ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- נצבים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:"
אנו רואים שמשה מדגיש לעם ישראל "בפיך ובלבבך לעשותו"! את וא"ו החבור הזו ניתן להסביר בתרי אנפין: האופן האחד שגם בפה וגם בלב ניתן לעבוד את ה', ואלו הן הכלים העיקריים של האדם בהם באה לידי ביטוי עבודת ה', וכמו שנכתב בפרוש בפרשני המקרא:
אבן עזרא: בפיך ובלבבך - שכל המצות עיקרם הלב, ויש מהם זכר בפה לחזוק הלב. ויש מעשה כדי שיזכור בפה:
רבינו בחיי: בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים: הפה, והלב, והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו: כי יש מצות תלויות בפה, ויש תלויות בלב, ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל: (אבות א, ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים, על התורה, זהו "בפיך", ועל העבודה, זהו "בלבבך", זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים, זהו "לעשותו". ומן הידוע כי המצות התלויות בלב עבודה גדולה להקב"ה מן המצות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז"ל: (שבת יא א) פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע, ואמרו (ברכות יג ב) על פסוק ראשון זו היא ק"ש של רבי יהודה הנשיא. והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו: (תנחומא צו, יד) גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר: (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים". ומפני זה הזכיר "ובלבבך" באמצע לחשיבותו מכולן והזכיר לעשותו אחריו.
ניתן אמנם להסביר כפי שראינו במפרשים שפה ובלב הינם אברים מרכזיים בקיום המצוות, וכמו שבאר האבן עזרא וביתר פרוט רבנו בחיי (שהוסיף גם להסביר את המשך הפסוק "לעשותו"- לבאר שאלו מצוות התלויות במעשה האדם).
קראתי את דברי המפרשים, אך עדין חשתי שחסר לי משהו.. אין לי ספק שדבריהם נכונים ומכוונים ובכל זאת כשקראתי פסוקים אלו הרגשתי שיש כאן איזה חסרון מהותי בענין של הקישור בין הפה ללב, חשתי שחסר בפרוש ובהבהרה על ענייני המצוות שבפה ובלב איזהו יחס מסוים בין הפה ללב- מלבד הקשר ששניהם אברים מרכזיים בעבודת ה'. כוונתי היא " קשר שמחבר בין הפה ללב באופן המעשי", קשר שהינו חלק אינטגראלי בעבודת ה', כך שלולא קיומו היה חוסר מהותי מאד בעבודת ה'; או בצורה יותר חזקה וברורה: כל עשית המצוות התחלתה בפנים- בלבו של האדם, והפה (שבו נבדל האדם מן הבהמה "כח הדברי") שניחן בו האדם, מהווה את ההוצאה של המצוה מן הכח אל הפועל. הביטוי החיצוני של הדבר ששוכן בלבו של האדם, היציאה לחוץ של היצירה הפנימית שהתהוותה בלבו של האדם מתבטאת בדיבור שמעיד על הפנימיות- על ליבו של האדם. אדם שאין לבו שלם בעבודה, דהיינו שהדיבור שהוא מדבר, שהפעולות שהוא עושה, אינם משקפות את המכונן בתוכו פנימה אלא הם טכניות לסיבות אלו ואחרות של 'הרגל', של צורך 'ליישר קו' עם החברה, או לרצות אחרים וכד' שאר סבות שאינם מיישרות קו עם הלב, עם הרצון הפנימי הטהור והאמיתי שמכונן בתוככי האדם, התנהגות זו הינה בעצם ניתנת לסכום במשפט אחד: "העובד אחד בפה ואחד בלב".
אשתדל להרחיב ולבאר את עומק כוונתי ביתר פישוט וזאת בעזרת המקורות מן התלמוד והמדרשים ושאר כתבי חז"ל: הגמ' 1 מבארת שעבודת ה' בלב היא תפילה: "דתניא: לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב? - הוי אומר זו תפלה." ולכאורה יש לשאול ולתמוה על דברי הברייתא הרי תפילה היא במפורש בפה?! שהרי המתפלל חיב להוציא המילים בפיו ע"מ לצאת יד"ח תפילה, וכיצד אומרת הגמ' איזו היא עבודה שהיא בלב- הוי אומר זו תפלה?
ידוע ומוכר לכולנו מאמר החכם "תפילה ללא כוונה כגוף ללא נשמה"- פשוט וברור שהנשמה היא שמעניקה לגוף את החיות, החיוניות, והחשיבות. גוף ללא נשמה הינו חסר ערך ממשי 2 ולכן לא בכדי השתמש החכם במשל נפלא זה לתאר את עבודת ה' (הלא היא תפילה) כאשר זו אינה מלווה בכוונת המתפלל. יש בכך לסבר את האוזן, לראות ולהבין, שיש דברים שללא חיבור כוונת הלב אליהם הינם חסרי ערך, "כגוף ללא נשמה". ולמען האמת כל המצוות וענייני עבודת ה' הינם על זה הדרך, אלא שיש, שמעשים שללא כוונת הלב הינם כמעט מופקעים מערך כל שהוא- כדוגמת התפילה שללא כוונה- היא כגוף ללא נשמה. אך מאידך יש מציאויות אחרות, שמעשים ללא כוונת-לב העושה אותם, עדין קיימת בהם חשיבות בעולם מצד עצם המעשה, וזאת במציאות שמעשה זה מביא תועלת לאדם או לענין שנעשה בעבורו, וכדוגמת הצדקה: שאע"פ שלא התכוון האדם לשם עשיית המצוה כיון שנתפרנס בה העני יש בכך זכות גדולה.
וכדברי המדרש בילקוט שמעוני: "רבי אלעזר בן עזריה אומר הרי הוא אומר 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך'- קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה, אמור מעתה: היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה עני ומתפרנס בה- הרי הכתוב קובע לו ברכה!- כשוכח עומר בתוך שדהו". 3
יוצא אפוא מדברינו ש"פה ולב" שנקטה התורה אינם רק אברים חשובים ומרכזיים באדם שבהם מקיים הוא מצוות, אלא מהות השיתוף והאחדות ביניהם מבטאים הוליסטיות אחדותית בין נפש האדם לדיבורו ולמעשהו, שהינה בבסיס השאיפה לשלימות בעבודת ה'. המציאות השלימה של התשובה אליה צריך לשאוף האדם עפ"י ציווי התורה הינו "בפיך ובלבבך לעשותו" = שהדיבור, ההתנהגות, וכל מעשיו החיצוניים של האדם יבואו מן הלב, יבואו מן הנפש פנימה, שמתוך שעבד אדם על עצמו והעמיק ברבדי האמונה ובתקון המידות יבא הדבר לידי ביטוי בדיבורו ובהתנהגותו.
ולכן, לא בכדי מדגישה התורה "בפיך ובלבבך לעשותו" לומר לך שקישור זה בין הפה ללב הוא הוא עיקר עבודת ה'- שידאג האדם לחיזוק האמונה, והבנה עמוקה בערך המצוות חשיבותן ופעולתן בעולם עד מקום שיכולים אנו להשיג מעצם היותנו "קרוצי חומר" וכך זוכה האדם לשלמות ותמימות הלב, והשלמה מלאה בין פיו ולבו כך שלא יהיו מעשיו בבחינת "אחד בפה ואחד בלב" אלא בבחינת "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך"- שההשלמה הרוחנית והידיעה הגבוהה יותר, או לפחות הרצון והשאיפה וההשתוקקות אליה, כאשר אלו סובבות את האדם ומונחות היטב היטב בדעתו ממילא אורחותיו מתיישרים ודיבורו והתנהגותו שלמים את ה' אלוהיו!
ועוד באותו הענין יש להבהיר: בין הפה והלב קים "דרטמניזים הדדי", כפי שבארנו לעיל הדברים שאדם שח ומדבר בהם מעידים את אשר על ליבו. אם הדברים אשר על לבו הינם ישרים בשיווי המידות, ובדרך הטוב לאלוקים ולאדם, אזי ע"י דיבור והילוך בהם זוכה האדם לקיים ציווי התורה "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", וכן לממש דברי הפסוק "בפיך ובלבבך לעשותו", אך יש לנו לדעת ולשים אל לב שאף אם ליבו של אדם שרוי במחשבות אחרות והגיונות שונים, אך יוצא שהוא שח (לדוג') דרך קבע בד"ת על אף שהם לא על ליבו אלא הוא נקלע לחברה שאלו נושאי שיחתם- בבחינת "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי", אזי הדיבור והרהורי ההתעסקות בדברי תורה אלו יביאו אותו לידי כך שבסופו של דבר התיישבו הדברים גם על ליבו ויהיו פיו ולבו שווים, כך שהוא יחפוץ בשיח דברי אלוקים חיים.
המצוה הזאת = מצות התשובה, מתקיימת ומתממשת בצורה השלימה שלה, כאשר פיו ולבו של אדם הם כלי אחד לעבודת ה', כאשר אין פערים כל שהם בין הפה ללב, וע"י דבר גדול זה ש"פיו ולבו שווים" זוכה האדם למעלה העליונה של התשובה.
בע"ה שנזכה להשלמת התשובה אל השי"ת מתוך שיווי הרצון בלב והתגלמותו על שפתינו.
^ 1.בתענית (ב.)
^ 2.(למעוטי הערך הסנטימנטלי לקרובים)
^ 3.פרשת ויקרא רמז תעט
הרב אייל עין דור
עניני החג אושפיזין - באור מאמר הזוהר על האושפזין
בצרוף מאמר המבאר את הזמנתם של שבעת הצדיקים הללו דווקא
מה מיוחד בעבודת יום כיפור?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
האם מותר לפנות למקובלים?
איך עושים קידוש?
הלכות שטיפת כלים בשבת
בריאת העולם של פסח
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
