדם בדרך למטרה. יש דור שמתקדם הרבה ויש דור שטועה ותועה, מתעכב מפעם לפעם עד שמוצא את דרכו - אך כל דור מתקדם. ולכל צורה של התקדמות תפקיד בשלמות הופעת האומה. אין דור שרק הורס. כל דור גם בונה. וההרס הוא פוגע בעיקר בהורסים עצמם, אבל הבנין הכללי עולה ומתרומם.

בדורות האחרונים ההתקדמות איטית מאד אבל אנו קרובים ביותר למטרה, וכל צעד האור מתרבה, אנו הולכים לאט מאד אבל רואים יותר ויותר אור.

ונמצאנו מסכמים – יש ירידת הדורות, החורבן הנמשך של בית המקדש איום ונורא, חומות ברזל חוצצות בין ישראל לאביהם שבשמים - ומאידך כל הזמן מתקדמים ובאחרונה האור נראה מבצבץ, האור הולך וגודל וחומות אחדות נשברו. אשרינו לעומת דורות הגלות ואוי לנו לעומת ימי הבנין. ההתקדמות עצומה וגם החסרון עצום.

ובזה נבוא אל הקודש בתפילה מעומקא דליבא בתחינה ובקשה על בנין בית המקדש ושבירת החומות החוצצות עדיין, ובהודאה גדולה על אותן החומות שכבר נשברו עם בנינה של ארץ ישראל וירושלים.

^ 1.ט' ט"ו

כללי

תשובה